"יש גרעין של צדק בטענה של נתניהו כלפי התקשורת"

כשאבי גבאי הגיע להתראיין בתוכנית 'חדשות הלילה' בערוץ 2, הוא צעד לעבר האולפן וזרק לעברה בהתרסה: "אוי, הגעתי למגישה הכי ימנית בערוץ 2".

"זה מאוד הצחיק אותי", מספרת דוריה למפל, "אף פעם לא הוגדרתי ככה. אף מפלגה לא סוכמת את סך דעותיי הפוליטיות". ועם זאת, רק בשנה שעברה חטפה אש כבדה מצופים שלא אהבו את הדרך שבה התעמתה עם מני נפתלי, שמוביל את המחאה נגד ראש הממשלה, אחרי שנתניהו הטיח בו האשמות על מעשים בלתי כשרים.

ספגת מטח אגרסיה מאוהדי מני נפתלי.

"מאוד התפלאתי. ביבי התייחס אליו אישית בנאום שלו, וטען טענות לגבי האיש. אמרנו לו: 'תהיה לך הזדמנות להשיב', אבל הוא לקח את הראיון למקומות אחרים לגמרי. ההתעקשות שלי לתת לו הזדמנות להשיב לטיעונים של רה"מ התפרשה כמשהו לא לגיטימי בעיני חלק מהצופים. אותם אנשים צריכים לשאול את עצמם: האם בזה שמבחינתם אסור לשאול את מני נפתלי שאלות שמותר לשאול כל אדם אחר - אין ממד של פטרונות".

בחוויה שלך הרגשת את ה'עליהום'?

"כן, היה איזה סוג של עליהום. אחרי המתקפה הרגשתי 'אוי ואבוי', אבל זה בעיקר לימד אותי על הצד השני. זה שחרר איזה משהו, פתח משהו, בפעם הבאה פחות אבהל.

"בואי נגיד שעשיתי לכמה אנשים בלוק בטוויטר, אבל לא הרבה מעבר. צפיתי בראיון מתוך מוכנות להתנצל אם אגלה שפעלתי בחוסר הגינות, אבל גם אחרי שצפיתי הייתי שלמה איתו".

הכסאח הזה שינה אצלך משהו?

"למדתי שלאנשים יש ציפיות ממך, ואני כאילו בגדתי בציפיות האלה. הציפייה הייתה שאראיין אותו בכפפות של משי ובצורה מכילה, ואני חשבתי שאדם שמפעל חייו זה לדאוג שראש הממשלה לא ישמש בתפקיד - צריך להתמודד גם עם שאלות לעומתיות. משולם (אבי, בן זוגה, ור"ר) לא ראה את התוכנית, אבל קרא את התגובות, ואמר לי: 'לפי הטוויטר הייתי בטוח שרצחת אותו. אחרי שראיתי את התוכנית, לא מבין מה רצו ממך".

מאז העימות הזה מיקמו אותך על הסקאלה.

"אם יש משהו שתופס את האוזן והעין שהוא שונה מבחינת הצופה, אני מברכת על זה. הלעומתיות היא המקצוע בעיניי".

יש אנשים שכושר ההרתעה שלהם גבוה, הם מגובים בצבא של אוהדים.

"בטוויטר כולם מול כיתת יורים באופן שווה. בהתחלה הטוויטר היה מאוד תל-אביבי, שמאלני וברנז'אי, ובאיזשהו שלב נכנסו אליו מגוון של דעות ואנשים מאוד ימניים, מנומקים ואינטליגנטים, שהרבה פעמים עושים בית ספר לעיתונאים ולפוליטיקאים".

בין היתר היו מי שטענו נגדך שאת עושת דברו של בן זוגך, שהיה בעברו דובר נוער הליכוד.

"זה מצחיק. לטעון כלפיי טענה כל כך שוביניסטית זה בסדר, אבל לשאול את מני נפתלי שאלות לא מחבקות, זה כבר ממש אסור. אפשר להיות מיזוגין, אבל אי אפשר לשאול את מני נפתלי שאלות. כמות הפעמים שלשכת נתניהו לא הייתה מרוצה מאייטמים ששודרו בתוכניתי ומהטיפול בהם היא לא קטנה, ובכלל, אם אני עובדת אצל נתניהו אז אשמח אם לפחות יצא לי מזה ראיון איתו, אם מישהו בבלפור קורא את השורות האלה".

ביבי עוקף אתכם וטוען שאתם פייק ניוז. הוא מדבר לציבור מעל לראש של התקשורת.

"יש גרעין של צדק בטענה שלו כלפי התקשורת, לא רק בעניין של איזון, אלא גם בעניין של נימה. הנימה של התקשורת לא מאפיינת את הציבור הרחב. זו נימה תל-אביבית, לא מנומקת הרבה פעמים, ופה נתניהו עלה על משהו. אבל מה שהוא גילה, לשמחתו, זה שלתקוף את התקשורת משרת אותו כל כך טוב, כך שאם מחר כולנו נהיה ריקלין, הוא די יצטער, כי תמיד טוב שיש את מי לתקוף.

"זה נהיה כבר רווח אוטומטי שלו. אם יש משהו להתלבט עליו, משהו שדורש הסבר - תקוף את התקשורת וזה איכשהו יצליח. זה הפך מטענה שיש בה צדק לכלי ניגוח. הוכח שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לנתניהו זה חיבוק מהתקשורת. זה הדבר שהכי פוגע בו. כשהתקשורת והשמאל לא מבקרים החלטה שלו, הוא נדפק מזה".

