מה פוטין מרוויח מהמונדיאל ולמה העולם משתף עם זה פעולה?

גם 84 שנים לאחר איטליה 1934 - המונדיאל השני בהיסטוריה - אין תמימות דעים לגבי כל הדרכים שבהן השפיע הרודן האיטלקי בניטו מוסוליני על התחרות. עד היום החוקרים חלוקים לגבי לא מעט נקודות: האם מוסוליני בחר באופן אישי את השופטים במשחקים שבהם השתתפה נבחרת איטליה? האם אנשיו שיחדו אנשי מפתח בפיפ"א ואף שחקנים בקבוצות יריבות כדי להביא לתוצאות הרצויות מבחינתם? האם משטרו התערב בלוגיסטיקה של התחרות כדי לקדם את ערכי המפלגה הפאשיסטית?

● לקראת מונדיאל 2018 ברוסיה: מדור מיוחד

בעוד שאין לדעת אם ההיסטוריה אי פעם תספק ראיות ניצחות לשאלות המעניינות הללו, השורה התחתונה היא שזה לא באמת משנה. עם או בלי תעלולים מלוכלכים, מוסוליני שלט בתחרות בכל שלביה. מבחינתו, המונדיאל של 34' היה הבמה המושלמת לכל צרכיו כשחקן עולה בזירה הבינלאומית. באמצעות התחרות הוא האדיר את עצמו כשליטה הכל-יכול של איטליה; ביסס את מעמדו כלפי פנים; קיבל לגיטימציה לשלטונו מבחוץ והתרברב עד בלי די במדינה הפשיסטית שלו. ערכי איטליה החדשה שאותם ביקש לקדם, היו סימביוטיים לספורט הכדורגל: מודרניזם צפוף שורות, המוני, כוחני, לא מתנצל ומסוכן.

מוסוליני עבד קשה כדי להגיע לשריקת הפתיחה של אותו מונדיאל, ולא בגלל אהבתו לכדורגל. המשחק שבתחילת המאה ה-20 החל לבסס את מעמדו כספורט ההמונים העולמי, לא תמיד זכה לאהדה משמעותית בארצו. הקשרים החבריים בין גברים, שלפחות באוכלוסייה העירונית הענייה נוצרו לרוב בבתי חרושת שבהם תנאי העבודה היו איומים, הובעו באמצעות אהדה לקבוצה המקומית. והיו מעטות כאלה יחסית למדינות מערב אירופה האחרות שבהן הספורט כבר פרח.

אולם הדוצ'ה, שהבין את כוחו של הכדורגל לרתימת ההמונים לטובתו, פעל במרץ בתחום מאז תפס את השלטון ב-1922. הוא הקים את הליגה האיטלקית, השקיע כסף רב בהכשרת שחקנים, ולא התבייש לשנות את שמו של האצטדיון המרכזי של רומא ל"האצטדיון הלאומי של המפלגה הפשיסטית האיטלקית". בסוף שנות ה-20 מוסוליני כבר מיצב את המשחק כ"ספורט פשיסטי" - כזה שתכליתו להאדיר את המדינה ולהפיח בלב אזרחיה תחושות עזות של גאווה לאומית.

לקראת סוף העשור, כשהתאחדויות הכדורגל המקומיות החלו לדון באפשרות לארגן לראשונה תחרות כדורגל בינלאומית, מוסוליני קפץ על ההזדמנות, אך בסופו של דבר התאכזב. אורוגוואי נבחרה לארח את המונדיאל הראשון ב-1930 והוא נעלב והחליט שלא לשלוח את נבחרת איטליה לתחרות. ארבע שנים לאחר מכן, הוא לא התכוון להניח להזדמנות לחמוק מידיו והשיג את מבוקשו. האירוע אורגן בקפידה והעיתונאים, התיירים וחברי הנבחרות צפו במפגן כוח פשיסטי שלא היה כמותו. למקרה שתהיתם, איטליה גם ניצחה בטורניר והוכתרה כאלופת העולם.

