גיל הפרישה לנשים חייב לעלות

התהליכים הדמוגרפיים ברורים וחד-משמעיים:

היחס בין מספר האנשים בגילאי 20-64 למספר האנשים בגילאי 65 צפוי לרדת בארבעת העשורים הקרובים מ-4.2 ל-2.8.

בשנת 2014 עמדה תוחלת החיים עבור אדם שהגיע לגיל 65 על 86.2 עבור נשים ועל 84 עבור גברים. גבר שפורש לגמלאות בגיל 67 צפוי לחיות כ-16 שנים נוספות, ואישה הפורשת לגמלאות בגיל 62 צפויה לחיות כ-24 שנים נוספות.

תוחלת החיים בגיל 65 גדלה בקצב כמעט קבוע של כחודשיים בממוצע בשנה וצפויה להמשיך לגדול בקירוב בקצב זה.

ב-26 מתוך 33 מדינות החברות ב-OECD אין פער בגיל הפרישה לגמלאות בין גברים לנשים, או שפער כזה, ככל שהוא היה קיים בעבר, ייסגר בשנים הבאות; ב-4 מדינות נוספות יישאר עדיין פער קטן של שנתיים או פחות; ורק ב-3 מדינות (ישראל, צ'ילה ופולין) צפוי, על פי החקיקה הקיימת כיום, פער של חמש שנים.

כל בר-דעת יסיק מהנתונים האלה את המסקנות המתבקשות:

1. החיסכון לפנסיה (גם ברמה הלאומית וגם ברמה האישית) יצטרך לממן תקופה ארוכה יותר של חיים לאחר גיל הפרישה (במיוחד עבור נשים מבוגרות). הדבר יפגע כמובן בגובה הקצבה החודשית (שוב, במיוחד עבור נשים מבוגרות) וידרוש שיעורי חיסכון גבוהים יותר, על חשבון הצריכה הפרטית ורמת החיים בגילאים צעירים יותר.

2. הצעירים של היום יצטרכו לשלם בעשורים הבאים הרבה יותר מסים ותשלומים לביטוח הלאומי כדי לתמוך בקצבאות הזקנה של המבוגרים, ובמיוחד של המבוגרות. לא רק זאת, אלא ההעלאה העתידית בגיל הפרישה של נשים - שבטווח הארוך תהיה בלתי-נמנעת - תמנע מאותן צעירות של היום לקבל את הפריבילגיות שהן נדרשות לממן עבור נשים מבוגרות של היום.

3. נשים מבוגרות ברוב מוחלט של מדינות ה-OECD הסכימו (מבחינה משפחתית, חברתית, ופוליטית) לקבל על עצמן גיל פרישה זהה לגיל הפרישה של גברים, ואינן דורשות פריבילגיות-יתר על סמך המגדר שלהן. זאת, למרות כוחן הפוליטי הרב - במיוחד במדינות אירופה, בהן הן מהוות כוח פוליטי ניכר. הסכמה זו משקפת ככל הנראה הבנה שאפליה בגיל הפרישה בין נשים לגברים פוגעת לא רק ברמת החיים של כלל האוכלוסייה, אלא גם במאבק לשוויון על פי חוק ולשוויון הזדמנויות בחינוך ותעסוקה.

אך לא כל בר-דעת שמסיק את המסקנות המתבקשות גם אמיץ מספיק על מנת לפעול בעניין - לקדם את החקיקה הנדרשת, או אף ליישם את המתווים שכבר נידונו ונקבעו בעשור הקודם. הפתרון - הקמת עוד ועדה לבחינת הנושא. ואכן, ועדה כזו הוקמה, דנה, שקלה ואף סיימה את עבודתה - כבר לפני למעלה משנה וחצי. בספטמבר 2016 הגישה הוועדה הציבורית לבחינת גיל הפרישה לנשים את הדו"ח הסופי שלה לשר האוצר.