את מנסה לבדל את עצמך מהמיינסטרים.

"יש הרבה דברים שאני שומעת בשמונה בערב שמוצגים כאילו שזו אקסיומה, ואני שואלת את עצמי: 'אבל מי אמר שזה ככה?'".

מתי הפריע לך בצורה הכי מובהקת הפער בין איך שהדברים מוצגים בתקשורת לבין המציאות שאת חווה?

"בשנים האחרונות, למשל, ברמה הגלובלית מתקיים דיון מאוד נרחב בנושא מבקשי המקלט. כמה פעמים ראית בתקשורת הישראלית ישראלים שהיתה להם עבודה לפני שהגיעו מבקשי המקלט ומאז שהגיעו נשארו בלי עבודה? ישראלים שעבדו בשיפוצים או בשטיפת כלים או בעבודות דחק אחרות, אבל בכל זאת, עבדו? האמירה, שהתקשורת ברובה אימצה, היא שאין ישראלים שמוכנים לעבוד במקצועות האלה".

ומאיפה לך, התל-אביבית, מבט אחר על הדברים?

"בגלל שגדלתי בקונפליקט - בתוך 'אין' בסביבה שבה 'יש', עם אמא שתמיד היו לה תשובות לכל מה שאמרו פרשנים בטלוויזיה, ובגלל שלא גדלתי בגל"צ, אלא עשיתי כל מיני עבודות מלצרות, יש לי איזשהו חיבור למה שקורה מחוץ לבועה".

 "יש לי תודעה של אדם עצלן. זה מה שאנשים עם הפרעת קשב וריכוז מייחסים לעצמם". דוריה למפל / צילום: שי פרנקו

"תל-אביב שמרה עליי"

למפל לא התראיינה מעולם. זה הראיון הראשון שנערך עמה, למרות שכבר שנים היא בחזית העשייה הטלוויזיונית עם תוכנית אקטואליה לילית. אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותה מופיעה בחדשות ערוץ 2 כמבזקנית, בשנת 2011. אי אפשר היה להתעלם מהנוכחות החזקה שלה על המסך. אם יש בה סוג של קור, הוא לא מנוכר. בהתנהלות הרצינית שלה היא מפגינה אפס התחנחנות.

ביוני האחרון מלאו לה 35. היא מתגוררת בכרם התימנים עם בן זוגה אבי משולם, מנכ"ל רדיו תל-אביב, שמנחה את 'תיק תקשורת' בחינוכית, ויחד הם מגדלים את בתם בת השנה וחצי, נסה.

"תל-אביב גידלה אותי בהמון מובנים", היא מספרת, "אני בת יחידה לאמא חד הורית, מפרנסת יחידה. הייתי ילדת מפתח כמעט מהיום הראשון של כיתה א'. קו 5 היה קו הילדות שלי. הייתי נוסעת באוטובוסים לחוגים. אמא שלי עבדה עד שעות מאוחרות כדי לפרנס אותנו. היא נולדה בבית דתי מאוד, גדלה בבני ברק, יצאה בשאלה בגיל 19 והתגייסה לצה"ל. היא ילדה אותי בגיל מאוחר יחסית, כשהייתה בת 33, בלי להיות נשואה לאבא שלי, וגידלה אותי לבד לחלוטין, תוך כדי מלחמת הישרדות.

"ההחלטה שלה לגדל אותי בתל-אביב הייתה צעד מושכל שנועד להעשיר את הזמן שלי בלעדיה. יש משהו בילד שגדל בעיר כמו ת"א שמעניק לו הרבה. למרות שאנשים חושבים הפוך, בדרך כלל. חושבים שעדיף לגדל ילד במושב. תל-אביב שמרה עליי".

איך?

"משהו בעולם התרבותי. הייתי ילדה עם מינוי למוזיאון, הייתי נוסעת לראות סרטים. גם זה שגדלתי לצד ילדים שבאו ממקום של רווחה כלכלית והורים משכילים, יש בזה משהו שמספר לך מה את רוצה מהחיים שלך כשתהיי גדולה".

ומה את רוצה, בעצם?

"אני עוד מבררת, אני לא יודעת עד הסוף. ברור שאני רוצה להימנע ממצב של מלחמת קיום כמו שראיתי אצל אמא שלי".

 "הייתי ילדה מאוד מוחרמת. אנדרדוגית". דוריה למפל / צילום: שי פרנקו

"הרגשתי בלתי ראויה"

מגיל צעיר התעניינה באקטואליה. בבית שבו גדלה הרדיו היה פתוח תדיר על רשת ב'. "24 שעות ביממה. הרדיו מעולם לא כובה", היא מספרת, "בכיתה הייתי מה'חופרות' כשדנו בענייני השעה. אני אוהבת להיות לעומתית. גדלתי על עיתונים, הייתי רואה מגיל צעיר פופוליטיקה ומצאתי בזה עניין. אהבתי לראות איך אנשים עושים את הפינג לפונג בזמן ויכוח. זה הגניב אותי.

"לא חשבתי שאעבור את המבדקים לגל"צ, ולכן לא הלכתי אליהם. כבר אז התפתחה אצלי תודעה של אדם עצלן. זה מה שאנשים עם הפרעת קשב וריכוז מייחסים לעצמם".

עצלנית? את?

