מה הפסגה בסינגפור מלמדת על ההסכם עם איראן

פסגת טראמפ וקים ג'ונג און, שתתקיים מחר (ג', החל בשעה 04:00 לפנות בוקר שעון ישראל) בסינגפור, מעוררת בישראל עניין טבעי וברור. הנושא: גרעין צבאי. הצדדים: יריבים מרים נטולי קשרים דיפלומטיים, כלכליים או תרבותיים זה עשרות שנים. ההשלכות: איום גרעיני ובליסטי על השכנות הסמוכות ועל מדינות מרוחקות.

בישראל יקדישו זמן רב לניתוח המהלך של הנשיא טראמפ, לסוג ההסכם שאליו ישאף להגיע עם הצפון קוריאנים (אם בכלל) ולמידת היכולת שלו לוודא את עמידתה של צפון קוריאה בתהליך. אם אכן תהיה תוצאה ממשית לפסגה הזו, הרי שמדובר בתהליך סיזיפי שעשוי להימשך שנים.

העניין המרכזי הלילה בפגישה בין טראמפ לבין הדיקטטור הצעיר קים ג'ונג און הוא השואו. המוני צופים ברחבי העולם יתכנסו מול הטלוויזיות ויעקבו במקביל בניידיהם אחרי חשבון הטוויטר של הנשיא הצייצן. האם שני האישים ילחצו ידיים וירהיבו עוז להתחבק, להתגושש פיזית זה עם זה? מה יוגש בכיבוד? וכמה זמן בכלל תימשך הפגישה הזו - דקה כדי להבין את הצד השני כפי שהבטיח טראמפ או 80 דקות, משך הזמן שטראמפ הקדיש לסגנו של קים ג'ונג און, רק לאחרונה?

נדמה ששני הצדדים, ארה״ב וצפון קוריאה, וגם השושבינות, דרום קוריאה, יפן, סין והמארחת סינגפור, רוצים לראות את החלק הטקסי הבינאישי הזה עובר בהצלחה. טראמפ זקוק לציוץ הניצחון שלו, קים ג'ונג און צריך להעביר מסר מצונזר ומוחלט לנתיניו, כ-24 שעות (או יותר) אחרי העולם.

היום שאחרי הפסגה משמעותי יותר

בוושינגטון ובירושלים שואלים את השאלה בתמצית: האם טראמפ יצליח להשיג מקים ג'ונג און התחייבות להסרה שניתנת לווידוא של מרכיבי הנשק הגרעיני, נטרול ראשי הנפץ, פירוק מתקני העשרה, הפסקת ניסויים תת קרקעיים ועל-קרקעיים, עצירת שיגורים? האם זו תהיה השהיה לכמה שנים או התחייבות לעצירה של 15 או 10 שנים? איך יוודאו את זה? אם משהו מן הדברים הללו יזכה לתשובה, אפילו מעט ממה שהושג מול איראן בשנת 2015, זה ייחשב להישג נאה.

זה גם ההבדל בין צפון קוריאה לאיראן: הראשונה היא מדינה גרעינית מוכחת, השנייה עדיין לא שם. אמצעי הלחץ על צפון קוריאה פעוטים, הרי הם לא מדינה המנהלת יחסי סחר גלובליים. אמצעי הלחץ הכלכליים על איראן גדולים.

אתמול נאם ראש הממשלה נתניהו בירושלים בכנס של הוועד היהודי האמריקאי, ה-AJC, והתווה את את הזווית הישראלית. זה יהיה הטיעון הבא במדיניות ההסברה הישראלית: ״דמיינו לכם שהנשיא טראמפ ישוב הביתה עם הסכם כלשהו ובריטניה, צרפת וגרמניה יאמצו אותו, ודרום קוריאה ויפן יאמרו שזה מסכן את קיומן. הייתם חושבים שמישהו יקשיב להן, לא? אותו הדבר קורה עם ההסכם עם איראן. ההסכם הזה התקבל בברכה על ידי רבים בקהילה הבינלאומית שאינם בטווח הטילים של איראן, אך ישראל, ערב הסעודית ואחרים אמרו שההסכם הזה יאפשר לאיראן בסופו של דבר ארסנל גרעיני והם ישתמשו בו קודם נגדנו, ואז, בטילים ארוכי הטווח שהם בונים ושההסכם אינו מונע מהם לבנות, הם ישתמשו נגד כל השאר".

כלומר, בירושלים ימתינו לראות כיצד מגיבים היפנים והדרום קוריאנים למהלכים מול צפון קוריאה. המדינות השכנות, המאוימות ביותר, הן החשובות פה.

טראמפ ימצא את עצמו במוקדם או במאוחר תחת זכוכית מגדלת שתבקש לדעת את הפרטים עצמם של ההסכמה עם קים ג'ונג און, אם תושג, ומה אפשר ללמוד מזה על ההסכם עם איראן.

אותם הדברים שטראמפ הטיח באובמה ובהסכם הגרעין עם איראן מסתובבים כעת לעומתו. צ'אק שומר, מנהיג המיעוט בסנאט, העביר לו השבוע מכתב עם הציפיות של הדמוקרטים מן העסקה: ״פירוק או הסרה״ של כל הנשק הגרעיני, הכימי והביולוגי שבידי צפון קוריאה; הגבלות נוקשות על התוכנית הבליסטית של צפון קוריאה, המאיימת גם על ארה״ב, וכמובן: דרישות משטר פיקוח מחמיר, לפחות כמו זה שהוכנס לתוך איראן.

כל דבר פחות מכך יהיה כחומר ביד היוצר של הדמוקרטים להתריס ולהשליך על הנשיא שהוביל ליציאת ארה״ב מהסכם הגרעין עם איראן.

ואחרי כל השאלות העיקריות, החשובות ביחסים שבין צפון קוריאה לארה״ב, צפוי לטראמפ גם עניין פוליטי בוושינגטון, בדמות כל מה שצפינו וראינו בשנים האחרונות בנוגע לאיראן, בתמונת ראי. הדמוקרטים ידרשו שההסכם יאושרר בקונגרס, הם יחפרו בכל היבט וזווית של התמסרות אמריקאית מול צפון קוריאה, וטראמפ, יש לשער, יקפוץ לתוך הקרבות הפוליטיים הללו בחדווה.