 רודני המאה ה־20 במיצג בלונדון נגד ההתחזקות המחודשת של פאשיזם באירופה/ צילום: רויטרס - Kai Pfaffenbac

הביקורת התפוגגה במהירות

אין לדעת אם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין מכיר לעומק את סיפור המונדיאל הראשון, אולם המוטיבציות שלו לאירוח המונדיאל ה-21 ברוסיה הקיץ זהות לאלו שהניעו את מוסוליני לפני שמונה עשורים. כמו מוסוליני בזמנו, גם פוטין מעוניין להשתמש באירוע התקשורתי הכלל עולמי על מנת להציג באמצעותו תמונה ורודה של רוסיה שתחת שלטונו. אחרי המלחמה באוקראינה וסיפוח האי קרים, ההתערבות הבוטה בבחירות לנשיאות ארצות הברית, המעורבות הרצחנית בסוריה וההרעלות של מתנגדי המשטר, רוסיה כמהה לקצת סיקור חדשותי חיובי.

זו אינה הפעם הראשונה שפוטין מארח אירוע ספורט בינלאומי ומשתמש בו כדי להאדיר את רוסיה. ב-2014 אירחה העיר סוצ'י שלחופי הים השחור את אולימפיאדת החורף. לא רק שמאז מוכרת העיר ברחבי העולם, אלא שההכנות למשחקים הכניסו אותה לתנופת פיתוח אדירה. רוסיה כולה כמובן שנהנתה מהצגתה כמדינה חזקה, מפותחת ומסודרת - מעצמה של ממש.

הביקורת שהוטחה בשלטונות מבית ומחוץ (טענות על פגיעה בטבע ובאוכלוסייה המקומית מצד אחד, וקריאות להחרמה על רקע רדיפת להט"בים ברוסיה מצד שני) התפוגגה במהירות. לפוטין היה חשוב להציג לעולם את פניה היפים של ארצו. עד כדי כך, שהוא התייחס ישירות לסוגיית היחס ללהט"בים ואמר כי כל הספורטאים יתקבלו בברכה בסוצ'י "ללא קשר לנטייה מינית".

גם במקרה של מונדיאל 2018 נשמעו קולות שקראו להחרמת האירוע, לאחרונה מכיוונה של בריטניה בעקבות הרעלת המרגל סרגיי סקריפאל ובתו, אולם כמו כשקרה בסוצ'י, הן דעכו בהדרגה. כשאירוע בסדר גודל שכזה יוצא לדרך, נדרשת התערבות של מעצמה כדי להחרים אותו. אחרי שהמערב החרים את אולימפיאדת מוסקבה ב-1980 בעקבות הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, וספג ארבע שנים לאחר מכן החרמת נגד של אולימפיאדת לוס אנג'לס מצד מדינות ברית ורשה, נשק החרם המופנה כלפי אירועים גלובליים הוכנס עמוק למגירה.

הסיבה העיקרית לרצונן של מדינות בכלל ושל מנהיגים אוטוריטריים בפרט לארח אירועי ספורט גלובליים היא תדמיתית. "האירועים הללו הם אירועים פופולריים, ועם הזמן הם הפכו לפופולריים ביותר שניתן להעלות על הדעת", אומר פרופ' משה צימרמן מהאוניברסיטה העברית שמתמחה בהיסטוריה גרמנית ובהיסטוריה של הספורט.

"אם מישהו משתלט על האירוע, הדיווח ממנו והזיכרון שהוא משאיר עשה לעצמו מלאכה מאוד חשובה שעדיפה על הרבה דרכים אחרות של תעמולה ופרסומת של משטר. זה נכון לגבי דמוקרטיה ולגבי דיקטטורה, אבל לגבי דיקטטור או שליט אוטוריטרי יש בכך יתרון עוד יותר גדול מפני שהמפגן הזה הוא מבחינתו תעודת הכשר. מלכתחילה אנשים מתייחסים אליו בחשדנות, אבל באמצעות האירוע הספורטיבי, המשטר מציג את עצמו מהצד של השוקולדה - מהצד הנחמד.

"זה נכון לגבי פוטין במקרה של המונדיאל הקיץ, במקרה של האולימפיאדה בסין ב-2008, וכמובן שלגבי האולימפיאדה בגרמניה ב-1936, אבל האמת היא שזה התחיל שנתיים קודם לכן, באליפות העולם בכדורגל באיטליה. מוסוליני בנחישות רבה מאוד הפך מפעל שעד אז היה בראשית הדרך לכלי לתעמולה בעד המשטר הפשיסטי. היטלר ראה את זה ועשה את אותו הדבר באולימפיאדה של ברלין ב-1936 ומאז משטרים אוטוריטריים משתלטים במידת האפשר על אירועים מהסוג הזה".