"אני מאוד חרוצה, אבל מאוד לא מתמידה. אני משימתית לטווח קצר. אני האדם שאת רוצה שכשאת עוברת דירה, יעשה את הטלפונים והסגירות, את ההפקה. אבל אני לא יכולה שלוש שנים ללמוד לתואר, לקרוא ספר של 400 עמוד מהיום לשיעור בעוד יומיים. אין לי יכולת לשבת. לאחרונה אני מבינה שאני רוצה ללכת לאבחון רציני, לקבל את החותמת לכך שמה שאני מרגישה כל כך הרבה שנים יש לו שם ויש לו סיבה. ילדים שבאו מרקע כזה שההורים לא יכלו לממן עזרה - הרבה פעמים נשארו מאחור".

את הרי נדרשת ללמוד לפני כל תוכנית.

"נכון, אבל זה כמו שלבגרויות שמתי שעון בשעה שלוש בבוקר וקראתי חומר שלקחתי מתלמידה אחרת, וזה עבד. בתואר הראשון זה כבר לא עבד. הייתי במסלול מצטיינים והרגשתי בלתי ראויה לחלוטין, כי לא הצלחתי לבוא מוכנה לשום שיעור".

לטלוויזיה את יודעת להגיע מוכנה?

"זו זרימה אחרת לגמרי. לקרוא 250 עמוד על מדינה פן ערבית או לבוא מוכנה לראיון עם מישהו שרצית לראיין וקיבלת עליו הרבה מידע מהטוויטר, ומתחקיר קולע וממוקד שהתחקירנית ביצעה, זה סיפור אחר לגמרי".

בצבא שיבצו אותה כמאבחנת פסיכוטכנית בתל השומר, ושם הבינה שהיא נהנית לסמן מטרה ולחתור אליה באמצעות שיחה. "בעבודה שלי אני הכי אוהבת לראיין, זה האסנס (התמצית) של המקצוע מבחינתי, הדובדבן שבקצפת".

אחרי הצבא התחילה בלימודי תואר ראשון בעבודה סוציאלית, למרות שבעצם רצתה פסיכולוגיה ("לא הייתי מתקבלת לדעתי, בגלל הפרעת הקשב"). אחרי שנה חתכה למסלול לימודי המזרח התיכון ואסלאם ("מעניינים אותי הרבה מאוד דברים, אבל בסוף באף אחד מהם לא אגיע לשכבות התחתונות"). בסופו של דבר גם אותו לא סיימה. תואר ראשון אין לה.

"לקראת בחירות 2006 בוואלה חיפשו עורכי חדשות בדסק. הייתי חברה טובה של רוני שוקן והוא עשה את הקישור לוואלה. בגיל 23 התחלתי לעבוד כעורכת בדסק חדשות. אבל לא הצלחתי להנדס את זה עם הלימודים. הרגשתי באוניברסיטה כמו דג מחוץ למים, אז הנחתי ללימודים די מהר". אחרי שנתיים כעורכת בחדשות הפכה לעורכת וואלה סלבס.

איך זה היה לערוך רכילות?

"בניגוד למה שחושבים, זו עבודה עם אחריות עצומה. דווקא בגלל שאתה עוסק בחיים פרטיים של אנשים, צריך להיזהר עם הכוח שלך. עבודת ההצלבה שנעשית היא עבודה עיתונאית אמיתית, גם אם התוצר שלה בידורי ורכילותי. זה גם המון עבודה של להיות ראשונים, עבודה מהבית בשעות לא סבירות והרבה התמודדות עם שקרים והמצאות. למדתי מזה המון, בעיקר שכולם קוראים רכילות, גם מי שנשבע שלא" (צוחקת).

בגיל 26 היא מונתה לסגנית ראש מחלקת החדשות בוואלה. "אני מאוד אוהבת לערוך טקסטים. אם הייתי יכולה להתפרנס טוב מלכתוב משניות, זו אמנות בעיניי. לארוז טקסט כתוב? מתה על זה. יש בזה הזדמנות גדולה למסגר. המסגור חשוב ביותר. עד היום אני כל כך שונאת לראות טקסטים לא מטופלים".

נקודת המפנה הייתה כשקיבלה טלפון ממפיקת החדשות המקומיות בהפקה של קודה ו'yes'. היא הציעה לה להגיע לאודישן להגשת החדשות. למפל התייעצה עם משולם, אז עורך וואלה, והוא לא היסס: "ברור, מה יש לך?", דחק בה.

"אני עוברת איכשהו את האודישן, לא ברור איך, למרות שנראיתי כמו איילה שנלכדה בפנסי מכונית. לימים אמר לי אחד העורכים בקודה הפקות שכשהוא ראה אותי, הוא נכנס להנהלה ואמר להם: 'מה זו המגישה הזאת? חייבים להעיף אותה. היא לא עוברת'. זה היה בית ספר מזורז לטלוויזיה, למרות שכלב לא ראה את התוכנית".

אחרי פחות משנה פנה אליה חיליק שריר, אז סמנכ"ל התוכן בחברת החדשות, בהצעה להיות מבזקנית בערוץ 2. היא הצטרפה לחברת החדשות ובתוך שנתיים, ב-2013, קיבלה תוכנית אקטואליה משלה יחד עם ליאור פרידמן - 'חדשות הלילה'. אחרי שפרידמן פרש היא נשארה להוביל את התוכנית לבד. התברגת בסופו של דבר במקצוע שיושב טוב על הפרעת הקשב שלך.

