על תקשורת וחמלה, על אדם ברוך

ברוך רוזנבלום ז"ל, ובשם שבחר לעצמו, אדם ברוך, נכדו של ראש ישיבת מאה שערים, משפטן מהאוניברסיטה העברית, ממנסחי העיתונות והתרבות הישראלית כפי שאנו מכירים היום, היה עורך "גלובס" בין השנים 1992-1996 ונמנה על עורכי ומייסדי עיתונים נוספים של קבוצת מוניטין-גלובס החל מ-1978: המגזין "מוניטין", "אנשים" ו"כספים".

תפיסת עולמו העיתונאית המרובדת של אדם ברוך ספוגה חזק כל כך בדפים ובדיו, הפיזיים והווירטואליים, של "גלובס" באופנים רבים ומשורגים שכבר קשה לבודד. בעובי הפונטים, בשפה הרזה, במגזין "ליידי גלובס" שייסד, בכותבי ובעורכי "גלובס" שעוד הספיקו לעבוד איתו וללמוד ממנו כשהיה עורך "גלובס" ו"מוניטין", ובאלה הצעירים יותר, שלמדו חלקים משפתו דרך יורשיו האחרים בעיתונות העברית. חלקם אפילו לא יודעים מאיזה שורשים הם ינקו ויונקים כיום.

1. ביקורת וחמלה

ביום חמישי האחרון הוקרן בסינמטק הסרט שעשו עמליה ועידו רוזנבלום על אדם ברוך, אבא שלהם. הרבה פנים של אדם ברוך מופיעות בסרט. בהם הפן של העיתונאי, שתופס מציאות, מנסח אותה ומתווך אותה. העיתונאי שמצויד בעיניים ובאוזניים, במלים ובעין ביקורתית, אך גם בחמלה, הרבה חמלה:

שנת 1987, לרגל 20 שנה למלחמת ששת הימים, אדם ברוך נוסע בשליחות "מוניטין" לג'ונגל באפריקה, לביקור בגלות מרצון שכפה על עצמו האלוף במילואים שמואל גונן, גורודיש.

בראיון בתוכנית הבידור של מני פאר, דקה 36 בסרט, מסביר אדם למה הוא נסע לגורודיש, ובכך מנסח איך נראית הוקעה חברתית וציבורית, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, במלוא עוצמתה, כדי שנדע איך זה נראה ואיך זה מרגיש, לאלה שהדחנו, רגע אחרי שהיו הגיבורים הגדולים שלנו:

"67, מלחמת ששת הימים, גורודיש היה כמעט יהודה המכבי. הוא היה גיבור. הוא קרא לדרור. כל העם אהב אותו. ילדים חלמו להיות גורודיש.. הוא היה הסמל. לאורו התחנכנו. ב-73 גורודיש נערף, ועדת אגרנט.. מחדל מלחמת יום כיפור נפל עליו ועל דדו...

"גורודיש חי בבנגי בג'ונגל, 650 ק"מ מהעיר, מבוצר... הוא חי בשנת 1973 והוא חי בשנת 1987... בשנת 1973 הוא חי את המלחמה.. בג'ונגל יש לו את הרמב"ם, יש לו את רבי נחמן מברסלב, יש לו את יומן הרל"ש שלו מהמלחמה, יש לו מסמכים שנוגעים לועדת אגרנט, והוא חווה את מלחמת יום כיפור חוויה יומיומית. פלסטית".

שנת 1998, אדם מוציא את ספרו "הוא היה גיבור" (ע"ע גורודיש) ומגיע להתראיין בתוכנית האירוח "לילה גוב" של גידי גוב ב"טלעד", ומנסח בו במקום כתב ביקורת חריף ונבואי ממש על התקשורת הישראלית כמשחיתה חברתית, דרך ניסוח השפה.

אדם: "אבל, גידי, לפני שאנחנו מגיעים לספר שלי, בשביל זה הזמנת אותי, אני חושב שכדאי שתקדיש לי חצי דקה, מחוץ לתוכנית ומחוץ להסכמים. יש?"
גידי: "כן"
אדם: "בסוף שבוע האחרון, במשך כ-36 שעות, מעל החברה הישראלית בכללותה, דתיים וחילוניים, אנשי שמאל ואנשי ימין, עניים ועשירים, ספרדים ואשכנזים, ריחפה גופה של "פועל זר", כאשר התקשורת מכנה את הגופה, "פועל זר", כאילו זה שם פרטי ושם משפחה, כאילו אין לו שם. "פועל זר", ריחף במשך 36 שעות מעל החברה הישראלית. כאשר לפני חודשיים, פועל זר נחשד באונס וברצח, גירשנו את הפועלים הזרים מישראל כאיש אחד. אני מציע שאנחנו כעת נצדיע לפועל הזר, שבמשך 36 שעות שכב על מדף בטון בגליל בן 200 מטר של חברת החשמל, ונצדיע לו כבונה המדינה העברית, 98'".
גידי: "זה מפתיע אותך?"
אדם: "זו זוועה.. היחס האנונימי, האלים, הבלתי אנושי, המספרי, הדיגיטלי והשמי, "פועל זר", הוא השחתה של הלב, הלשון, הראש, הנוער והחברה הישראלית.

2. לא מתוך עמדת כוח

המשורר רוני סומק מתראיין בסרט ומספר איך אמר לאדם ברוך: "אתה מכניס גם את החמלה, אתה מכניס גם את האנושיות. אבל החמלה היא לא מאיזו עמדת כוח, שהנה, אני החזק ואני חומל עליך. החמלה היא חלק ממצוות שאני ממלא אותן כיוון שזה מה שעושה אותי לאדם".

3. נהר של אדם אחד

בשנת 1993 מספיד אדם את הצייר, זוכה פרס ישראל, יחזקאל שטרייכמן: "דמה בנפשך כאילו לידך נמצא נהר של ניסיון, של אמנות, של תרבות, של סגנון ושל אישיות. זהו נהר של אדם אחד".

עבור העיתונות והתרבות העברית, עבור "גלובס" ועבורי אישית, אדם ברוך הספיק לנסח אפילו את ההספד המדויק של עצמו. אדם ברוך הוא הנהר, הסואן והרגוע, העמוק והרחב, של אדם אחד.