אחת מטעויות הקריירה הנפוצות היא ניסיון לפתור בעיית מהותית באמצעות יצירה של בעיה נוספת, לרוב עקב חסם אסטרטגי (מקצועי ו/או מיתוגי) אותו מנסים להסיר. הטעויות הללו נפוצות בקרב עובדים ומנהלים כאחד, אם כי בקרב מנהלים מחיר הטעות יקר יותר.
ללכת אחורה ולא לאקדמיה
למשל מנהל פיתוח בן 46 שלא הצליח למצוא עבודה כי העדיף נוחות על התעדכנות מקצועית. הוא עבד 14 שנה באותו ארגון, בחטיבת מוצר שעיקר הפיתוח בה היה בטכנולוגיות עתיקות, עד שהיא נסגרה. מאז הוא לא הצליח להגיע לראיונות עבודה, לא מבין מדוע השוק מתעקש על ניסיון בטכנולוגיות עדכניות ("מספיק לדעת לנהל"), ובלית ברירה החליט לעשות הסבה לניהול שיווק בכיר. משגילה שגם לתפקידים האלה הוא לא מצליח להתראיין נרשם לתואר שני במנהל עסקים באוניברסיטה מובילה, בטוח שהתמחות בשיווק תפתח לו את הדלת לתפקיד הנחשק.
הטעות האסטרטגית הראשונה שלו - להיתקע בטכנולוגיות ישנות, תוגברה בטעות אסטרטגית נוספת - בזבוז שנתיים קריטיות על תואר מיותר שלא השיג את המטרה, שבתורה חוזקה בעוד אחת - חור של שנתיים קורות החיים בגילו המופלג (הוא לא עבד בתקופת התואר השני), והתוצאה - עב"מ תעסוקתי שלא הצליח יותר למצוא עבודה, מתגלגל בין מיזמים שניסה להקים ללא הצלחה.
כל זה במקום לעבור לניהול בדיקות או לניהול תמיכה בארגון אותו עזב - אלטרנטיבות מצוינות אותן דחה בבוז, מסרב ללכת אחורה למרות גילו (בגיל 46 אך טבעי להתחיל את הגלישה לתפקידים פחות יוקרתיים / מתגמלים, אבל ידידותיים יותר לגילאים המבוגרים).
הוא התעקש להישאר על הטיטניק גם אחרי שהתחילה לטבוע (התיישנות מקצועית), מחפש חדר אחר על ספינת הפאר (תפקיד ניהול שיווק בכיר), וזאת במקום לתפוס סירת הצלה (בדיקות / תמיכה) ולהפליג לחוף מבטחים. רק שאחרי שנתיים באקדמיה, ועוד שנה של חיפוש תפקידי שיווק, כבר אי אפשר היה ללכת אחורה - עב"מ תעסוקתי מתבגר ומובטל 3 שנים הוא לא אטרקציה גם לניהול בדיקות או תמיכה - והקריירה שקעה למצולות.
מתעלמים, מדחיקים, מכחישים
דוגמה נוספת לטעות אסטרטגית שמגובה בעוד אחת אופיינית לעובדים שהצליחו להתברג למקצועות מסוימים למרות העדר ההשכלה הדרושה (מנהלי כספים ללא תואר בחשבונאות, מבקרי פנים ללא תואר במשפטים/חשבונאות/כלכלה/תעשייה וניהול, אנשי ליבה בהיי-טק ללא תואר טכנולוגי ועוד), אנומליה המתרחשת בעיקר במגזר הציבורי ובארגונים מסוימים במגזר העסקי, או כאשר יש מחסור זמני בכוח אדם.
רבים מהם לא מודעים, מדחיקים, מכחישים את החסם האסטרטגי עד שהם נאלצים לחפש את התפקיד הבא, ואז מגלים שהניסיון המקצועי שלהם לא מספיק למציאת עבודה ראויה. במקום להשלים את ההשכלה הדרושה או לזוז למקצוע נושק (בדרך כלל נחות יותר) שלא מחייב אותה, הם עוברים לחדר אחר בטיטניק - לארגונים רעועים ללא אופק תעסוקתי הפוגעים עוד יותר בערך המותג, לעסקים עצמאיים כושלים שאחריהן כבר אין לאן לחזור, להסבות מקצועיות עם סיכויי הצלחה אפסיים ומה לא. המוזרים ביותר חוזרים לאקדמיה לתואר חסר ערך במנהל עסקים, בטוחים בטעות שזהו כרטיס הכניסה לתפקידי פיתוח עסקי, שכמעט אף פעם לא מתממשים.
אבל הקבוצה שהכי מדאיגה היא "מגשימי החלומות" הצעירים שמיד אחרי התואר הראשון מקימים מיזמים (עסקים זה של זקנים, מיזמים של צעירים), לעיתים אף מדלגים על תואר, בטוחים שבעולם העבודה החדש כבר לא צריך השכלה. רק שבסביבות גיל 30 הם מוצאים עצמם חסרי מקצוע עם שובל של עסקים כושלים, ללא פרנסה, חלקם גם ללא השכלה, ממשיכים לחפש חדרים אחרים בטיטניק - מיזמים חדשים שקרוב לוודאי יקרסו גם הם (ישראל במקום ה 5 בין המדינות המפותחות בפתיחת עסקים, ובמקום 4 בסגירתם).
בנק הזמן
העצוב הוא שרוב "החדרנים" בטיטניק הם אנשים איכותיים, חכמים, מוצלחים, שרבים מהם כבר עלו על מסלול קריירה מבטיח, או לפחות אוחזים בפוטנציאל גבוה למסלול שכזה, אבל כושלים בהבנת שוק העבודה. רובם ככולם לא יודעים כיצד השוק מתנהל וכיצד מתקבלות החלטות, ובעיקר מתעלמים מהמשאב הכי קריטי בקריירה - זמן. אנשים מתקשים להפנים שלכולנו, ובמיוחד לשכירים שבחבורה, יש "בנק שנים" נתון, שמאד לא מומלץ לבזבז על מהלכים שגויים. בהצלחה
■ הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.