"המקצוע שלנו מעולה למופרעות קשב. אני לא חוקרת נושא - כי אחרי עיסוק של יומיים זה ישעמם אותי. היום באותה תוכנית אני יכולה לדבר על המהפכה של איילת שקד, על רונלדו ועל ההגעה לישראל של אורבן אאוטפיטרס.

"בשידורים מתגלגלים יש לך 200 אוזניים: יש מי שיושב אצלך באולפן, יש את העורך באוזנייה, הבימאי באוזנייה, הכתבים בשטח, ותוך כדי העיניים באייפד, וגם מציצים בסלולאר כדי לראות מה מדווחים בטלגרם הכתבים".

הקידום מתפקיד לתפקיד היה מואץ מאוד. בתוך כל הרצף הזה מתי הייתה נקודת משבר?

"היה לי מבזק שבו תוך כדי אות הפתיחה אמרתי לעצמי: 'וואו, אם לא אדבר עכשיו לא יהיו חדשות. איזה קטע שזה תלוי בי'. עשיתי את המשדר ברעד, כי יש משהו במודעות הזו לעובדה שאתה האיש שנותן את החדשות, שגורם לך לחשוב: 'מה, באמת? כל הדבר הזה מתנקז אליי בסוף?'. זה היה אירוע מאוד קשה, מבחינתי. איבדתי את זה, זה היה מבזק מגומגם. הקראתי את המילים, אבל בראש עבר מין משהו אפור כהה, כזה שלא מתווך את הטקסט למוח. החוויה הזו יכלה לקרות רק כשהרגשתי נוח בכיסא. דווקא הנוחות הזו היא שמאפשרת את המודעות. המוח שלך יכול לנדוד. אתה מאוד בודד באולפן חדשות. להרבה אנשים יש אחריות, אבל כשתהיה תקלה, אם תתמודד איתה בצורה מביכה, זה הפרצוף שלך. זו תהיה הפדיחה של דוריה".

"מכיתה ד' אני צינית"

הציניות שלך היא שריון שאת דואגת לא לשכוח בבית.

"מכיתה ד' אני צינית. זו לא הסתכלות צינית על החיים, אלא יותר עניין סגנוני. אמא שלי היא גם אדם של איפכא מסתברא. זה סוג מסוים של הומור וסגנון. זה לא שליבי גס בדברים או בעוולות. אני נורא אוהבת שדברים נהיים בשפת הדיבור. למשל, תמר זנדברג בסרטון התגובה שהעלתה (לסאגת קלוגהפט) השתמשה בשפה שלעולם לא תדבר בה. כדי שאנשים יקשיבו ויאמינו צריך לדבר כך שזה יישמע כמו שיחה בין אנשים. שפה פשוטה יותר, נטולת מליצה ופומפוזיות, לא להתפייט".

והסרטונים של איילת שקד ונפתלי בנט (ראובן ואסתי), מה זה משרת?

"הומור עצמי זה ערך מאוד חשוב. קרבה לרחשי הציבור, אנושיות".

בעידן החדש שרת המשפטים יכולה להשתטות בכיף?

"לגמרי. איילת שקד מוכיחה מדי יום שהיא אחת הרציניות ביותר שהיו פה".

וצוברת כוח ופופולריות שעולה על כל שחקנית אחרת בזירה בדרך להתמודדות עתידית על ראשות הממשלה.

"לא רואה מניעה לכך. איילת נראית לי כמו אדם שיהיה מה שהוא ירצה להיות. אני מאוד מעריכה אותה".

מניסיוני איתה בפרויקטים שונים, היא אחד האנשים שהכי פחות מחשבנים על מה יגידו. זו השרה שמצטלמת יחפה ואיך שבא לה, משוחררת מחרדות, עכבות, כבלים וסטריאוטיפים של איך זה צריך להיראות או להישמע.

"אני חושבת שאם יש משהו שכולנו יכולים ללמוד מאיילת שקד זה לא להיעצר על כל דבר שעשינו או אמרנו, לראות מטרה ולהמשיך בדרך אליה מבלי להתייסר על איך דיברנו ומה אמרנו ואיפה טעינו ואיפה אנחנו לא מספיק טובות. הבעיה הזו של כל הזמן לחשוב שאת לא מספיק ראויה - בצער אני אומרת את זה - היא בעיה נשית. נסי להשיג מרואיינת לפאנל בתוכנית. גבר ב-90% מהמקרים יאמר: 'מעולה! מתי באים לאסוף אותי?', אישה תגיד לך: 'זה לא בדיוק תחום המומחיות שלי, לא נעים לי לדבר על זה'. נשים חוסמות, יש להן הרבה יותר חסמים".

דווקא בסטוריז שלך באינסטגרם את מעלה תמונות ב'יאללה יאללה'.

"בעיקרון אני אדם די קליל, אבל לצד זה גם מחשבת מה אסור לי להגיד, שואלת את עצמי אם משהו שאני מעלה משרת מישהו שאני לא מעוניינת. על כל ציוץ שנכתב יש 20 שלא".

למה חייבים לצייץ? יש הרבה אנשי טלוויזיה שבוחרים להימנע. דנה ויס אמרה לנו בראיון: 'לא יודעת מה המחיר שנצטרך לשלם כעיתונאים על הציוצים בטוויטר. אתה משלם מחיר בעבור הצורך להיות מגניב'.

