כך שדד האוצר את הכסף של כולנו

כך שודדת המדינה את הקופה הציבורית על גב מבוטחי הביטוח הלאומי, שהם בעצם כולנו. חודשים של מחאה נדרשו לממשלה כדי להגיע להבנה עם ארגוני הנכים על מתווה להעלאת קצבאות הנכות, במספר פעימות עד להשוואתן לשכר המינימום. כעת, נותרה פתוחה רק סוגיה אחת "פעוטה" - מאיפה יבוא הכסף? הפעימה הראשונה מוערכת ב-1.5 מיליארד שקל והחרב המכונה "קיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה" כבר נשלפה כדי לממן את התוכנית.

קצבאות נכות הן קצבאות ביטוחיות, וצריכות להיות ממומנות מקופת הביטוח הלאומי, אותו כולנו משלמים מדי חודש, מכוח החוק, ומתוך אמונה תמימה שכספים אלה ישמשו אותנו בבוא העת, כאשר נהיה חלשים. אבל כהרגלן בקודש, ממשלות ישראל מחפשות פתרונות כלכליים מתחת לפנס (שגם אורו כבר דהוי למדי), במקום להתאמץ ולמצוא אותם במקומות בהם הכסף באמת הלך לאיבוד, למשל במשרד האוצר.

תקציבו השנתי של המוסד לביטוח לאומי עומד על 73.4 מיליארד שקל, ומקורותיו הם בעיקר גבייה של דמי ביטוח לאומי מהציבור. עד היום הצטברו בקופת המוסד עודפי גבייה של מאות מיליארדי שקלים, כתוצאה משנים שבהן גבה דמי ביטוח, אך ההוצאה על קצבאות הייתה נמוכה מהתקבולים. ב-2017 לבדה הסתכמו העודפים בכ-9 מיליארד שקל, כך שהשתתפות האוצר לא הייתה באמת 23 מיליארד שקל, כפי שמופיע בתקציב הביטוח הלאומי, אלא רק 14 מיליארד שקל. סכום זה של השתתפות ממשלה נחוץ כדי להשלים את תשלום דמי הביטוח של מבוטחים שידם אינה משגת. ואילו מימון הגדלת קצבאות הנכים צריך להיעשות באמצעות הגדלת דמי הביטוח, שהוא המתכון היחיד שמבטיח מימון קצבאות יציב לאורך זמן.

עודפים אלה אינם נותרים בקופת המוסד, אלא מוקצים על ידי המדינה לצרכים אחרים, בהתאם למדיניות הממשלה. הסכומים שנלקחים נרשמים כחוב של המדינה לביטוח הלאומי, שאותו היא אמורה להחזיר עם ריבית. סך כל החוב המצטבר של המדינה לביטוח הלאומי עומד כיום על למעלה מ-200 מיליארד (!) שקל והוא צפוי להמשיך לגדול לפחות עוד כמה שנים. למרות שהממשלה חייבת כסף זה למבוטחים, התחייבות זו לא מופיעה במדידת החוב הציבורי הרשמית בדוח בנק ישראל.

המאפיונר מאיר לנסקי אמר בערוב ימיו כי "הרבה יותר קל ומשתלם לגנוב כסף מהציבור בדרכים חוקיות מאשר בדרכים לא חוקיות". אלא שהאוצר במקרה זה אפילו לא פועל על פי חוק, אלא מכוח הסכם ארכאי, שנחתם בינו לבין הביטוח הלאומי בשנת 1978. על פי ההסכם, מחויב המוסד להפקיד את עודפי התקציב בקופת האוצר, כאילו היו הכנסות ממיסים, ומכאן אין לו שליטה על הקצאת הכספים. אפשר לסלול עוד ועוד כבישים שמאריכים את הפקקים, לבטל את מס הקנייה על מוצרי חשמל או להכריז על תוכניות פופוליסטיות כמו "נטו משפחה", בלי שמישהו ישאל "מאיפה הכסף?". נטו הונאה.

למען ההגינות, יש לציין שהממשלה מעולם לא פיגרה בהחזר החוב שלה לביטוח הלאומי, אולם כל סכום שמוחזר חוזר לאוצר כלעומת שבא, ואותו הסכם מפוקפק מאפשר לה להקצות את הכספים בחוסר שקיפות משווע.

וכאן נשאלת השאלה: מהם יחסי הגומלין בין הביטוח הלאומי לבין האוצר, והאם לא ראוי שהשר האמון על מדיניות הרווחה ישתתף בתהליך ההחלטה לגבי גורל הביטוח הלאומי ואיתנותו? למרבה התימהון, ההחלטות בנוגע לכספי הביטוח הלאומי תלויות אך ורק בגחמות של פקידי האוצר, שלהם, באופן אבסורדי, יש זכות וטו על החלטות שר הרווחה והנהלת הביטוח הלאומי.

נכון, הממשלה פועלת ומקצה כספים על פי חוק, אך היא אינה יכולה להחליט שהכסף הזה הופך אוטומטית להכנסות של המדינה תוך הגדלת הסיכון לקיימות הביטוח הלאומי ותוך השתלטות של משרד האוצר לקבוע את אופי המדיניות החברתית של ישראל.

לממשלה יש סמכות להחליט מה לעשות עם כספי המיסים שלנו, אך לא עם כספי הביטוח הלאומי. כספים אלו שייכים לאזרחים שחסכו אותם ולא למדינה. שר הרווחה, שהוא יו"ר מועצת הביטוח הלאומי, חייב לכנס אותה ולקבל החלטה שחוזרים לפעול לפי חוק הביטוח הלאומי ולא לפי הסכם שאבד עליו הכלח מהמאה הקודמת.

הכותבת מומחית לקיימות ומכהנת כיו"ר ועדת הביקורת, חברה בוועדת הכספים וחברת מועצת הביטוח הלאומי