הוועדה קבעה כי בעולם בכלל ובישראל בפרט ישנה התפתחות דמוגרפית והזדקנות האוכלוסייה. בהיבט המאקרו-כלכלי ישנו גידול במספר הקשישים באוכלוסייה, באופן אבסולוטי ויחסית לאוכלוסייה בגיל העבודה. גידול זה גוזר עלייה בהוצאות הממשלה בעיקר בתחום קצבאות הזקנה, דבר אשר עלול למנוע מהביטוח הלאומי לעמוד בהתחייבויותיו ולשלם קצבאות לנשים צעירות בפרט ולדורות הבאים בכלל. באופן פרטני, העלייה בתוחלת החיים גורמת לכך שנשים חיות מספר שנים רב יותר בגמלאות ומערערת את יכולת המימון של רמת החיים אליה הורגלו. נוסף על כך, לגיל הפרישה השפעה רבה על תעסוקת נשים מבוגרות. מעבר להשפעה הרוחבית, גוזרת הקדמת הפרישה של האישה הפחתה של עשרות אחוזים בקצבתה הפנסיונית האישית.

הוועדה קבעה כי לאור המגמות הדמוגרפיות, העלאת גיל הפרישה הינה בלתי נמנעת בטווח הבינוני ובוודאי הארוך, וכי יש להתחיל בהעלאת הגיל כבר כעת על מנת לעשות זאת בצורה מדורגת ומידתית. כך, סברה הוועדה, יימנע זעזוע לשוק העבודה, וכלל העובדות במשק, בכללן עובדות מבוגרות וצעירות, יוכלו להסתגל ולהתכונן לגיל הפרישה החדש תוך פגיעה מינימלית בהן ובציפיותיהן לפרישה.

מסקנות הוועדה היו ברורות: יש להעלות את גיל הפרישה לנשים. כל חברי הוועדה המליצו על העלאה הדרגתית של גיל הפרישה ל-64 לפחות, כאשר רוב חברי הוועדה המליצו על החלטה מראש להמשך העלאה הדרגתית ל-67. מיעוט מחברי הוועדה סברו שיש לבחון את ההעלאה הנוספת (מ-64 ל-67) בעתיד, ולא להחליט עליה מראש.

השארת המצב כפי שהוא כיום והימנעות מהחלטה בנושא פוגע קשות גם בגברים וגם בנשים, גם במבוגרים וגם בצעירים, גם בבעלי אמצעים וגם באוכלוסיות הנזקקות. ההמלצה להעלאת גיל הפרישה אינה "קונספירציה נגד נשים" אלא כורח המציאות, ונשים רבות תומכות בה. בין 12 חברי הוועדה הציבורית היו 7 נשים שכיהנו באותה עת בתפקידים בכירים בממשלה, וחלקן הגיעו מגופים חוץ-ממשלתיים, כולל עמותות וארגוני נשים: דורית סלינגר (הממונה על שוק ההון, הביטוח והחיסכון); יעל מבורך (סגנית הממונה על התקציבים); יוליה איתן (סגנית ראש המועצה הלאומית לכלכלה); נוגה דגן בוזגלו (מרכז אדווה); ג'ידא זועבי (עמותת אינג'אז); ריבי בלר (עמותת והדרת); מיכל חילי (התאחדות התעשיינים); וגליה וולוך (יו"ר נעמת). כמו כן, נשים רבות התבטאו בשנים האחרונות בעד העלאה של גיל הפרישה לנשים. נזכיר שלוש מהן - קרנית פלוג (נגידת בנק ישראל); אליס ברזיס (פרופסור לכלכלה באוניברסיטת בר אילן); ומירב ארלוזורוב (עיתונאית ופרשנית בכירה).

קרנית פלוג, בראיון ל"כלכליסט", אמרה: "נכון להעלות את גיל הפרישה לנשים וצריך לעשות את זה כבר עכשיו כדי שאפשר יהיה לעשות העלאה יותר הדרגתית, לאור העובדה שתוחלת החיים עלתה במידה ניכרת. [...] אני לא רואה סיבה לפער בגיל הפרישה של נשים וגברים, במיוחד משום שתוחלת החיים של נשים גבוהה יותר. אני רוצה לציין גם כי הניסיון מלמד ששיעורי התעסוקה עולים עם העלאת גיל הפרישה ואין עדות לכך ששיעורי האבטלה של נשים מבוגרות עלו כתוצאה מהעלאת גיל הפרישה".