"זה מתקשר למה ששאלת על המנהיגות החדשה. היום המבחן של אנשים הוא מבחן העניין. אתה צריך להיות אדם מעניין. זה יותר חשוב מלהיות מומחה, או להיות מאוד מאוד יפה או להיות מאוד מהוקצע במשהו. יש אנשים שיש להם את כל החבילה, למשל, עמית סגל. הוא אדם סופר מעניין, מומחה וידען. בעבר לא ידעת אם אדם מעניין עד שלא קראת ראיון איתו. היום, אם הוא מעניין, הוא יכול להוכיח את זה בכל רגע שבא לו בטוויטר, בפייסבוק ובאינסטגרם".

"הזוגיות היא ההישג הגדול"

רק בגיל 7 היא פגשה לראשונה את אביה. היום היא בקשר מסוים עמו, אבל ממש מבקשת להימנע מהרחבת הדיבור על ההורים שלה.

גדלת בלי אבא נוכח.

"לא היה לי מודל של זוגיות בבית. בגלל זה, בעיניי, ההישג הכי גדול בחיים שלי הוא הקיום של זוגיות טובה".

מבין כל דרכי ההגשמה העצמית, זה השיא?

"במקרה שלי, בגלל שגדלתי בלי אחים ואחיות ובלי זוג הורים. יש משהו ביכולת הזו לנהל חברות ארוכת שנים ואינטימית עם אדם שהוא בבחינת הצלחה אמיתית. זוגיות טובה היא ההוכחה שמפיקים המון מוויתור. זו עבודה שנדרשת ברמה היומיומית. הרבה יותר קל להיות לבד בהמון מובנים. הלבד הוא נוח ואפילו ממכר כשמתרגלים אליו".

להצליח בזוגיות זה לפעמים סוג של נס.

"נכון. למשולם יש חלק אדיר בזה, בגלל הסבלנות והיכולת שלו להכיל אותי. אנחנו מכירים מ-2005. יש לנו ויכוח מתי הזוגיות התחילה רשמית, אבל אנחנו כ-12 שנה בזוגיות. הוא תיקן אותי בהרבה מאוד מובנים. לא פשוט להיות איתי. הוא קצת לימד אותי את המלאכה של להיות ביחד. זה משהו שלא ידעתי לעשות".

שמעתי טוב? אמרת שהוא תיקן אותך?

"תראי, אני אדם שמאוד יודע לאהוב ולהעניק, אבל אני אדם עם לא מעט דפקטים, ואני לא מהאנשים האלה שמיד מתאימים את עצמם לסיטואציה, ובזה יכולת ההכלה של אבי מאוד סייעה לכך שנמשיך מעבר לשנה הראשונה. זו הייתה שנת בית ספר גדולה.

"הוא חבר מאוד גדול. וגם אני לימדתי אותו לא מעט. כשהתחלנו הוא לא ידע לריב. אני תמיד אומרת שהמטרה של בני זוג זה לא לא לריב, אלא לדעת איך לריב. זוגות שלא רבים בכלל נמצאים בבעיה, לדעתי, אני באמת מאמינה בזה. אולי אין ביניהם מספיק אינטימיות".

איך הכרתם?

"הכרתי אותו לפני שהגעתי לוואלה, שם הוא שימש כעורך הראשי. הוא מאוד עניין אותי".

מה קלטת אצלו?

"בגלל שהוא מפרדס כץ ואני בת לאמא חד הורית ואנחנו בעולם האולטרה ברנז'אי, יש לנו בסיס די משותף של אנשים שהגיעו מרקע סוציו-אקונומי חלש יותר.

"הוא סופר אינטליגנטי, ידען, ציניקן ומצחיק בטירוף. אני מתגלגלת מצחוק ממנו כמה פעמים בשבוע אחרי מיליון שנים ביחד. יש ביני לבינו תחושה הדדית שאי אפשר להסביר, שרק אנחנו מבינים אותנו. זה סוד החיבור. כשאני מדברת על הישג בחברות - על זה אני מדברת. להגיע עם מישהו לתחושה כזו זה הישג".

אז אחרי שהכרתם, מה הניע את התהליך לכיוון זוגי?

"בחודשים הראשונים היו גישושים, ואז זה נהיה. זה היה תהליך מאוד מאוד ממושך של און ואוף. אין דייט ראשון ושני. היה ברור לשנינו שאנחנו בעניין. הוא היה הבוס שלי ואז נהיינו ביחד, לא תסריט קלאסי או נטול קשיים. ובניגוד למה שחושבים, בטח לא תסריט שעושה פרוטקציות, אם כבר, להיפך. בכלל, מערכת היחסים בינינו הייתה הפוכה: את כל הריבים והטחות הדלת עשינו בשנה הראשונה, ואז נמנענו מ'משבר השנה השלישית והשביעית'. מיצינו את הדרמה שם".

בחרתם לא להתחתן.

"בעיקר כי אנחנו עצלנים, ולאף אחד מאיתנו אין כוח להפיק את האירוע הזה. הטקסיות לא הייתה בשבילנו משהו מאוד עקרוני".

"נערכתי למצוקה גדולה"

"אנחנו די ביחד לבד. ככה אנחנו אוהבים את זה. אין לנו הרבה זמן ביחד. שלוש פעמים בשבוע אני לא פוגשת אותו, כי כשאני חוזרת משידור באחת בלילה הוא כבר ישן, ובערבים שנותרו לנו אנחנו מאוד נהנים מהביחד. נסה היא ממש שותפה, היא חלק משגרת הבילוי בערבים".

