לאן נעלמו המשמשים, ולמה הם כנראה לא יחזרו

המדפים בסופרים ובירקניות עמוסים עכשיו במשמשים מתוקים במחירים גבוהים, עשרים שקלים ויותר לקילו. למי שאוהב את פרי הקיץ הנהדר והלא-מתוק-מדי-לא-חמוץ-מדי הזה, מדובר בחגיגה. אבל החגיגה נגמרת, חברות וחברים. המשמשים שאתם אוכלים עכשיו הם המשמשים האחרונים לשנה הזו ולא יהיו יותר; המקררים כמעט התרוקנו לגמרי. עונת המשמש, שתמיד הייתה קצרה ביותר, הקדימה והתקצרה עוד יותר השנה.

ואם זה לא מספיק, האקלים שיצא מדעתו תרם גם הוא את חלקו - לא היה מספיק קר, לא היו מספיק מים, מכת ברד, מכות חום, חבילת הפינוקים המלאה - ודאג לצמצום משמעותי ביבול: השנה נקטפו ושווקו רק כ-3,500 טון משמש, פחות מחצי הכמות השנתית הממוצעת (תפוחים, לשם השוואה, יש יותר מפי 30). אז תיהנו מהם כל עוד אפשר, כי לא נראה שהשנים הבאות הולכות להיות טובות יותר מבחינת המשמש. ככל שהשנים עוברות יש פחות ופחות.

מה קרה לו, למשמש? פעם היו הרבה יותר. תיזכרו בילדות שלכם. העונה הייתה קצרה, כן, אבל שופעת. זה לא סתם שירד פה גשם של גוגואים - זה בגלל שהיו המון משמשים בכל מקום. ילדים הסתובבו עם שקיות עמוסות עד להתפקע. אכלו אותו טרי ומיובש, עשו ממנו לדר, שמו אותו בתבשילים, בעוגות, בגלידות, בפשטידות, בריבות. בתהליך של שנים הפנו הישראלים - ובעקבותיהם החקלאים - את מבטם מהלוקלי אל הגלובלי, אל האקזוטי. הרבה שילמו את המחיר, גם המשמש. האננס, המנגו והקיווי הדיחו את המשמש, הסברס והשסק ממקומם על שולחן הקיץ הישראלי בתהליך שמזכיר ג’נטריפיקציה. זה לא נגמר על העצים: אפילו ארטיק קרח בטעם משמש יש פחות. לפני כחמש שנים הפסיקה חברת נסטלה לייצר את קרחון המשמש. שטראוס ופלדמן טענו בפניי שהן עדיין מייצרות אותו ויש לו מקום של כבוד בקטלוג, אבל כבר שבועיים שאני הופך כל מקרר בכל פיצוציה, סופר ומכולת שאני רואה, וכמעט שלא ראיתי קרטיב משמש.

הפרשנות המקובלת שלנו לפתגם "בוקרה פיל מישמיש" היא אומנם "משהו קצר, רק בא וכבר נעלם", אבל הפרשנות האמתית היא: משהו שלעולם לא יקרה. אין מחר (בוקרה) בעונת המשמש. את הפרי אתה צריך לקטוף לפני שיומו מגיע. לא זו אף זו, את המשמשים אין לקטוף לאט ובהדרגה - הם כולם מבשילים יחד, כפרי אחד. אתה צריך להיות שם קודם. חיכית, פספסת. זה לא פתגם, זו נבואה.

  צילום: איל יצהר

"צריך לקטוף בול בזמן"

יום ראשון בבוקר, ראש-פינה. האחים עדי וחגי שוורץ מפעילים את משק שוורץ שנחשב, על-פי מקורות מביני משמש, לשם דבר בתחום. האחים הם כבר דור חמישי בראש-פינה. את כל המשמש שלהם השנה הם כבר קטפו, שלושה שבועות לפני העונה "הרגילה". גם הם הוציאו פחות מחצי הכמות הרגילה שלהם.

"המדפים מלאים כי החקלאים ראו שהמחיר גבוה - אז מכרו הכול מהר, שילמו מחירים מטורפים", אומר עדי שוורץ, "אבל כן. היה מחסור גדול השנה". עדי, המבוגר בין השניים, בכלל למד כלכלה ורצה להיות מהנדס מכונות, אבל מות אביו החזיר אותו למשק. "לא היו מים. לא היה חורף. היו מכות חום, היו מכות ברד - כל מה שלא טוב למשמש, הגיע אליו השנה. כל פירות הקיץ סובלים. הנשירים צריכים כמות מסוימת של קור". ראש-פינה לא מחוברת למערכת המים הארצית, כך שהיא לא נהנית מהמים המותפלים, וקטנה מדי בשביל לטהר מספיק מים לעצמה. בראש-פינה משתמשים במים מהטבע. אכלו אותה. ואם זה לא מספיק, גם קיצצו להם 36% ממכסת המים.

