הקהילה העסקית

זו הפעם הראשונה שבה "גלובס" מקדיש מוסף מיוחד למנהלות ולמנהלים בקהילה הגאה.

ההחלטה ליצור מוסף כזה, שעליה הודענו לפני כחודש, קיבלה לא מעט תגובות. חלקן היו נלהבות, אבל לא מעט שאלו את אותה שאלה: "סליחה, אבל למה בעצם צריך את כל זה?". 

על פניו, זו שאלה מתבקשת. למי אכפת אם לבוס יש בן זוג או בת זוג? מה זה משנה אם הסמנכ"לית היא טרנסית? למה, ובאיזו זכות, אנחנו בכלל נכנסים לחייהם האישיים של הבכירים שאנו רגילים לסקר את פעילותם המקצועית?

הליברלים יגידו שהנושא הזה לא אמור להיות רלוונטי ב-2018. הליברלים פחות יעלו את הטיעון השחוק "שיעשו מה שהם רוצים בבית שלהם, למה אני צריך לקרוא עליהם?". 

אפשר להבין מה מעורר את התהיות האלה. דומות להן עולות בכל שנה סביב מצעד הגאווה, וכל אירוע אחר של הקהילה הגאה. אחרי הכול, רבים בקהילה מבקשים להדגיש שהם "כמו כולם", שמגיעות להן בדיוק אותן זכויות, שאין סיבה להתייחס אליהם באופן שונה מאשר סטרייטים.

אלא שגם ב-2018, במקרים רבים, להגיע לעמדה ניהולית בכירה כשאתה משתייך לקהילה הגאה זה קשה יותר. לא בכל תחום מקצועי, אבל ברבים מהם כן. במגזר הציבורי, למשל, דיווחים על אפליה נגד להט"בים נפוצים יותר. הבעיה מחמירה כשמדובר בתת-קהילות מוחלשות בתוך הקהילה הגאה, ובעיקר הטרנס. מנהלים מקהילות אלה שכבר מגיעים רחוק בוחרים, במקרים רבים, להישאר בארון.

זו לא חייבת להיות אפליה גלויה, להט"בופוביה יוקדת: אחד הדברים הטריקיים ביותר ביחסי כוח הוא השקיפות שלהם. מי שלא בדיוק כמו כולם, לא משתייך לרשתות החבר-מביא-חבר, לא מדברת בחמש הדקות שלפני הישיבה על השחקן החתיך ההוא - כנראה יתקשו יותר להתקדם. זה לא מתוך רוע. זה פשוט שקוף, כמו תקרת זכוכית.

מטרת המוסף שלפניכם היא לצבוע את השקיפות. לתת במה לסיפוריהם האישיים של 30 מנהלות ומנהלים גאים, וליצור מודלים לחיקוי לצעירים גאים, שתוהים אם עולם הקריירה יקבל אותם בזרועות פתוחות.

בעיניי, אחד מתפקידיה של העיתונות הוא לקדם שינוי חברתי. זו הסיבה שכעיתונאי, כביסקסואל, ופשוט כאדם, אני גאה שהמוסף הזה רואה אור.

לפרויקט המלא