נסה היא האחות הידועה של וירג'יניה וולף, אבל לא על שמה בחרתם בשם הזה.

"בגלל שאני גדלתי עם שם מאוד חריג, אף אחד לא הבין איך קוראים לי. אמא שלי המציאה את השם דוריה (דור-יה) תמיד שגו בהגייה, והייתי מאוד אמביוולנטית כלפי זה. כולם שאלו, מה המשמעות של דוריה? מה זה אומר? כל הזמן הייתי צריכה להסביר, אבל זה כל כך חלק ממני, שלא יכולתי לדמיין שלבת שלי יהיה שם שיהיה לעוד שתי בנות בכיתה. אמרתי שאני צריכה למצוא שם שיביא משהו אחר. מכיוון שגם משולם וגם אני חייבים חלק לא קטן בתפיסת עולמנו לז'בוטינסקי - הלכתי לקרוא חומרים של ז'בוטינסקי. הייתי בחודש החמישי להריון וכמעט לא ישנתי כל ההריון. אמרתי לעצמי: 'אני אקרא את ז'בוטינסקי ואביא משם שם ויהי מה'. קראתי את שיר הדגל 'נס עמל, חרות וטהר, נס הדור הבנאי, אל תירא, כי חי הנער, חי וער חשמונאי'.

"ואז אמרתי: נסה! אני מתה על המשמעות של זה: דגל של לאום. כשאני מדברת על נסה אני נהיית נורא פטריוטית. יש משהו בתוצר הזה שיש לו מקורות בבגדד ובקהיר ובורוצלב ובליטא שהוא רק בזכות זה שיש פה מדינה. באיזה עוד מקום ההורים של נסה יכלו להיפגש, להתאהב ולדבר באותה שפה? מהבחינה הזו נסה היא תמצית הישראליות".

משהו נשחק אחרי שהפכתם להורים?

"אני עובדת בימים א', ב' ו-ג'. בבוקר אבי קם איתה, מחתל ומלביש. אני מצטרפת בסביבות שבע בבוקר עד 17:00, אז אני יוצאת לעבודה וחוזרת ב-1 בלילה והולכת לישון. זה מעייף מאוד ומתיש. אבל כל מה שקרה מאז הלידה הפתיע אותי לטובה. נערכתי למצוקה גדולה, וקרה לי ההיפך. אושר. יש משהו בהורות שאי אפשר להתרגל לגודל המעמד. אני מוצאת את עצמי שואלת את עצמי: 'מה, באמת? אני אמא? איזה מטורף זה שאני אמא'.

"לא הייתי בטוחה שאני רוצה ילדים. גם היום אני מאוד מבינה אנשים שלא מביאים ילדים. זו בחירה לגיטימית בעיניי. לי ולמשולם היה דפוס כל כך מושרש של הנאה מהביחד. היינו אדונים לעצמנו, כך שמבחינתנו להוסיף ילד למשוואה היה מאוד מטלטל. אבל זה כל כך מסעיר, זכות ענקית".

עד כדי מהלך של זכות נוספת?

"לא דחוף לי להיכנס שוב לסחרור ההורמונלי והרגשי".

"לא טיפוס של חבורה"

פידבקים על המראה החיצוני מפסיקים להזיז לאנשים יפים מאוד, בגלל ההרגל.

"להיפך. הייתי ילדה מאוד מוחרמת, מאוד לא מקובלת. החוויה שלי הייתה מאוד של אנדרדוגית בבית הספר היסודי. עד היום אני צריכה להזכיר לעצמי: 'אוקיי, את כבר לא שם, את יכולה להירגע, עשית כמה דברים מוצלחים'. יש משהו כל כך מצלק בלהיות ילד שעובר חוויות אכזריות בבית ספר, שגם בגיל 35 אתה צריך להגיד לעצמך: 'זו לא הסיטואציה, אני שולט במצב עכשיו'.

"בכיתה ד' עברתי חרם מאוד משמעותי, שהיה לו גם ביטוי פיזי ממש. אמא שלי לקחה אותי לרופא והוא לקח אותה הצידה ואמר לה: 'טוב, הילדה קשה לה בבית הספר. כל מה שקורה לה פיזית בא ממקום נפשי'. ואז אמא שלי פנתה למחנכת והיא עימתה אותי עם הילדה שהובילה את החרם. הילדה הזו, לא רק שלא התנצלה, אלא ממש הסבירה למה היא תמשיך להתנהג אליי ככה. כשאני רואה את הילדה הזו היום, ואני רואה אותה מדי פעם, והיא נחמדה אליי, יש בתוכי משהו שרוצה לברר איתה למה היא עשתה את זה. זה הולך איתי".

מה נשאר היום מהטראומה הזו?

"לכל הילדות שלי יש חלק בזה שלא הייתי בטוחה שאני רוצה ילדים. יש בי משהו שעדיין זוכר כמה להיות ילד זה קשה ומצלק. אז למה לייצר עוד אנשים שיחוו את זה?".

