האמת המטרידה שעומדת מאחורי מדדי המחירים האמריקאים

בשנת 2000 היה מחירו של המבורגר ביג-מק בארה"ב 2.51 דולרים. בינואר 2018 עמד מחירו על 5.28 דולרים, עלייה של כ-110%. מדד הבוריטו, לעומת זאת, עלה בפרק הזמן הזה בכ-160%.

לו חפצתם בשנת 2000 ללמוד באוניברסיטת קליפורניה דיוויס, הייתם משלמים, כתושבי קליפורניה, 4,072 דולר. כדי להשתלב בשנת הלימודים 2017/18 כבר היה עליכם לגייס 14,382 דולר, גידול של 350%, והאוניברסיטה הזו אינה יוצאת דופן. מדד קייס שילר של מחירי הבתים גם הוא הכפיל את עצמו מאז תחילת המאה הזו. מחיר גלון דלק עלה בכ-65%, מכונית בסיסית התייקרה בכ-60%, עלויות שירותי הבריאות זינקו ביותר מ-250%. ורק המדד המודד את כל ההתייקרויות, מדד המחירים לצרכן, CPI, עלה בכ-46% באותה תקופה. השכר החציוני של משקי הבית לא הצליח אפילו להגיע למספר הזה, הוא עלה בכ-42% מתחילת המאה.

שטף הנתונים האלו מעלה כמובן שאלה פשוטה: איך ייתכן שמחירי הדיור, הבריאות, שכר הלימוד באוניברסיטאות, הביג-מק והבוריטו, הדלק והרכב ועוד ועוד עלו כולם ב-65%-350% ואילו המדד שאמור למדוד אותם עלה רק ב-46%, כלומר בפחות מחצי מעליית המוצרים עצמם?

רמז ניתן למצוא קבור עמוק בדפי הלשכה לסטטיסטיקה המודדת את המדד האמריקאי: "ה-CPI (שנחשב למדד ועל פיו מבוצעים רוב החישובים הממשלתיים החשובים - ח.ש.) מכונה מדד המחירים, אבל הוא שונה בדרכים חשובות ממדידה כוללת של יוקר המחיה". במקום אחר באותו אתר כתוב: "מטרת ה-CPI היא לחשב את השינוי בסכום שצרכנים צריכים להוציא כדי לקיים רמת שביעות רצון קבועה", או בשפת המקור: "To maintain a constant level of satisfaction".

לא בדיוק יחידת מדידה אובייקטיבית, יש להודות, ובכל זאת מדובר בכנות מרשימה מצד המודד. המדד אינו מודד אפוא את השינויים ביוקר המחיה, אלא את השינויים במה שקונה "שביעות רצון".

מאחר שה-CPI הוא סרגל החישוב החשוב ביותר בכלכלה האמריקאית, שכן הוא קובע דברים כמו האם המשק צומח או שהוא במיתון, האם ובכמה יעודכנו קצבאות הביטוח הלאומי, האם ובכמה יעודכנו מדרגות המס, האם השכר נשחק או לא, ועוד ועוד, כדאי לצלול אליו וללמוד איך נקבע השעון שמודד את יחידת החישוב החשובה הזו.

מארק טווין אמר פעם: "ישנם שקרים, ישנם שקרים ארורים, וישנה סטטיסטיקה". האחרונה כמובן רחוקה ממדע מדויק, והדרך שבה מציגים את השאלה תשפיע רבות על הערך של תשובה המתקבלת. אין פלא אפוא כי קרבות פוליטיים גדולים התרחשו סביב דרך חישוב המדד. האחרון שבהם התרחש במחצית שנות ה-90 של המאה הקודמת.

הפוליטיקאים לחצו

בספר "הוויכוח על חישוב מדד המחירים לצרכן" ("Getting Prices Right: Debate Over the Consumer Price Index"), מספרת הכלכלנית קתרין אברהם שהייתה אז ראש הלשכה לסטטיסטיקה בארה"ב: "בחורף 1995 העיד אלן גרינספן, יו"ר הפדרל ריזרב, בפני הקונגרס ואמר שלדעתו המדד מגזים באופן משמעותי במדידת הגידול ביוקר המחיה... זמן קצר לאחר מכן אמר ניוט גינגריץ' (יו"ר הבית התחתון - הקונגרס - ח.ש.) במפגש עם בוחרים: 'לקומץ ביורוקרטים יש טעות בחישובים. אם הם לא יתקנו את זה בתוך כשלושים יום, נעביר את האחריות לפדרל ריזרב או למשרד האוצר ונאמר להם לחשב את המדד נכון'". בהזדמנות אחרת אמר גינגריץ', כך זוכרת אברהם, "אם תמצאי דרך לתקן את החישוב, כנראה יהיה לנו עוד תקציב בשביל הלשכה שלך".

הסיבה שהפוליטיקאים לחצו להפחית את חישוב ההתייקרויות ברורה. בכתבה מ"ניו יורק טיימס" מ-15 בספטמבר 1995 פורטו הסברים נוספים: "יו"ר הבית ניוט גינגריץ' הציע השבוע ששינוי המדד יביא לקיצוץ הוצאות (על ביטוח לאומי) ולגידול בהכנסות (מאי עדכון מדרגות המס), ולכן ייתן עוד מירווח למו"מ על התקציב... גם גרינספן יו"ר הפד היה בין פקידי הממשלה שדיבר בחיוב על היתרונות הפיננסיים שבתיקון המדידה".

