ממסי ועד לניימאר: הצללים שמרחפים מעל לגיבורי המונדיאל

הצל של מספר 10 | והאם ליאו מסי יצליח לזכות בתואר הגדול היחיד שחסר לו?

ליאו מסי הוא מגדולי הכדורגלנים בהיסטוריה, ולדעת רבים גם הגדול שבהם. אלה לא רק השערים, התארים, הדומיננטיות והעקביות מעוררת ההשתאות זה למעלה מעשור בטופ של הטופ. זו לפני הכול חוויית הצפייה שהיא-היא הכדורגל. מסי על הדשא זה ג'ורדן באוויר, זה בולט על המסלול, זה פלפס במים, זו סימון ביילס על הקורה, זה פדרר והמחבט - זו האידיאה על-פי אפלטון.

אבל עד כאן התפייטות, כי עם כל הכבוד לאסתטיקה, בפרספקטיבה היסטורית 20 ו-30 ו-40 שנה מהיום - הווה אומר, בעיני הדור שלא יחווה את מסי בלייב - מעמדו ייבחן גם על-פי טבלת התארים, ושם יש גביע קטן-גדול שחסר למסי. תואר אחד שממנו היה כבר מרחק נגיעה רק לפני ארבע שנים, תואר שאותו הביא לארגנטינה לפני 32 שנה אחד, דייגו ארמנדו מראדונה.

מסי, שכמו לברון ג'יימס אגב, ההישג הכי גדול בקריירה שלו לטעמי הוא עצם העמידה ברף הציפיות המופרע שתלו בו (ואף ההתעלות עליהן), סוחב את הצל של מספר 10 למן הרגע שבו הוא נולד על המגרש. עד כמה הצל הזה של מראדונה - מיתוס ספק שטני ספק אלוהי בארגנטינה ומחוצה לה - הוא עצום, אפשר ללמוד ולו רק מגורלם של כל אותם אלה שסומנו/קוללו בשלב מסוים של הקריירה שלהם כיורשיו הפוטנציאליים. פעם אחר פעם הם קרסו אל מול נטל ההיסטוריה, נבלעו באפלה - כולם פרט למסי שניצב, ובדרכו השקטה, לעיתים המבוישת והלא כריזמטית במובן הצווחני שלה, מישיר מבט מולה.

מראדונה, כמו מסי, הפסיד גם הוא בגמר מונדיאל (1990) וגם כן 1:0 מול גרמניה. אבל למראדונה לא זוכרים את ההפסד, אלה את הניצחון ארבע שנים קודם לכן במקסיקו 1986. את יד האלוהים ואת הסלאלום ואת הבישול לשער הניצחון של בורוצ'אגה בדקה ה-84, 2:3 על מערב גרמניה. כעת רק אפשר לקוות שמסי של 2018, שהוא גם שחקן שלם ובשל הרבה יותר, ודאי במובן המנהיגותי והבוגר מזה שהגיע אל המונדיאלים הקודמים, יצליח להוביל את הנבחרת המוכשרת אבל הלא מאוד יציבה שלו לגמר שני ברציפות, ולהביא את האודיסאה שלו אל סיומה המיתי המתבקש.

ארגנטינה תשחק בבית ד' עם קרואטיה, איסלנד וניגריה. משחק הפתיחה שלה ייערך ב-16.6 מול איסלנד במוסקבה

 אוהדת ברזיל מבכה את התבוסה לגרמניה ב-2014 / צילום: רויטרס - Marcos Brindicci

צל המינייראסו | והאם ברזיל תצליח להתאושש מהתבוסה הגדולה בתולדותיה?