כשמתוודעים לחוויות הילדות המעצבות של למפל, קשה שלא לחשוב על אפקט הקומפנסציה. איך הבחירות בהווה הן תוצר של פיצוי על ההיעדר בגילאים מוקדמים. למפל היא אדם גדוש פרדוקסים. מצד אחד משדרת אליטיזם אריסטוקרטי, מצד שני נושאת את תודעת הרקע המוחלש במלוא העוצמה. מצד אחד מחזיקה שידורי טלוויזיה חיים בשליטה, ומצד שני לא הצליחה מעולם ללמוד לעומק. מצד אחד היא האישה שנהנתה מקידום מסחרר מתפקיד לתפקיד בתוך זמן קצר, ומצד שני, הילדה הפצועה עדיין חיה בה ומבעירה סוג של חוסר ביטחון, שנראה זר לתמהיל האישיותי שמרכיב אותה. ואולי החוויה הכי חזקה מהמפגש איתה היא תחושה של שפיות מפוכחת.

אז מתי, בעצם, קרתה הטרנספורמציה? נקודת המפנה של הילדה שבאה מרקע מוחלש למי ש'עשתה את זה'?

"הטרנספורמציה? היא לא הייתה. היא מעולם לא קרתה. אני לא חיה בתחושה שאני אדם מצליחן. אין לי את זה. בכל פעם שאני מקבלת מחמאה אני מופתעת מחדש. לא הרגשתי אף פעם שהתגברתי".

היום את יודעת להסביר למה היו ההצקות מצד הילדים בכיתה?

"היה קשה לאכול אותי. הייתי אדם סופר דעתן פחות או יותר מרגע שלמדתי לדבר. הייתה בי רצינות תמיד. והייתי גם עוף מוזר. לא היו לי את הנעליים שלכולם היו ולא כבלים בטלוויזיה כמו לכולם. הייתי חוזרת הביתה מבית הספר ובמשך שעות הייתי צריכה להעסיק את עצמי כי לא היו לי אחים. הטלוויזיה הייתה חלק מרכזי מחיי. בחיים לא היה לי משעמם ולעולם לא אשתעמם.

"אף פעם לא הייתי טיפוס של חבורה. לא הבנתי איך אנשים חיים בקבוצה. חברה אחת או שתיים זה דבר שמספק אותי מאוד. אני לא מסוגלת לפזר את האינטימיות שלי ליותר מדי מקורות".

"כל הזמן מפחדת"

את מסומנת כמי שעשויה להוביל בעתיד את מהדורת החדשות המרכזית.

"זה מחמיא מאוד. כל אחד שואף להגיע הכי גבוה בתחום שלו, אבל ברמה היומיומית אני לא נעצרת על זה".

היום את כל המהדורות מובילות נשים.

"זה נראה לנו טריוויאלי היום, אבל חשוב לזכור ולהזכיר שמי שסימנה את הדרך הזו היא יונית לוי. היא פשוט הוכיחה ערב ערב שאישה צעירה יכולה לשבת בלי גבר בחליפה לידה, כי היא מספיק יודעת, מקצועית ועיתונאית. יותר מזה, כשהתחלתי לעבוד בחברת החדשות הייתי עולה לקונטרול כשהייתה מתחילה מהדורה כדי לראות את המהדורה משם, ואנשים פשוט לא מבינים את גודל האחריות של מגיש באולפן. בכל פעם שעליתי ראיתי כמה יונית מנהלת את השידור בלי למצמץ. לא משנה איזה בלת"מים קורים, לא משנה איזו כתבה נופלת, כמה צועקים לה באוזנייה, כי יש איזה קרייסס שבדיוק קרה, כשהטלפרומטר נופל. יש לה פשוט יכולת מדהימה לשלוט במצב. היא בית ספר למקצוענות".

וגאולה אבן?

"מראיינת בחסד".

תמר איש שלום?

"באמת לא יוצא לי לראות את תמר מספיק".

דנה סומברג?

"לא יצא לי עדיין לראות. טוב שיש ערוץ 20 וחשוב שיהיה. הצופים נשארים כשהם מקבלים מוצר עיתונאי ראוי, ועכשיו יש להם הזדמנות להוכיח את זה".

בעקבות פיצול הערוצים, חתכו אותך מקשת וכיום את מגישה ברשת בשעה 23:30. השיבוץ של התוכנית בשעה כל כך מאוחרת, כשברירת המחדל בשלט היא 12 (קשת), לא מתסכל אותך?

"אם יש משהו שבגללו הייתי רוצה שהתוכנית תהיה מוקדמת יותר זה כי אני שואפת לקיום של חיי משפחה תקינים יותר, ומייחלת לארוחות ערב משפחתיות, לא בגלל החשיפה של התוכנית. התוכנית מראה רייטינג של שישיות ושביעיות לפעמים, ברמה של תוכנית פרה פריים. מאז הפיצול הדברים לא יציבים. אני חושבת שבגלל האינטרנט מי שרוצה לצפות בתוכנית יכול לראות את זה כשנוח לו. הצפייה הליניארית היא כבר לא הכול. אני לא מרגישה שנדחקתי".

העדת על עצמך שאת לא מרפקנית. זה פקטור בשיקולי שיבוץ של מקבלי ההחלטות?

"בכל עבודה זה פקטור. אף פעם לא אקיים פגישה עם מקבל החלטות ואגיד 'למה היא כן ואני לא'. ואם זה יקרה, סימן שאני במקום לא טוב מבחינתי. ממש בהתחלה בערוץ 2 הגיעו אנשים לעשות אודישנים ואחד המנהלים התבדח, ואמר: 'נראה לי שאת בלחץ שתבוא המחליפה שלך', ואני הגבתי: 'המחליפה שלי תבוא בכל מקרה. כדאי שנכיר כבר מעכשיו'.

