אתמול (ג') מצוין יום הפועלים הבינלאומי, ה-"1 במאי". הישגים רבים רשמה העבודה המאורגנת בישראל ב-70 שנות קיומה של המדינה, ומספיק לזהות תהליכים הולכים ומתרחבים של התאגדויות במקומות עבודה בשנים האחרונות בכדי להבין עד כמה רלוונטית גם לימינו הסולידריות בין ארגוני העובדים והעובדות. במקביל לפתיחת השוק לתחרות, אי היציבות התעסוקתית שמאפיינת את דור העובדים והעובדות שנכנס למעגל התעסוקה, מוביל להכרה מחודשת באותה משענת ביטחון שתקשה על מעסיקים לפגוע בזכויותיהם של העובדים כלאחר יד.
ישראל, כמדינת רווחה, שוכחת פעמים רבות את מחויבויותיה הנגזרות מהגדרה זו ושכוללות הענקת סל רווחה לכל אזרח ואזרחית באשר הם, ובמיוחד לאלו המוחלשים, המבוגרים, המופלים באופן קטגורי. נעמת, בצוותא עם ארגוני העובדים, מחויבים להזכיר לה זאת פעם אחר פעם, ולא רק ב-1 במאי.
דווקא משום שמילים כגון "התאגדות" ו"עבודה מאורגנת" כבר ממש אינן מוקצות וחזרו למרכז השיח, קיימת חשיבות מיוחדת בהפניית הזרקור לאוכלוסייה גדולה בישראל, שעדיין מופלית דרך קבע בשוק העבודה הישראלי. קבוצה שמהווה כמחצית מאזרחי ישראל. כן, על אף ההישגים הרבים והלא מבוטלים, נשות ישראל ממשיכות לנסות לפלס את דרכן בשוק העבודה הישראלי ודורשות את מה שכבר היה אמור להיות המובן מאליו בשנת 2018.
כאשר בוחנים את המדדים השונים הקשורים לשוק העבודה - מגלים תמונה מזעזעת. לא פחות מכך. פערי השכר בין נשים לגברים ממשיכים להיות בלתי נתפסים - אישה שכירה מרוויחה במדינת ישראל כ- 32% פחות מגבר, נכון לשנת 2015. הנשים השכירות מרוויחות בממוצע 7,666 שקל ברוטו בחודש, בעוד שהגברים השכירים נהנים מהכנסה חודשית ממוצעת של 11,219 שקל. אגב, מאז שנת 2015, לא רק שישראל לא מתקדמת אל עבר צמצום הפער - היא חוזרת אחורה שנים רבות והפערים מתרחבים.
חייה של אישה אשר תצא לדרך עצמאית קשים אף יותר. ההכנסה של הנשים העצמאיות עומדת בממוצע על 7,065 שקל ברוטו בחודש, בעוד שהגברים העצמאים נהנים מרמת הכנסה ממוצעת של 12,399 שקל - פער מגדרי של 43%. פער זה מתקיים למרות העובדה שהנשים העצמאיות משכילות יותר מהגברים העצמאיים, 15 שנות לימוד בממוצע לעומת 14 אצל הגברים.
האפליה בשכר מצטרפת גם לאפליה מוכרת אחרת, שגם גברים סובלים ממנה אך מחריפה עוד יותר בקרב נשים. על אף האיסור שנקבע בחקיקה, נשים רבות מוצאות את עצמן מופלות בשוק העבודה על רקע גילן ומתקשות למצוא עבודה מגיל 50 ומעלה.
וזה לא מסתיים כאן - תופעות של הטרדות מיניות, שבשנה האחרונה תפסו מקום מכובד בשיח הציבורי והתקשורתי, אינן משפרות את מצבן של הנשים בשוק העבודה. מקום עבודה בטוח אמור להיות תנאי יסודי והכרחי - לכל גבר ואישה.
אז מה עושים ועושות בכדי להפוך את ה-1 במאי לחג אמיתי, גם לפועלות?
על קצה המזלג, מובילים הסרה של חסמים מבניים בשוק העבודה - מאכיפה מוגברת ותביעות מכוח חוק שכר שווה לעובד ועובדת, דרך הגדלת שכר המינימום לעובדים שישפיע על ציבור הנשים המופלה גם כך ועד עידוד נשים להצטרף להתאגדויות שיבטיחו הגנה על זכויותיהן הבסיסיות. במקביל, יש לפעול באופן ממוקד אל מול מגזרים מוחלשים בתוך המגזר הנשי עצמו. במסגרת זו, לקדם הכשרה והדרכה מקצועית לנשים ערביות, באמצעות תוכניות שמציעות מקצועות איכותיים ואטרקטיביים, ולא רק עבודות דחק בשכר נמוך. באשר לנשים העצמאיות, יש ליישם תכנית שתומכת ביזמות נשית, ושכוללת ייעוץ, ליווי, וסיוע לנשים המבקשות להקים עסק קטן. בנוסף, יש להשוות תנאי הזכאות לחופשת לידה, לקצבאות ולפנסיה בין עצמאים לשכירים, על מנת לשפר את מעמדן הסוציאלי של הנשים העצמאיות.
מעל הכול, חייבת להשתרש התובנה שהמאבק באפליה ובהדרת נשים - אחד הוא. קו ישיר עובר בין תופעות הדרה והפרדה בצה"ל, התבטאויות רבנים קיצוניים נגד נשים, דחיקת נשים מהמרחב הציבורי - לבין אפלייתן בשוק העבודה.
■ הכותבת היא יו"ר נעמת.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
