הכלכלה ההודית היא הקטר לצמיחה כלכלית עולמית

במשך אלפי שנים, למעשה די מראשית ההיסטוריה ועד הכיבוש הקולוניאלי, הודו היתה בין חמש הכלכלות הגדולות בעולם יחד עם הסינים, המזרח התיכון, האימפריה הרומית והיוונים. הפלישות הקולוניאליות (שהפכו לכיבוש הבריטי) גרמו לקריסת הכלכלה ההודית, שכולה היתה משועבדת לטובת הכובשים, וכך הגיע הודו לעצמאות עם שלטון וכלכלה במצב רעוע להפליא.

עד 1991 הכלכלה ההודית היתה מבודדת מהעולם תחת חומות מכסים ותקנות מט"ח, שכמעט לא אפשרו סחר. כתוצאה מכך הכלכלה דשדשה במקום וסבלה מחוסר השקעה וממשל מושחת ביותר. שינוי המדיניות עקב משבר המזון ב-1991 (13 שנה לאחר תחילת הרפורמות בסין, ומכאן הפער בתוצר בין המדינות) יחד עם פריצת האינטרנט באמצע שנות ה-90, הוציאו את הכלכלה ההודית לכיוון כלכלה עולמית מוטת סחר בינלאומי, שיפור בתשתיות פיזיות ושימוש בטכנולוגיות חדשניות במגזר הפרטי והציבורי.

כיום סך התוצר ההודי הוא כ-2.55 טריליון דולר, הכלכלה השביעית בגודלה בעולם והצומחת ביותר (צמיחה ממוצעת של למעלה מ-7% בשנים האחרונות). עם זאת, התוצר לנפש קטן משמעותית (כ-2,200 דולר לנפש לעומת כ-8,000 בסין והרבה יותר במערב).

כיום הכלכלה ההודית בנויה ממספר סקטורים מרכזיים. סקטור החקלאות, למשל, מספק תעסוקה לכ-300 מיליון מועסקים (כמחצית ממספר המועסקים במדינה), אך רק כ-14% מהתוצר. בשל קוטנן של החלקות (חלקה ממוצעת מהקטנות בעולם), החקלאות ההודית מפגרת בהרבה מבחינת השימוש בשיטות עיבוד מתקדמות וכמובן שברמת התוצרת לשטח. בשנים האחרונות ישנה השקעה ממשלתית גבוהה בהחדרת מיכון מתקדם, בשיתוף פעולה פורה עם משרד החוץ ומספר חברות ישראליות מובילות, ספציפית נטפים, שיש לה מפעל ייצור ענק בהודו, נען שנרכשה ע"י תאגיד ג'יין ומצרפלסט, שמקימה מפעל בשיתוף קונגלומרט הודי בשם סקיפר.

ההייטק הינו הקטר של הכלכלה ההודית. תוצר שנתי של יותר מ-150 מיליארד דולר, 6 מיליון עובדים ושכר ממוצע גבוה פי עשרה משאר המשק, הופכים כל עובד הייטק בהודו למרכז עושר שמפרנס סביבו כמה משפחות. כיום כל חברות הייטק הבינלאומיות מחזיקות מרכזי פיתוח ותמיכה גדולים במדינה.

אם בעבר המרכזים ההודיים עסקו בעיקר בשירות, בדיקות, תחזוקה ושאר עבודות פשוטות, בחמש השנים האחרונות ישנו זינוק ברמת התחכום של ההייטק ההודי שכבר מכסה את כל סוגי פעילויות ההייטק הקיימות. חברות ההייטק ההודיות מסוגן של TCS (השייכת לקונצרן טאטא) ואינפוסיס מתחרות כיום ראש בראש בענקיות המערביות, שלרבות מהן מרכזים גדולים בישראל.

עד לפני עשור הייצור בהודו היה ברובו באיכות נמוכה לשוק מקומי (למעט תעשיית החלפים לרכב), הזינוק הגדול בייצור קרה בעשור האחרון, יחד עם הפיכתה של הודו לשוק חשוב עבור תעשיות התעופה, האלקטרוניקה והנשק, ותקנות רכש הגומלין הנוקשות שהטילו ממשלות הודו וחייבו יצרנים זרים להעביר קווי יצור להודו. תוך עשור קמו בהודו מפעלי ייצור אלקטרוניים גדולים (סמסונג, אפל ואחרות מייצרות כאן טלפונים ועוד).

המגזר המרכזי האחרון הוא מגזר השירותים, הציבורי והפרטי כאחד: המגזר הציבורי בהודו הוא הגדול בעולם, ועבר טלטלה חדה עם כניסתו של ראש הממשלה מודי לשלטון לפני כשלוש שנים כשהמוקד כיום הוא על אספקת שירותים טובים יותר לאזרחים ולמדינה ולא רק ככלי לסחיטת שוחד. מאמצי ממשל מודי בתחום התשתיות, בעיקר מים, ביוב ותשתית ממשל דיגיטלי כבר נושאים פרי וימשיכו להיות מרכזיים בשנים הקרובות.

בתחומי השירותים הפרטיים נשים דגש על חברות התעופה האזרחיות שתוך תקופה של עשור הפכו את הודו לשוק מטוסי הנושאים הגדול בעולם, יחד עם שורת השקעות של חברת מהמפרץ הפרסי בתחום כגון ההשקעה של חברת אתיחאד מאבו דאבי בחברת ג'ט איירווייז ההודית, החברה הפרטית הגדולה בהודו, ועל חברות התקשורת שמספקות שירותים לקהל הצרכנים הגדול בעולם, ופורסות כנפיים ליבשת אפריקה ולמדינות נוספות באזור כמו איירטל, חברת התקשורת השלישית בגודלה בעולם שיש לה כמעט חצי מיליארד משתמשים בעשרות מדינות.

בשבועות הקרובים נפרסם שורת מאמרים שינתחו תחומים ספציפיים בכלכלה ההודית מנקודת מבט פנימית מחד והמשמעות לחברות ישראליות בתחום מאידך.

הכותב הוא איש עסקים ישראלי החי בהודו ומשמש כסגן יו"ר לשכת המסחר הודו-ישראל.