האם קיומו של אירוע כזה משמש משטרים בעיקר כלפי חוץ או גם כלפי פנים? גם וגם אומר צימרמן. לדבריו, מכיוון שמפגן הכוח מתרחש בזירה הבינלאומית, לעיתים משטרים מצליחים להשיג באמצעותו הישגים שגם הדיפלומטיה אינה מצליחה להשיג עבורם.

"הדוגמה הכי טובה היא של ברלין ב-1936", מפרט צימרמן. "היא ממש סיפקה תעודת כשרות לגרמניה הנאצית, שיכולה אולי להסביר את הפעלת מדיניות הפייסנות מול גרמניה בשנים שלאחר מכן. כל-כך אנשים היו משוכנעים בעולם כולו שגרמניה בעצם עלתה על הדרך הנכונה והפכה למדינה משגשגת שפתרה את הבעיות שלה, ושאנשים מרגישים בה טוב, אז מדוע להתחיל להתקוטט איתם. מהבחינה הזאת, פוטין משתלב יפה מאוד עם המגמה הזאת שקיימת כבר יותר משמונים שנה. מעבר לכך, אם האירוע מביא לך הישגים מחוץ למדינה, אתה יכול לומר לעם שלך 'הנה, תראו איך כל העולם מסתכל עלינו' - ולזכות בקרדיט מבית".

צימרמן אומר שעל אף הסיכון בביקורת בינלאומית כלפי פעולותיהם (למשל, פגיעה בטבע בסוצ'י, פינוי שכונות שלמות בבייג'ין ו"ניקוי" המרחב הציבורי מדרי רחוב לפני אולימפיאדת 2008), משטרים אוטוריטריים לא חוששים במיוחד מפתיחה מבוקרת של המדינה בפני התקשורת.

"ברור שיש בכך סכנה, אלא שאם עושים שיקול של רווח ושל הפסד, ברור להם שהם בסופו של דבר ירוויחו. סיפורים מהסוג הזה קיימים בכל אולימפיאדה. כשהמונדיאל התקיים בדרום אפריקה למשל, היו דיווחים על כך שהיא מדינה מסוכנת ולא הצליחה לפתור את הבעיות שלה אחרי נפילת המשטר הגזעני של האפרטהייד למשטר הדמוקרטי הנוכחי. גם כשהתקיימה אליפות העולם בגרמניה ב-1974, אני זוכר שיצאו סיפורים על ארגון לא מוצלח ובעיות שיתעוררו בצילום המשחקים וכיוצא בכך.

"אבל חשוב לזכור שאם הכול דופק, אז המדינה מרוויחה, ועל אחת כמה וכמה אם היא גם מצליחה באירוע מבחינה ספורטיבית. לכן המודל שאליו כולם חותרים זה המודל של המונדיאל באיטליה ב-1934 שבו איטליה גם זכתה באליפות העולם ושל ברלין ב-1936, שבה הגרמנים לקחו את מרב המדליות. מעבר לכך, מדינות - בייחוד האוטוריטריות - יכולות לשלוט במידה רבה באינפורמציה שזורמת החוצה. אם אני מנסה לחשוב אחורה, המקום שבו האפקט הזה לא הצליח היה במשחקים האולימפיים במוסקבה ב-1980. החרם פגע באפקט ומאז ברור לשליטים הללו שאסור להם שיהיה נגדם חרם".

 קוריאה מאוחדת בטקס פתיחת אולימפיאדת החורף האחרונה / צילום: רויטרס -phil noble

"בשידור ייראו אצטדיונים יפים"

מעבר לעניין הברור של משטרים אוטוריטריים לקבלת לגיטימציה עולמית לשלטונם באמצעות אירוח אירועי הספורט העולמיים, קיים כמובן האינטרס הכלכלי הבסיסי. "כל מדינה רוצה למשוך אליה יחסי ציבור טובים, אבל גם לקבל את ההטבות שגם הוועד האולימפי מעתיר בשפע על ערים שמארחות את האולימפיאדה או שפיפ"א מעתיר על המדינות שמארחות את המונדיאל", אומר צימרמן. "אנשים לא מכירים מדינה או עיר מסוימת, והיא פתאום הופכת להיות במרכז העולם. אולימפיאדת החורף האחרונה למשל, מיקדה המון תשומת לב בינלאומית לדרום קוריאה בכלל ולעיר שאירחה את המשחקים בפרט. אנשים פתאום מסתכלים על פיונגצ'אנג כמו שהם הסתכלו על סיאול ב-1988.

