בעיית הפליטים - חוסר משילות

הזגזוג של ראש הממשלה בנימין נתניהו בנושא הפליטים גרם לאי-נוחות בקרב רבים בציבור. לא אחת השתמשו במונחים של "כניעה", בשלב ראשון מצד השמאל ואחר-כך גם מצד הימין. נראה, כי קבלת ההחלטות נעשתה באי-סדר מוחלט, השרים לא עודכנו, הגורמים המשפטיים לא הוזמנו להתייעצות.

לצערי, המציאות חמורה הרבה יותר. יכולת קבלת ההחלטות בממשלת ישראל הפכה למורכבת ביותר עד לא אפשרית, ובמצבים רבים גם לאחר שמתקבלת החלטה, יש קשיים עצומים בביצועה או סתם שינוי פתאומי בעמדה.

מכר ותיק, שכיהן שלוש קדנציות לא רצופות כמנכ"ל משרד ממשלתי, אמר לי פעם - "בפעם הראשונה שהייתי מנכ"ל קיבלתי החלטות וביצעתי אותן; בפעם השנייה קיבלתי החלטות, אבל כבר היה קשה לבצע אותן. בפעם השלישית, לא יכולתי לקבל החלטות, וברור שלא יכולתי לבצע". ואת זה אומר מי שהיה אחד מהטובים ביותר שעברו בשירות הציבורי.

הימים האחרונים עסקו בפליטים. אבל לא חסרות דוגמאות גם מהעבר, למשל חוסר היכולת להביא להפסקת מצב הלחימה לאחר "צוק איתן". נתניהו הגיע להבנה שהיעדים המדיניים הושגו, אך נדרשו כמעט שבועיים להבין שאינו יכול לאשר את מתווה הפסקת האש בקבינט הביטחוני. הפסקת הלחימה נקבעה מתוקף הסמכה שהעניק היועץ המשפטי לממשלה דאז יהודה וינשטיין. לראשונה בתולדות מלחמות ישראל, ראש הממשלה לא הצליח לאשר מתווה הפסקת אש בממשלה.

ובענייני תכנון ובנייה - נתניהו היה נחוש לייעל את עבודת מינהל מקרקעי ישראל, ובצדק. במדינות ה OECD היתר בנייה מתקבל בפרק זמן ממוצע של חודש עד שלושה חודשים. בישראל, זה יכול לקחת שנים. מכל הרפורמה שתכנן נתניהו נשאר בעיקר שינוי השם ממינהל מקרקעי ישראל לרמ"י - רשות מקרקעי ישראל. אך חוויית השירות לאזרח, אף הלכה והסתבכה יותר ויותר.

רגולציה - ככלל, הממשלה קיבלה החלטה לצמצם את הרגולציה בישראל. אבל זה לא קורה. הממשלה קיבלה החלטה לצמצם את השירות הציבורי בהתאם למגמה הבינלאומית. אך מה שקורה כאן הוא ההפך. מחירי הדיור ודוחות - שר האוצר משה כחלון רוצה להוריד את מחירי הדיור ואת יוקר המחיה. בפועל, הם ממשיכים לעלות. הממשלה אימצה את המלצות "דוח טרכטנברג" לאחר המחאה החברתית בקיץ 2011. הן לא יושמו. כך גם לגבי "דוח ועדת לוקר".

תהליכי קבלת ההחלטות כבר אינם מורכבים או קשים, אלא מביכים באופן קבוע ובלתי אפשריים במצבים מסוימים עד כדי סכנה ליכולתה של הממשלה לייצר מציאות נדרשת, אפילו במצבי חירום.

האם מנהיגותו או אי-מנהיגותו של ראש הממשלה היא הסיבה? גם אם כן, היא לבטח לא היחידה. הממשלה מורכבת ממספר מפלגות. בניגוד למגמה המקובלת בעולם הדמוקרטי, שלפיה מפלגה גדולה, בדרך כלל אחת, מנהלת את הממשלה, ראש הממשלה חייב תמיד למצוא נקודת איזון ביניהן. כל החלטה היא קודם פשרה פוליטית, ורק לאחר מכן החלטה מקצועית.

נוסף על כך, מאז שהשופט אהרן ברק קבע שכל עניין פוליטי יכול להיות גם עניין משפטי, הוכפפה הפוליטיקה למשפט, ואי-אפשר לקבל החלטות ללא התחשבות בהיבטים המשפטיים. שרים ומנכ"לים מיואשים מן המצב, אך בעידן הנוכחי שבו המערכת המשפטית היא הצד הטוב של הסיפור, הקושי הזה לא מטופל.

הממשלה נמצאת בעימות מתמיד עם הכנסת ועם כלי התקשורת. ולצערנו, היכולת לייצר כותרות תקשורתיות נשענת בעיקרה על חדשות רעות. המציאות הזו גורמת לכך שהדלפות תוך כדי תהליך קבלת החלטות, הפכו למעשה יום יומי. וכך חלקי אמיתות או נתונים לא מדויקים מתפרסמים ומשפיעים על דעת הקהל באופן שלא מאפשר לקבל החלטות ללא עימות ציבורי כואב וקשה.

כשמתחילים תהליכי שינוי, הציבור לא מבין למה עושים לו את זה. מתלונן, מחפש חלופות והמנהיגים לא עומדים בלחץ. המדינה שלנו נעדרת מנהיגות ומשוסעת, והתוצאה היא שיבוש קשה ביכולת התנהלותה.

חייבים לשנות את זה. חייבים להחזיר את יכולת ההכרעה לנבחרי הציבור, לחזק את המפלגות הגדולות כדי שהרשות המבצעת תתפקד באופן מקצועי ולא פוליטי, חייבים לייצר איזון בין הרשויות, ולמתן את הקביעה שלפיה אזורים שלמים בפוליטיקה צריכים לעמוד למבחן הציבור בלבד, ולא בשום מבחן אחר.

זה כבר לא עניין של עמדה או צורך. זה כבר עניין של הכרח קיומי.

■ הכותב הוא יושב ראש קבוצת ת.א.ר.א, והיה מזכיר הממשלה של אהוד אולמרט.