מירב ארלוזורוב התייחסה מספר פעמים לנושא גיל הפרישה של נשים, ובמאמר שפורסם לאחרונה ב"דה-מרקר" ("טיפשים ושוביניסטים: גרירת הרגליים שעלולה לעלות לנו מיליארדי שקלים", היא כותבת: "התפישה המעוותת־מגדרית, שנשים הן מין חלש ולכן הן חייבות לפרוש מהעבודה מוקדם יותר, צובעת את ישראל באור שוביניסטי מגוחך במיוחד. מחיר ההחלטה הזאת הוא גירעון של 12 מיליארד שקל לפחות רק בקרנות הפנסיה הוותיקות, פגיעה איומה בשוויון ובפריון, וגריעה של שליש מקצבת הפנסיה של נשים (הפער בקצבה בין פרישה בגיל 67 לפרישה בגיל 62 כיום). כלומר, אנחנו גם טיפשים וגם שוביניסטים. המקומם הוא ששר האוצר המכהן, משה כחלון, עובר בשתיקה על השטות הזו (הוא כנראה תומך בה), ושר האוצר לשעבר וראש הממשלה בהווה, בנימין נתניהו, שומר על שתיקה רועמת".

מירב ארלוזורוב גם מנתחת היטב את הצעתו הצינית של יו"ר ועדת הכספים משה גפני, שמקדם חקיקה לשורת הטבות לנשים, כדי לפצות אותן על העלאת גיל הפרישה. עלות הצעת החוק שלו היא 1.5 מיליארד שקל בשנתיים הראשונות, וכ-0.6 מיליארד שקל לאחר מכן. המשמעות של הצעת החוק היא סבסוד של אי־העלאת גיל הפרישה לנשים, באמצעות הצעות כמו מימון של דמי אבטלה במשך שנתיים לנשים מעל גיל 55. מאחר שדמי האבטלה כפולים לפחות מקצבת הזקנה של הביטוח הלאומי, ההצעה הזו שקולה בפועל לתשלום של ארבע שנים ויותר של קצבת זקנה - כלומר, מעלים את גיל הפרישה מ-62 ל-64, אבל ממשיכים לשלם קצבאות לנשים כאילו הן פורשות בגיל 62. ההצעה הזו, בקיצור, אינה משנה הרבה. היא רק מזיזה את הנזק של אי־העלאת גיל הפרישה מסעיף תקציבי אחד לאחר.

אליס ברזיס התבטאה בראיון ב"גלובס": "העלאת גיל הפרישה לנשים תגדיל את חיסכון הנשים לפנסיה ותקטין את מספר השנים שהן יצטרכו לחיות מחיסכון זה, בשורה התחתונה לא רק מדובר בתיקון עוול היסטורי אלא בדרך שתצליח למנוע מנשים רבות לחיות בעוני לאחר הפרישה", לדבריה, בעבר נקבע גיל פרישה של נשים נמוך יותר משל גברים מסיבה שוביניסטית-פרוזאית כמעט משעשעת: מכיוון שבדרך כלל קיים פער בגיל בין בני הזוג, רצו למנוע מצב שבו גבר פורש לגמלאות ונמצא לבד בבית, בזמן שאשתו עדיין עובדת ואז חלילה לא תוכל לטפל בבעלה ולבשל לו את ארוחת הערב.

הדבר המפתיע ביותר בסיפור העצוב של אי-העלאת גיל הפרישה לנשים הוא שבני הדור הצעיר - שצפויים לשלם את המחיר הגבוה ביותר על פחדנות הפוליטיקאים שגוררים רגליים ואינם אוזרים אומץ לקבל את ההחלטה המתבקשת - לא עושים דבר בעניין. הרי כל מה שעליהם לעשות הוא לצאת להפגנה אחת גדולה, או לחתום על עצומה אחת ברשתות החברתיות, ולהתחייב לדבר אחד פשוט: לא להצביע בבחירות הבאות לפוליטיקאים פחדנים וגוררי-רגליים.

■ הכותב הוא ראש פורום קהלת לכלכלה.