האפקטיביות המוגבלת של עדי מדינה

באנגליה של המאה ה-18 השתוללה מכת מדינה של כייסים. כדי להפסיק אותה נתלו כייסים בכיכר העיר. המון רב הגיע לחזות בחגיגות התלייה, ואת הצפיפות ניצלו כייסים חדשים (שעדיין לא נתפסו), כדי לכייס את הצופים הנלהבים בכיכר.

גם אצלנו בישראל של המאה ה-21, בטוחות המשטרה והפרקליטות שחשיפת פרשות שחיתות ברעש ובצלצולים, גיוס עדי מדינה רבים והחמרת הענישה, ירתיעו אנשי ציבור מביצוע עבירות. פרקליט המדינה הצהיר על כך לאחרונה, כשדיבר על ההרתעה שנוצרת מגיוס עדי מדינה, ואמר: יידע כל מי שמתכנן לבצע עבירה - לעולם לא תוכלו לסמוך על איש משותפיכם. האם זה באמת עובד? נראה שבפועל, הטקטיקות הללו לרוב לא משיגות את מטרתן, אלא מובילות לתוצאות הפוכות לחלוטין.

הקושי מתחיל כבר מהנחת היסוד, כאילו אפשר בכלל להרתיע באופן רציונלי מפני ביצוע עבירות. מדבריו של פרקליט המדינה, נראה שהוא מאמין שאנשי הציבור מתכנסים בחדרים אפופי עשן סיגרים, כדי לתכנן את עסקת השוחד הבאה. בעולם המעשה בישראל, אין ישיבות מוקדמות, אין תכנון מוקדם, ואפילו אין סיגרים, אולי קופסת סיגריות טיים.

בעולם האמיתי - שבו פועלים אנשים בשר ודם ולא מכונות מתמטיות ששוקלות על כף אחת של המאזניים את טובת ההנאה הצפויה להם מעסקת השוחד, ועל הכף השנייה את העונש הצפוי להם, כשהוא משוקלל בסיכויי התפיסה וההרשעה - החלטות מתקבלות ברגע, ולא משיקולים רציונליים. גם אם מקבלי ההחלטות לובשים חליפות יקרות, הם מונעים - כמו כולנו - מדחפים, מתאוות בצע, מקנאה או מחסכים מילדות. בעולם כזה, ההרתעה לרוב אינה רלבנטית. עד המדינה במקרה הספציפי אולי יתרום לחשיפת הפרשה, אבל הוא לא ירתיע את איש הציבור הבא מלקחת שלמונים.

לעניין זה די אם נזכור ש"פרשת 4000", שבמסגרתה החליטה הפרקליטות לגייס מספר עדי מדינה, נוצרה אחרי פרשת הולילנד, שגם בה גויס עד מדינה. ראש הממשלה בנימין נתניהו ידע על העונש שנגזר על קודמו אהוד אולמרט והוא גם בטח שמע על שמואל דכנר, עד המדינה מפרשת הולילנד; ובכל-זאת - כך טוענת הפרקליטות - "פרשת 4000" באה לעולם.

הקושי הנוסף שטמון בגישת הפרקליטות, הוא בהנחה שהחשיפה והפרסום של פרשיות השוחד השונות, זו אחר זו, ופעם אחר פעם, יוצרים מסר של הרתעה. בפועל, למרבה המבוכה, נראה שהתוצאה היחידה של הפרסום החוזר ונשנה הזה, היא הפיכת התופעה כולה לבנאלית וללא כל-כך מעניינת. בעולם התזזיתי שבו אנו חיים, פרסום של פרשת שוחד נוספת - בירושלים, בת ים, במשרד התחבורה או בעוד חברה בורסאית גדולה - הוא בבחינת עוד מאותו דבר, שאינו מרגש איש. האם מישהו זוכר בכלל מה שם ממלא-מקום ראש עיריית ירושלים, שנעצר רק לפני כמה ימים, בפרשת השוחד החדשה והמהדהדת שנחשפה שם?

הדימוי הטלוויזיוני של איש הציבור התורן, יושב על ספסל המעצרים או נכנס עם הקיטבג על הגב לבית הסוהר כבר נצרב בתודעה שלנו, באופן שיצר נורמליזציה שלו.

אם בעבר - עוד לפני שראש ממשלה, נשיא מדינה ועשרות שרים וראשי ערים נכנסו לכלא, לאגפים מיוחדים שנבנו לשם כך - היה איש ציבור מתחלחל בגין המחשבה של ריצוי עונש מאסר, הרי שכיום יש ברשימת אנשי הקשר שלו כמה מכרים וקולגות שכבר ישבו בכלא, וחזרו כדי לספר על זה. האיש ציבור יכול להתקשר אליהם ולשאול אותם איזה כלא עדיף - חרמון בצפון, או אגף 10 במעשיהו במרכז.

כשפוליטיקאי חושב על המחיר הצפוי לו אם הוא ייתפס, המחשבה על כניסה לכלא כבר לא כל כך מרתיעה - שמו פשוט יצטרף לרשימה ארוכה של קולגות שישבו, השתחררו, וחזרו לחיים. נכון, זה לא נעים, אפילו די נורא, אבל נראה שהפחד המצמית כבר לא קיים יותר.

האם יוצא מכך שצריך להפסיק לטפל, לחקור ולחשוף פרשיות שחיתות, ולהתחיל להתייחס אליהן כמו אל תופעות טבע הרסניות, סוג של גזירת גורל שיש להשלים איתה? ודאי שלא. עבירות שחיתות, כמו עבירות אלימות, גניבה ומין, הן עבירות חמורות, ויש לטפל בהן ולהקדיש להן את מלוא תשומת הלב.

אלא שלצד זאת, יש לערוך מחשבה מחודשת על דרכי הטיפול בעבירות אלה, על הסנסציוניות שנלווית אליהן, על המעצרים הארוכים של החשודים בניסיון "לשבור" אותם, על הניסיון להפוך כל פרשייה כזאת למקרה של "יראו וייראו", ועל ההוקעה של כל המעורבים בפרשות האלה, כאילו מדובר בלא פחות מבוגדים בעם, במדינה ובלאום. בשנתה ה-70 של המדינה, אנחנו כבר מבינים שלא נהיה, וככל הנראה מעולם גם לא היינו, "אור לגויים"; ומנגד, שיש גם גרועים ומושחתים מאיתנו. הגענו לשלב הנורמליות - על כל המשתמע מכך.

■ הכותב הוא עורך דין במשרד כספי והיה יועץ משפטי של מחלקת החקירות ברשות ניירות ערך.