כל מי שאי פעם ביקר בברזיל יודע שאל חולצת הנבחרת הלאומית, להלן הסלסאו, מתייחסים כמו אל הדגל הלאומי. עד כדי כך היא קדושה, ועד כדי כך נרמס כבודה באסון הספורטיבי הגדול בתולדות ברזיל, שכבר זכה לכינוי המינייראסו על שם אצטדיון מינייראו שנמצא בבלו הוריזונטה. מעמד חצי גמר מונדיאל 2014, ברזיל מארחת את גרמניה ו-0:5 מוחץ לגרמנים כבר בדקה השלושים של המשחק (ו-1:7 בסיום) - ואף לא אחד מהשחקנים, לרבות המאמן לואיס פליפה סקולארי, שכבר הוביל את ברזיל בעבר לזכייה בגביע העולם - שלא הוכתם בהשפלה. צל עצום שהתקדר אל מעל ליצרנית וליצאנית הכדורגלנים המובילה בעולם - ואשר הפך את מעמד הגמר באצטדיון המראקנה של ריו דה ז'נרו לבלתי אפשרי ומשפיל במיוחד: מצד אחד הייתה שם גרמניה, שזה עתה דרסה אותם, מצד שני הנמסיס הגדולה מכל ארגנטינה.

צל כבד שהפך גדול מספיק על מנת להעיב אפילו על שניים מהאסונות הספורטיביים הברזילאים הגדולים שקדמו לו: ההפסד לאורוגוואי במונדיאל 1950 באותו המראקנה, שאז היה זה הטורניר שחנך אותו. ברזיל הייתה זקוקה לניצחון או לתיקו על מנת לזכות בגביע העולם הראשון שלה, אבל אורוגוואי ניצחה 1:2 ושברה לאומה את הלב. השני, בפריז 1998. ברזיל לא רק שהגיעה לגמר כאלופת העולם המכהנת, אלא שעשתה זאת בסטייל - רק בשביל לקפוא ברגע האמת ולראות את צרפת של זידאן דורסת אותה 0:3.

אבל כאן גם מגיע הצד המעודד, ערב מונדיאל 2018, והוא אופן התגובה של ברזיל בשני המקרים. בשנות החמישים, אומנם במונדיאל שאחרי "אסון המראקנה" - שמכונה מאז בברזיל המרקנאסו - היא נעצרה על-ידי נבחרת הונגריה הגדולה, שהמשיכה עד לגמר. אבל בזה שאחריו, ב-1958 בשבדיה, היא כבר הגיעה אל פורקנה - זכייה ראשונה בתואר העולמי והשקת תור זהב של פלה: שלוש זכיות בארבעה טורנירי גביע העולם. וכך גם היה אחרי התבוסה בפריז, כאשר רונאלדו, אותו חלוץ-על שהושמץ על שקפא ברגע האמת, הוביל את ברזיל לזכייה החמישית שלה בגביע העולם, תוך שהוא כובש צמד בגמר בניצחון על... גרמניה.

איך תגיב ברזיל הנוכחית לצל המינייראסו - מסקרן לראות. מאותה התבוסה נשארו שחקנים גם בסגל הנוכחי של ברזיל כמו ויליאן ומרסלו, אבל מי שבעיקר יבוא לנקום הוא השחקן היקר בעולם כיום, שניצל מאותה השפלה (בשל פציעה במהלך המונדיאל): ניימאר. שלא בטובתו, גם אל המונדיאל הזה הוא מגיע אחרי פציעה ממושכת.

ברזיל תשחק בבית ה' עם קוסטה ריקה, שוויץ וסרביה. משחק הפתיחה שלה יערך ב-17.6 מול שוויץ ברוסטוב

הצל של 66' | והאם אנגליה תיתן סוף-סוף את השקט הנחוץ לנבחרת שלה?

האימפריה הבריטית כבר מזמן שאינה שולטת באוקיינוסים, אבל נסו לספר זאת לצהובוני לונדון שבנו לעצמם מציאות חלופית שהשכילה לשמר במיומנות עילאית את הסמן המוביל באישיות האנגלית עוד משחר ההיסטוריה, והוא: תחושת החשיבות העצמית. בעוד שבית המלוכה למשל, למד לחיות עם מעמדו החדש כאמצעי בידור ופורקן להמונים, לנבחרת הכדורגל האנגלית זה הולך פחות טוב. טורניר אחר טורניר הציפיות ממנה מרקיעות שחקים, כאשר שוב ושוב היא מתרסקת אל קרקע המציאות הלא מדומה, מנפקת גיבורים טרגיים בזה אחר זה - בין זה דיוויד בקהאם והכרטיס האדום במונדיאל 1998, ובין זה גארת' סאות'גייט והחמצת הפנדל בדו-קרב חצי גמר יורו 1996 מול גרמניה, שנערך על אדמת אנגליה. אותו סאות'גייט שהוא גם מאמן הנבחרת הנוכחית.