נוכח ה"יתרונות הפיננסיים" שמצאו הפוליטיקאים למפרע בתיקון החישוב, קרי כך שיצביע על פחות עלייה במדד, אין פלא כי לפני כעשרים שנה שונתה שיטת המדידה באופן יסודי. ולא פעם אחת אלא פעמיים.

בדוח רשמי שהוגש לנשיא קלינטון ב-1999 נכתב: "הסיבה להאטה במדד המחירים הייתה השינוי של שיטת החישוב. באופן כללי שינויים אלו הקטינו את שיעור האינפלציה הנמדדת בין 1995 ל-1998 בשיעור נמוך ב-0.44% בשנה... השינויים שיוכנסו ב-1999 וב-2000 יפחיתו את המדידה בעוד 0.24%".

 מדד המחירים

מיצאו את ההבדלים

באתר שאדו-סטאטס (www.shadowstats.com) מוסברים באריכות ההבדלים בשיטות החישוב, וגם מפורט חישוב המדד לפי השיטה שהייתה נהוגה עד לעידן ה"יתרונות הפיננסיים" שראו הפוליטיקאים בשינויו. לפי החישוב הזה, מאז שנת 2000 עמד המדד הממוצע על כ-4% לשנה ולא על 2% לפי המדידה הרשמית המודדת "קיום שביעות רצון", ובשנתיים האחרונות אף עבר המדד את ה-6%. אין פלא כי המספרים האלו עולים בקנה אחד עם מדד הביג-מק ועם יתר הנתונים הפרטניים שלעיל הרבה יותר מאלו של הלישכה לסטטיסטיקה ומהדיווחים של הפדרל ריזרב כי "לא הגענו ליעד של 2% אינפלציה".

אם המדד אכן עלה בכ-5% בשנה או אפילו ב-4%, יש לכך משמעויות מרחיקות לכת, ובמיוחד במצטבר לאורך השנים. כך למשל עלייה של 2% בשנה, פירושה שהמחירים יכפילו את עצמם כל 35 שנים בערך, ואילו עלייה של 4% משמעותה שהמחירים יכפילו את עצמם כל 17.5 שנים.

והנה דוגמה פשוטה: אם היו לי 100 דולר צמודים למדד והוא עלה ב-2% בשנה, היו לי אחרי 35 שנים 200 דולר, אבל אם המדד עלה ב-4% בשנה היו לי אחרי 35 שנים 400 דולר. עכשיו, אם קיבלתי את ההצמדה של 2%, אך בפועל המדד עלה ב-4%, פירוש הדבר שמחצית מהוני, או כוח הקנייה שלי, או שכרי, נשחקו.

בשנת 2000 היה השכר החציוני של משק בית בארה"ב כ-42 אלף דולר. אם מדד המחירים לצרכן האמיתי היה כ-4.5%-5% בשנה, כפי שחושב על פי הנוסחה הממשלתית של טרום 1995, היה השכר החציוני, כשהוא צמוד, צריך להיות כ-76 אלף דולר. אבל בפועל הוא כ-59 אלף דולר, או כ-30% שחוק. בהתאם נשחקו גם קצבאות הביטוח הלאומי וגדל נטל המס, מאחר שמדרגות המס לא עודכנו כראוי.

אם שכרו של משק הבית האמריקאי החציוני נשחק באופן כה משמעותי במאה ה-21, ואם 70% מהכלכלה האמריקאית היא צריכה צרכנית, איך ייתכן שהמשק גדל בכלל? התשובה פשוטה ביותר: אשראי. בין השנים 2000 לסוף 2017 גדל האשראי הצרכני בארה"ב בכ-2.5 טריליון דולר, מ-1.5 טריליון לכ-3.9 טריליון. האשראי למשכנתאות גדל בתקופה זו בכ-5.5 טריליון דולר, מ-4.5 טריליון לכ-10 טריליון. הלוואות הסטודנטים גדלו פי 7 מ-200 מיליארד דולר ל-1.4 טריליון, והאשראי למכוניות גדל מ-500 מיליארד דולר ל-1.1 טריליון. נכון לסוף ספטמבר 2017, כך על פי דיווחי הפדרל ריזרב, סך כל חובות משקי הבית בארה"ב עמדו על 12.96 טריליון דולר, גבוה מהשיא ב-2008.

היה זה הכלכלן ג'ון מיינארד קיינס שאמר כי "קל יותר להעלות מחירים מלהוריד שכר". ואכן, השחיקה הזו בשכר של 80% מאוכלוסיית ארה"ב ניכרת היטב אם מסתכלים מתחת למעטה הנוצץ שהעיתונות הכלכלית מכסה בו את אמריקה.

אך מלבד הפגיעה בשכרם של 80% מציבור העובדים ודחיפתם לעבדות חוב כדי לשלם את ההוצאות התופחות, העיוות במדידת המחירים מעוות לחלוטין את נתוני הצמיחה. מאחר שזו מחושבת בניכוי המדד, הרי ברור שאם היינו מנכים את ההתייקרויות האמיתיות היה מתברר שאפילו במשטר ריבית אפס (שלילית אם יחושב המדד לפי טרום 1996), המשק האמריקאי נמצא זה כעשור במיתון, קרי צמיחה שלילית, ולא בצמיחה האנמית של פחות מ-2% שהיא הצמיחה הרשמית בעשור האחרון.

הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון זה 22 שנה. כותב הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com