"יש כמובן הבדלים בתוצאות. ישנם מקומות שבהם האצטדיונים והכפרים האולימפיים הופכים לחורבות ויש מקומות שהופכים ליסודות להמשך התפתחות. תראה למשל מה קרה בגרמניה ב-2006. זו בוודאי לא מדינה ענייה, אבל היא קיבלה מפיפ"א כסף רב לבנות אצטדיונים. היום אתה רואה את האצטדיון בלייפציג שמשחקת בו הקבוצה המקומית, וזה אצטדיון שבחלקו הגדול נבנה מכספים של פיפ"א. במקרה של הכפר האולימפי במונטריאול שנבנה לפני האולימפיאדה ב-1976 ומאוחר יותר ננטש, זה כידוע לא עבד".

אתה חושב שתדמיתה הבעייתית של רוסיה תשתפר לאחר קיום המונדיאל הקיץ?

"אם הם ישתלטו על הבריונים והחוליגנים שם, שהם בעיה רצינית - אני חושב שכן. התדמית של המדינה לא תהיה יותר גרועה ביולי 2018 מאשר הייתה לפני כן. צופי הטלוויזיה בעולם ייראו אצטדיונים יפים, טקסים מופקים בקפידה כפי שמשטרים מהסוג הזה יודעים לעשות יפה מאוד, ואני מתאר לעצמי שיהיה שם סגל כבד מאוד של אנשי יחסי ציבור כפי שהיה בבייג'ין - ממש ברמה של אחד על כל עיתונאי זר - שיטרח להראות את הפנים המאירות של המדינה. מהבחינה הזאת, התקדים של סוצ'י יכול לרמז לבאות. האולימפיאדה שם עברה בהצלחה ואנשים בסופו של דבר אמרו לעצמם שרוסיה היא כבר לא ברית המועצות של סטאלין ושהיא כבר לא ארץ מפגרת ושאפשר להסתדר איתה. ההשקעה - גם אם צריך יהיה לבנות אצטדיונים יותר מפעם אחת, כפי שנטען בכמה דיווחים מרוסיה בשנה האחרונה - בהחלט משתלמת מבחינת הד בינלאומי.

"תאר לעצמך מה היה קורה אם ישראל הייתה מרימה אירוע בסדר גודל כזה. הדבר הכי גדול שעשינו עד כה זה לארח את אליפות אירופה לכדורגל עד גיל 21. זה לא הדבר הכי מושך, אבל זה כן מראה שישראל היא מדינה שלא כל הזמן נלחמת בטרור, ו שהיא מאורגנת באופן מערבי. זה חשוב".

ספורט ופולטיקה

מונדיאל איטליה 1934: רודן איטליה הפשיסטית בניטו מוסוליני לא בחל בשום אמצעי כשהיה הראשון שהשתמש במשחקי גביע העולם בכדורגל שנערכו בארצו למפגן האדרה של המדינה ושל עצמו, תוך כדי שהוא מראה לעולם רק את הצדדים החיוביים של איטליה וזוכה ללגיטימציה בינלאומית.

אולימפיאדת ברלין 1936: היטלר, שהתרשם מיכולתו של בן בריתו באיטליה להשתמש בתשומת הלב התקשורתית כדי לקדם את משטרו, הפך את אולימפיאדת ברלין למפגן כוח אדיר של המפלגה הנאצית. יוזף גבלס הופקד על התעמולה כלפי פנים, הבימאית לני ריפנשטאל ביימה את הסרט אולימפייה שמציג את המשחקים תוך שימוש מסיבי באסתטיקה הנאצית, ואילו המשטר נמנע מלהתנכל לבני "הגזעים הנחותים" כדי לשאת חן בעיני המערב. עם זאת, כשזכה ג'סי אוונס השחור במדליית הזהב, בחר היטלר לעזוב את האיצטדיון בהפגנתיות כדי שלא להעניק לו אותה.

 טקס פתיחה באולימפיאדת טוקיו 1964 / צילום: מתוך ויקיפדיה - keystonePress

אולימפיאדת טוקיו 1964: הפלישה היפנית לסין ב-1937 גרמה להחרמתה כמארחת המשחקים האולימפיים של 1940 (שבסופו של דבר בוטלו לחלוטין בגלל מלחמת העולם השנייה). הפן הפוליטי המשמעותי של המשחקים ב-1964 היה תחילת החרמתה של דרום אפריקה מהשתתפות בהם בגלל מדיניות האפרטהייד הגזענית.