בשביל להבין את שורשיו של ההייפ האנגלי חסר הפרופורציות לא חייבים להרחיק עד אמצע המאה ה-19, אז הומצא הכדורגל בגרסתו המודרנית באוניברסיטת קיימברידג', אלא לזנק לאחור כמה עשרות שנים בלבד. לו היה זה הישראלי הממוצע אפשר שבתשובה לשאלה איך נזכה בגביע העולם הקרוב, הוא היה משיב כמו באותו מערכון מופתי של הגשש החיוור: מה שעשינו ב-66'. ומה עשיתם ב-66'? 50 שנה לך תזכור. אבל האנגלים זוכרים, ועוד איך זוכרים - כל פרט ופרט בהיסטוריה המפוארת שלהם ובמונדיאל הזה, שהיה היחיד שהם אירחו והיחיד שבו גם זכו.

הם זוכרים את האריות של אלף רמזי, את השלישייה של ג'ף הרסט, לרבות את השער שלנצח יהיה שנוי במחלוקת מול מערב גרמניה, וכמובן שאת הבובים - אגדת בובי צ'רלטון ומנהיג ההגנה והקפטן מניף הגביע, בובי מור. מונדיאל 66' כל-כך נוכח בתרבות הכדורגל האנגלית - לרבות בספרות ובקולנוע - שאוהד הכדורגל הממוצע מתפתה להאמין שלא עבר יובל שבו הנבחרת שלו לא הגיעה לשום הישג משמעותי, ממש כמו שהאנגלי הממוצע לא ירגיש שכל החתונות המלכותיות, יחד עם יורשי העצר והתארים המפוצצים, הם בועה שמהדהדת עבר מפואר ותו לאו.

צל שהופך את המשימה של כל נבחרת אנגלית ובכל מונדיאל או טורניר גדול, לבלתי אפשרית לעמוד בה מלכתחילה. וזה באמת חבל, כי גם הפעם לאנגליה יש נבחרת איכותית, עם צעירים מעולים כמו ראחים סטרלינג, דלה אלי והארי קיין לצד שחקני נשמה כמו ג'ימי ורדי. כמה רחוק היא תלך תלוי בעיקר בכמה שקט ישרור סביבה, וזה לנצח יהיה הגול העצמי של אנגליה לרשתה שלה.

אנגליה תשחק בבית ז' עם בלגיה, פנמה ותוניסיה. משחק הפתיחה שלה ייערך ב-18.6 מול תוניסיה בוולגוגרד

 ציור קיר של מוחמד סלאח בקהיר / צילום: רויטרס Amr Abdallah Dalsh

הצל האפריקאי | והאם מוחמד סלאח ישבור את הדואופול של מסי את רונאלדו?

נדמה כי די לומר שמוחמד סלאח הוא המועמד הבולט להצטרף לליאו מסי ולכריסטיאנו רונאלדו בשלישייה הסופית שממנה יבחר כדורגלן השנה ל-2018, כדי להבהיר עד כמה סנסציונית היא העונה החולפת עבורו. שיא היסטורי אחד הוא כבר שבר, והפך לאפריקאי הראשון שנבחר לשחקן השנה של הפרמייר ליג. נתון מדהים הן מבחינתו של סלאח ברמה האישית, שזו הקדנציה השנייה שלו באנגליה אחרי שבראשונה, בצ'לסי, לא הצליח להשתלב - וזו ויתרה עליו לטובת רומא האיטלקית. והן כאשר מביאים בחשבון כמה אפריקאים דומיננטיים כבר עברו בליגה הזאת. אבל מדהים עוד יותר יהיה אם סלאח יהיה מי שישבור את הדואופול של מסי את רונאלדו בעשור האחרון, ויהיה האפריקאי השני לזכות בתואר כדורגלן השנה בעולם/כדור הזהב. היחיד שעשה זאת היה ג'ורג' וואה במדי מילאן של 1995, וכיום נשיאה של ליבריה.