"במקצועות ההגשה בטלוויזיה, ובטח ובטח כשאת אישה, זו רק שאלה של זמן מתי תבוא הצעירה יותר, המבריקה יותר, המרעננת יותר, שתוכל להיכנס בטבעיות אל הכיסאות הצפופים. והיא תבוא, וזה בסדר. אני ממש מקבלת את זה. אני לא מונעת מפחד מפני זה".

הלו, את זו שכרגע נחשבת על תקן 'האיום'.

"זה רלוונטי כנראה לרבע השעה הזו".

איך הרגשת כשקיבלת את 'חדשות הלילה' בגיל 29?

"כרגיל, במקום ליהנות, נלחצתי מזה. לא עצרתי רגע ונשענתי לאחור, ואמרתי לעצמי: 'איזה שיחוק!', מיד שאלתי את עצמי: 'את ראויה לזה ? מה תתני? איך יהיה?', היה משהו דווקא נוח בתוכנית זוגית עם אדם מקצועי ואינטליגנטי כמו ליאור פרידמן, כי היה על מי להישען. זה לא לעבור מאפס למאה".

את כל הזמן מצמצמת את עצמך, מקטינה, מרגישה לא ראויה מספיק.

"אני כל הזמן מפחדת שקיבלתי מנדט ואני לא עושה בו שימוש ראוי. זה משהו שאני עוברת יומיום בכל אייטם. אני שואלת את עצמי: 'מה היה פה? מה אמרתי? מה הייתי יכולה להגיד ולא אמרתי'. אני כל הזמן במבחן".

"אוכל אצלי הוא מטרה"

זה הדבר האחרון שאפשר היה להסיק עליה, אבל אם יש משהו שממש מעסיק את למפל זה אוכל. היא גם מתרועעת בזמנה החופשי עם אנשי אוכל בהגדרה. שתינו מזמינות כריך אבוקדו בתחילת שיחתנו. את שלה היא מחסלת במהירות הבזק. בי היא נוזפת בגלל החצי שנשאר אצלי בצלחת אחרי שעות ארוכות. "אצלך אוכל הוא אמצעי", היא פוסקת, "אצלי הוא מטרה. אוכל הוא דבר מרגש, מעניין, שמכיל בתוכו הרבה יותר מכפי שנראה לעין, הוא השלם שיותר גדול מסכום חלקיו. אוכל יכול להרים אותי כשהוא מוצלח, ולבאס אותי כשהוא לא טוב.

"רוב התרבות שאני צורכת נוגעת לאוכל. אם תשאלי אותי איפה את בעוד שלוש שנים, לא אדע לענות לך. אין לי מושג, ורד, אבל מה שבטוח - אדע לבשל הרבה יותר טוב מהיום".

הילה אלפרט היא האלטר אגו שלך?

"(צוחקת) היא חברה מאוד טובה. היא בדיוק התפיסה הזו של אוכל שאני מאוד מאמינה בה, שאתה יכול ליהנות מפריקסה או ממנה טובה של שווארמה באותה מידה כמו מארוחה במסעדת יוקרה.

"הלכנו פעם לאכול במסעדה, חבורה של אנשים. אכלנו ואכלנו והתפוצצנו, אבל זה לא היה טעים. ואז אמרתי: 'בואו נלך לבית התאילנדי'. ואז, אחרי הארוחה, קמנו והלכנו לאכול שם כדי לתקן את הטעם שהיה. אני דואגת שיהיו סביבי אנשים כמוני, שמתחברים למשוגעות הזו.

"וכל יום אני מתייסרת שאני לא צמחונית, כי זה נורא שאנחנו אוכלים חיות. אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי להפסיק".

את מקדשת את ההנאה מהרגעים הקטנים.

"מי שגדל במלחמת הישרדות, שהיה עד למלחמת ההישרדות של ההורה שלו והיה עד לפחד לקבל עוד טלפון מהבנק, והפחד שעוד צ'ק יחזור - לומד להעריך את הקפה שעל הדרך, את היכולת להיות עם הבת שלו ולקנות מה שהיא צריכה באותו רגע.

"בילדות שלי הכול היה להזיע, לירוק דם, בהקשר של החומר. החוויה של לעבור כל כך הרבה דירות כילדה זו חוויה מאוד קשה. גם לראות את אמא שלי בכל מעבר של דירה. תחושה שאף פעם אין דבר שהוא ממש שלך, לא להרגיש בשום מקום תחושה של בעלות. זו הסיבה שחשוב לי שלנסה תהיה התחושה שהיא מוגנת. לחיות עם אמא שלי נותן מושג מה מסירות ואהבה יכולים לתת כשדברים אחרים חסרים.

"אני נפש זקנה. אין בי נאיביות. יש בי חוסר סבלנות לכל דבר מתקתק ושמאלצי, לא קונה את הדברים האלה. לא מתחברת לדברים שלמים מדי או למשפטי פסיכולוגיה חיובית בנוסח 'תחשוב טוב - יהיה טוב'. לעולם לא אפרד מהצופה במשפט כמו: 'שיהיו לנו רק חדשות טובות', כי ברור לי שאם תהיינה רק חדשות טובות, לא תהיה לי עבודה".

■ הראיון פורסם במקור באפריל 2018