לטענת עדי, אין ירידה משמעותית ביבול השנתי של המשמש לאורך זמן, אלא שהאוכלוסייה גדלה ולא נוטעים יותר משמש. אני יכול להעיד שזה לא היה כל-כך קל למצוא מגדלי משמשים - רבים מהרשומים באתרי המועצות השונות כמגדלים, הפסיקו לגדל לפני שנים. זה לא כלכלי, הם אומרים. יש עוד סיבה: המשמש, כמו פירות נשירים אחרים, עבר צפונה. פעם הוא היה פרוס בכל הארץ, גם בשפלה; היום, דרומית לראש-פינה כבר קשה להם לגדול. חם מדי. שלא כמו פירות אחרים, במשמש גם לא הושקע הרבה מחקר ופיתוח. אם את התפוח הצליח החקלאי הישראלי לביית, להנדס, לשפר ולשפצר, כולל לגרום לו לגדול במקומות חמים - במשמש לא הייתה השקעה דומה. אם כבר, הזנחה.
"לא כל-כך מסובך לגדל את המשמש", אומר חגי, אגרונום. "הקטיף זה מה שבעייתי; צריך לקטוף בול בזמן, והוא גם פרי מאוד עדין ורגיש למכות הקטיף. זה דורש המון כוח אדם. ואין מספיק פועלים".

אנחנו הולכים בין עצי הנקטרינות. "החמישה דונם האלה", אומר עדי שוורץ, "ייעקרו עוד שבועיים". אני קוטף לי נקטרינה אחת והיא אדומה וקשה ומתוקה. לאות תודה אילמת אני נוגע בגזע העץ שלא ייתן עוד פרי. אנחנו עוברים בין עצי המשמש, הפירות של העצים האלה כבר נאכלו קרוב לוודאי. פה ושם נשארו כמה פירות על העץ, עזובים. חלקם פגומים. אני קוטף לי משמש קטן אחד. הוא כבר לא טעים. זמנו, הבוקר שלו, עבר.
בוא, אומר עדי, אני רוצה להראות לך משהו. אנחנו נוסעים בטנדר אל קצה מטע האגסים, והוא עוצר. אתה רואה את העצים מימין, זה סבא שלי עמיהוד נטע ב-1957. אלה שמשמאל נטע אבי אבשלום ב-1984 ואת העצים האלה ממול נטעתי אני ב-92’. אני קורא לזה "מטע שלושת הדורות". אלה אגסים יפים, הוא מספר, ביולי נקטוף אותם.

לא יודע מה אתכם, דברים כאלה מרגשים אותי. בשטח של שוורץ יש גם נטיעות חדשות ורכות של משמש. בינואר 18’ ננטעו, במאי-יוני 2020 ייתנו פרי. ליד כל עץ, טבלית עם שם של ילד מכיתה א’ בראש-פינה שנטע אותם. אחד מהם, גלעד, הוא בנו של חגי. עץ משמשים יכול לחיות עד 30 שנה, מסביר חגי. הממוצע הוא בסביבות ה-20. עץ אגסים יכול לחיות גם 60 שנה.

דווקא עכשיו, מספרים האחים, יש נטיעות מטורפות באזור. מאות דונמים. אנשים ראו שהמחיר גבוה, ונטעו. "ככה זה חקלאים", אומר חגי, "רצים אל איפה שיש". אבל איפה שיש כבר איננו, כי השנה עברה ובחקלאות מה שיקר השנה יכול להיות זול עוד שנתיים. "זה קרה כבר כל-כך הרבה פעמים", אומר עדי, "עם קלמנטינות אור, עם הרימונים. אנשים רצו - ונפלו. חקלאות זה לטווח ארוך ואם מישהו יוצא, בדרך-כלל אף אחד לא נכנס במקומו".

אפשר להבין את זה, המדינה מתעמרת בחקלאיה. מלבד כל הצרות שהטבע טומן להם - לא רק אקלים ומשקעים, אלא גם שלל מחלות ומזיקים ופטריות וחיות בר ומה לא - הם צריכים להתמודד עם הגזרות מעשי ידי אדם. הרגולציה, פערי התיווך, מכסות המים, ההיטלים, הקרטלים, שלל המועצות, היבוא המתחרה.