את ליברפול סלאח כבר הוביל לגמר ליגת האלופות מול ריאל מדריד בקמפיין מרשים, אפילו שהסיום היה מתסכל מבחינתו. סלאח פרק את כתפו, פועל יוצא של עבירה אגרסיבית מאוד מצדו של סרחיו ראמוס הספרדי, והוחלף כבר בדקה ה-30. לליברפול בלעדיו לא היה הרבה סיכוי מול מכונת התארים ממדריד, גם בלי קשר לטעויות הקולוסאליות של שוערה הגרמני לוריס קאריוס.

סלאח, כך נראה, לא יחמיץ את המונדיאל, גם אם ההגעה אליו תהיה פחות אופטימלית. מעבר לאספקט הלאומי המצרי, הוא יודע היטב שמה שיכול מאוד "לעזור" לעולם הכדורגל לבחור בו על חשבון אחד משני הגדולים, הוא הופעה היסטורית גם במונדיאל ברוסיה. הופעה שתנפץ סוף-סוף את תקרת הזכוכית של הנבחרות האפריקאיות, ותוביל נבחרת אפריקאית ראשונה אל שלב ארבע הגדולות.

מצרים אומנם הייתה האפריקאית הראשונה להשתתף במונדיאל - היה זה במונדיאל השני, ב-1934 באיטליה - אבל מאז, זו ההופעה השנייה שלה בסך הכול. הקודמת הייתה ב-1990, והנה עוד נתון סימבולי, משום שאז ב-1990, גם כן באיטליה שאירחה אותו, שברה נבחרת אפריקאית אחרת את תקרת הזכוכית דאז, והעפילה לשלב שמונה הגדולות - רבע הגמר. הייתה זו קמרון של רוז'ה מילה שנעצרה רק אצל האנגלים וגארי לינקר במשחק היסטורי גם כן, שראה שני מהפכים. מאז, שלב רבע הגמר הוא הצל המאיים של הנבחרות האפריקאיות, ולא משנה כמה כישרון ואנרגיה ויכולת הן מביאות עמן.

קמרון אומנם העפילה יותר מכל נבחרת אפריקאית אחרת למונדיאל (7 פעמים - והפעם לא), אבל לא שחזרה את ההישג מ-1990. ניגריה שהעפילה שש פעמים (כולל לרוסיה), מעולם לא חצתה את הסיבוב השני, וכמוה גם מרוקו ותוניסיה - שתי נבחרות נוספת שברוסיה ירשמו מונדיאל חמישי בתולדותיהן.

שתיים שכן הגיעו לרבע הגמר מאז פריצת הדרך של קמרון, הן סנגל, שהדיחה בדרך את צרפת ב-2002, אבל נכנעה לטורקיה. והאחרונה שבהן הייתה גאנה הנהדרת שכבר הייתה רגל וחצי בחצי הגמר של 2010, המונדיאל הראשון שנערך על אדמת אפריקה - אבל נכנעה בסיום דרמטי לאורוגוואי. סנגל תהיה במונדיאל הקרוב; גאנה, שאומנה כזכור על-ידי אברהם גרנט הישראלי - לא תהיה.

והיה וסלאח, יחד עם המאמן הארגנטינאי של מצרים, הקטור קופר שיודע דבר או שניים על הובלת קבוצות אנדרדוג למעמדי הכרעה (ולהיכשל בהם, אבל זה כבר סיפור אחר), יובילו את מצרים לטורניר היסטורי שישבור את מחסום רבע הגמר האפריקאי - אפשר באמת יהיה לדבר על סלאח כמי שראוי להקדים שני איתני טבע כמסי ורונאלדו. ואז, אם להקיש מתקדים ג'ורג' וואה, יהיה זה כבר נשיא מצרים א-סיסי שצריך יהיה לדאוג לכיסאו.