אולימפיאדת מקסיקו סיטי 1968: בוב בימון אמנם קבע באולימפיאדה הזו שיא עולם בקפיצה לרוחק שהחזיק 23 שנים עד שנשבר, אולם אחת התמונות המפורסמות מהאולימפיאדה שהתרחשה בסוף שנות ה-60 הסוערות היא זו של האתלטים האמריקאים טוני סמית' וג'ון קרלוס, שהפגינו את הזדהותם עם מאבקם של השחורים בארצם לשיוויון זכויות, בכך שהצדיעו את הצדעת הכוח השחור בעודם מקבלים מדליות על הפודיום. גם המתעמלת הצ'כית ורה צ'סלבסקה הביעה מחאה על הפודיום בכך שהרכינה את ראשה בעת נגינת ההימנון הסובייטי שבועות ספורים לאחר שברית המועצות פלשה לארצה.

מונדיאל ארגנטינה 1978: בעוד שכל הנבחרות שהוזמנו למשחקי אליפות העולם ה-11 בכדורגל הגיעו בסופו של דבר לטורניר, המידע שהחל לדלוף מתוך ארגנטינה שבשליטת החונטה הצבאית העלה לראשונה על סדר היום אפשרות שיהיו כאלו שיחרימו את המשחקים. לא רק שפחות משנה לפני עריכת המשחקים הודיע שר הפנים הארגנטיני על כך ש-5,618 אזרחים נעלמו מבלי שישאירו אחריהם עקבות, אלא שהתברר שמחנה הריכוז בו מוחזקים ומעונים מתנגדי המשטר נמצא במרחק של פחות משני קילומטרים מהאיצטדיון המרכזי של בואנוס איירס. כמיטב המסורת, המשטר בארגנטינה הציג לעולם תדמית חייכנית אך במקביל ביצע מניפולציות בטורניר לטובת הנבחרת הלאומית שבסופו של דבר הפכה לאלופת העולם.

אולימפיאדת מוסקבה 1980: הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב-1979 הובילה לחרם בהובלת ארצות הברית, על המשחקים האולימפיים בעיר. 65 מדינות החרימו את המשחקים (לא כולן מסיבה זו. סין למשל החרימה את המשחקים מכיוון שלא אושר לה להתחרות תחת השם "סין"), ו-16 נבחרות אחרות התחרו תחת הדגל האולימפי ולא תחת דגל הלאום שלהם במחאה על הפלישה. היעדרותן של נבחרות חזקות רבות מהמערב הפכו את אולימפאדת מוסקבה לכזו שלא תיזכר בגלל ההישגים הספורטיביים שנקבעו בה.

אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984: בתגובה להחרמת אולימפיאדת מוסקבה ארבע שנים קודם לכן, החליטה ברית המועצות ו-13 ממדינות הלוויין שלה להחרים את משחקי לוס אנג'לס, כשגם איראן ולוב החרימו את המשחקים מסיבות פוליטיות משלהן. בעוד שהיעדרותן של מדינות הגוש המזרחי פגעה ברמת התחרויות, המשחקים, שנערכו בשיא עידן רייגן, שהתאפיין בהתחממות המלחמה הקרה, ייזכרו כמפגן עוצמה קפיטליסטי שגם הסתיים ברווח כספי גדול.

אולימפיאדת בייג'ין 2008: סין השתמשה במשחקים האולימפיים של 2008 כדי להפגין את עוצמתה הכלכלית והפוליטית, אולם על אף שהצליחה בכך בסופו של דבר, הדרך מבחינתה היתה רוויית חתחתים. לפני פתיחת המשחקים נשמעו קריאות להחרמתם בשל הפרות זכויות אדם בכלל ובשל הדיכוי הסיני של טיבט בפרט. על רקע זה ניסו פעילים למען טיבט לשבש את מסעו של הלפיד האולימפי לבייג'ין בתחנות שונות בדרך.

ביקורת על שלטונות סין נמתחה גם סביב פעולות אגרסיביות לפינוי אזרחים מבתיהם כדי לפנות שטחים שנדרשו להקמת מתקנים, מניעת חימום מאזרחים בחורף שקדם לאולימפיאדה על מנת להוריד את רמת זיהום האוויר בעיר בצורה שגרמה לרבים לקפוא למוות. כמובן, עיתונאים זרים וחברי נבחרות התרעמו על הטלת צנזורה חמורה על גלישה באינטרנט במהלך המשחקים למרות הבטחה מפורשת של הסינים.

 מתוך טקס הפתיחה של אולימפיאדת בייג'ין 2008 / צילום: רויטרס - Jerry Lampen