מצרים תשחק בבית א' עם רוסיה, אורוגוואי וערב הסעודית. משחק הפתיחה שלה ייערך ב-15.6 מול אורוגוואי ביקטרינבורג

הצל של דרקולה | והאם לואיס סוארס יעמוד במבחן המנהיגות שלו?

אל מונדיאל 2014 בברזיל, לואיס סוארס הגיע חדור מוטיבציה על מנת לטרוף וביותר ממובן אחד. אומנם הוא סחב פציעה ממשחקי ההכנה, אבל החלוץ שזה עתה זכה בתואר כדורגלן השנה של הפרמייר ליג ובנעל הזהב של אירופה (היחיד שעשה זאת בעשור האחרון ששמו אינו מסי או רונאלדו), אחרי שהוביל את ליברפול למאבק אליפות דרמטי שהסתיים שתי נקודות מהאלופה מנצ'סטר סיטי - בא בתור האלפא דוג המובהק של אורוגוואי. נבחרת שהיא הנבחרת הקטנה הכי גדולה בעולם - פעמיים אלופת עולם בעברה הרחוק, מחזיקת הקופה אמריקה מ-2011 ואחת מארבע הגדולות של מונדיאל 2010. ובקיצור, "סוס שחור" במלוא מובן המילה. נבחרת קשוחה, עם כוכב-על בדמות סוארס שנמצא היה בשיאו וידוע כמי שעושה הכול, אבל הכול, על מנת לנצח. במונדיאל 2010, למשל, ברבע הגמר מול גאנה, הוא הקריב את עצמו ועצר כדור בידו על קו השער - מהלך מלוכלך שזיכה אותו בכרטיס אדום, אבל גם הביא את אורוגוואי לחצי הגמר, אחרי שגאנה החמיצה את הפנדל.

אלא שסוארס שהיה בשיאו הספורטיבי סקורר מפלצתי שאיים על כל הגנה ואף על הדואופול של מסי את רונאלדו כאמור, לקח את תפקיד האלפא דוג גם אל המקום המילולי. אקורד הסיום שבו הוא נושך את בלם נבחרת איטליה קייליני, סימן את הרגע שמפריד בין מי שהוא כדורגלן-על לבין מי שהוא בעל אישיות מנהיגותית שעומדת בלחץ. סוארס לא עמד בלחץ, ואו אז צפו גם הפרשיות מן העבר בפרמייר ליג: נשיכת שחקן צ'לסי איבנוביץ' או הטראש-טוק הגזעני אל מול מגן מנצ'סטר יונייטד פטריס אברה - פרשיות שהובילו כולן להרחקות ממושכות שלו מן המגרשים.

סוארס של ארבע השנים האחרונות מאז, הבין ככל הנראה שלא בריא לו להיות לבד בפרונט, ומיד עם תום המונדיאל הוא תפס את המקום המכובד של שוליית הקוסם מסי בברצלונה. אלא שכעת, וכאשר אורוגוואי מצויה בשלב של חילופי דורות, על סוארס ועל הסווינג-מן שלו בהתקפה אדינסון קבאני מפריז סן ז'רמן, מצופה לתפוס את המושכות, לעמוד בלחץ ולהראות קשיחות ומנהיגות אורגוואית מה היא. נבחרת שיודעת לנעוץ שיניים בכל יריבה אפשרית, אבל רק במישור המטאפורי.

 סרחיו ראמוס וג'רארד פיקה / צילום: רויטרס - Sergio Perez

הצל הפוליטי | והאם מנהיגי ההגנה של ברצלונה וריאל מדריד, יצליחו להתעלות על עצמם?

אל מונדיאל 2014 בברזיל, ספרד הגיעה כנבחרת עם המטרה על הגב, זאת שלכולם ברור היה שהדרך אל התואר עוברת בעימות חזיתי עמה. היא באה כאלופת עולם מכהנת, אחרי שתי זכיות רצופות באליפות אירופה, וכשאת הסגל הבכיר שלה מרכיבים כוכבי ברצלונה וריאל מדריד, שתי האימפריות הבלתי מעורערות של הכדורגל העולמי. את הסטירה המצלצלת שהיא חטפה כבר במשחק הפתיחה שלה מול הולנד (5:1) זוכרים היטב הן במדריד והן בברצלונה, ולמעשה מאז אותה תבוסה ספרד לא חזרה לעצמה. את אותו המונדיאל היא סיימה כבר בשלב הבתים המוקדם, מאליפות אירופה שנערכה בצרפת שנתיים לאחר מכן הודחה בשמינית הגמר על-ידי איטליה, ועם הכישלונות על המגרש, הדם-הרע החל לצוף לו.

בעיקר זה שזורם לו דרך קבע בין שחקני ריאל מדריד וברצלונה - שני מועדונים, שמעבר ליריבות ספורטיבית מהדהדת, סוחבים על גבם צללים פוליטיים רבי שנים. ריאל מחד כמועדון המזוהה עם הממסד הספרדי, השלטון המרכזי ובית המלוכה. ברצלונה מנגד, כקבוצת הדגל של קטלוניה, חבל הארץ המבוסס והעשיר בספרד, שרק באוקטובר החולף הצביע במשאל עם על עצמאותו. הממשל הספרדי הגיב בכוחניות ומעבר לכך שניסה לטרפד את ההצבעה עצמה, פסל את חוקיותה, האשים את נשיא קטלוניה קרלס פוג'דמון בהמרדה - מה שהוביל אותו להימלט לבלגיה ולפני חודשיים אף להיעצר בגרמניה.

איך זה קשור למונדיאל 2018? התשובה היא ג'רארד פיקה וסרחיו ראמוס. הראשון, מנהיגה ההגנתי של ברצלונה וקטלוני גאה, שאינו מהסס להביע תמיכה קולנית בעצמאותה. השני יליד אנדלוסיה, קפטן ריאל מדריד והמנהיג ההגנתי שלה. שני בלמי-על חמי מזג שעל המגרש, במדי הנבחרת, נגזר עליהם לשחק זה לצד זה, אבל מחוצה לו - לא מפסיקים להתעמת ולהקניט זה את זה.

עשור קודם לכן, בשיאו של תור הזהב הספרדי, את המתיחות המתמדת בין ברצלונה וריאל מדריד ניהלו הקפטנים הקודמים של שתי הקבוצות - קרלס פויול וצ'אבי הרננדס מברצלונה והשוער איקר קסיאס מצדה של מדריד. היו אלה לא רק הערכה הדדית ושותפות מטרה, אלא גם חברות של ממש שעזרה לספרד לפעול כיחידה אחת ולקצור תארים. עד כדי כך הם הצליחו לשמש לוכדי ברקים ורעשים חיצוניים, שבימיו של ז'וז'ה מוריניו כמאמן ריאל מדריד, הוא הסתכסך עם השוער שלו קסיאס משום שזה הוביל קו חברותי מדי לטעמו, אל מול שחקני היריבה הגדולה.

במקרה של ראמוס ושל פיקה אין חשש כזה. פיקה הוא דרך קבע פרסונה נון-גרטה בכל מגרש ברחבי ספרד שאינו בתחומי קטלוניה. ראמוס מצדו אינו מפספס הזדמנות להזכיר את זה לעולם. עד כמה רחוק ספרד תוכל להגיע במונדיאל הקרוב תלוי לא רק בשיתוף הפעולה בין השניים כסטופרים ההגנתיים של הנבחרת, אלא גם ביכולת שלהם לשמש סטופרים ספורטיביים גם אל מחוץ למגרש.

עדות לכך שאולי יש לספרד תקווה כזאת ניפק פיקה בעצמו לא מזמן, כאשר חשף שלשחקניה הספרדיים של ריאל מדריד ושל ברצלונה יש קבוצת ווטסאפ משותפת. מצד שני, הוא גם סיפר שהיא משמשת אותם בעיקר בשביל לרדת זה על זה.

ספרד תשחק בבית ב' עם פורטוגל, מרוקו ואיראן. משחק הפתיחה שלה ייערך ב-15.6 מול פורטוגל בסוצ'י