 עדי שוורץ / צילום: איל יצהר

את המשמש - דווקא נחמד לדעת - קשה לייבא או לייצא. הוא לא אוהב נסיעות ארוכות. הוא טיפוס של בית. "המדינה משחיזה אותנו", אומר עדי, "אנחנו כל הזמן על הסכין של המכונת פסטרמה בסופר. רדופים על-ידי החקומה - הממשלה בערבית - כמו יהודים מול הפריץ". מילים דומות אני שומע מכל חקלאי: "אנחנו החקלאים האחרונים", אמר לי חקלאי מבן שמן שגידל משמש והפסיק, "כמה אפשר להילחם? זהו, זו היסטוריה". גם הדור הבא של משפחת שוורץ לא בדיוק ממהר לתפוס את מקומו בשרשרת הדורות.

אנחנו נפרדים מהאחים בליקוק משותף של גלידה בגלידריה שחגי שותף בה. "אם חקלאי לא עושה עוד מיליון דברים - אין לו כמעט סיכוי להתפרנס". יש אנשים שהחקלאים נשמעים להם בכיינים. הייתי מציע להם להיות חקלאים לכמה זמן.

"עונה טובה בשלוש שנים"

נפרדים מהאחים שוורץ ונוסעים לבית האריזה רפקור שבראש-פינה, שמרכז את גידולי המשמש (ובכלל) של כל חקלאי ראש-פינה ועוד חקלאים מהסביבה. מפה יוצאים כשליש מהמשמשים שאתם אוכלים. כמה יפה פה, בבית האריזה! ערימות של ארגזים כגורדי שחקים בעיר עתידנית, ביניהם אצות-רצות מלגזות זריזות, צינורות מהתקרה משפריצים מהם כדי לקרר את ההאנגר ומאווררי התקרה מערבלים את המים באוויר במערבולות יפות. אבל אל תסתכלו למעלה יותר מדי, שלא תיכנס בכם מלגזה.

אנחנו פוגשים את חביב אהרון, מנהל בית האריזה, שלוקח אותנו לעשות סיבוב במקום. אני יכול לעשות סיבובים במקומות כאלה לנצח. במרכז האולם הגדול והממוזג פס-נוע ענקי עם שמונה שורות של כיסים. הפירות - עכשיו זה אפרסקים - נכנסים לשטיפה ואחריה לייבוש. הם עולים למתקן החדש המצלם כל פרי שמונה פעמים (!), ממיין אותו לפי מה שהוגדר מראש; גודל, צבע או משקל - ומעביר אותו לאחד משמונה המסלולים השונים. שם מטילה אותו המכונה - אם בעולם הייתה תרנגולת חשמלית ענקית שמטילה אפרסקים, ככה בדיוק זה היה נראה - היישר אל ידיה האמונות של הפועלת שמחכה לו, נארז בקופסת פלסטיק, מכוסה ברשת גדולה ומונח לצד שבע קופסאות אחרות בקרטון, שישה קרטונים נערמים על משטח, מלגזה מעמיסה את המשטח למשאית והפרי יוצא אל דרכו האחרונה. זה יפה.

אחת הבעיות של המשמשים השנה היא שהמחסור בקור גרם לפירות להיות קטנים. "אם בכל שנה הגודל הממוצע של משמש הוא גדול-ענק, השנה הוא בינוני קטן", אומר אהרון, בעצמו חקלאי ממרום גולן. "הנשירים, למה הם משירים את העלים, חשבת על זה?".

אני מודה שלא מספיק.

"אספר לך. הם משירים את העלים כי הם גדלים במקומות של שלג וכשהשלג מצטבר על העלים, העצים נשברים. אני גר במרום גולן, שלג שובר גם עצי זית. ככה העץ מגן על עצמו. המשמש זה עץ של מקומות קרים, אנחנו מגדלים אותם במקומות חמים שלאט-לאט רק מתחממים עוד, יותר ויותר מדבר. התנאים הבסיסיים שלהם נעלמו. המנגנון הפנימי של העץ סופר שעות קור ואז מוציא פרחים - זה לא החום מוציא את הפרחים, אלא סוף הקור".

יפה מאוד בעיניי.

"ואם חם מדי, הפרחים יוצאים מעוותים, לא שלמים. אתה יכול לראות עץ פורח שרבים מהפרחים בכלל עקרים. זה מה שהיה השנה. אין יבולים. משמש צריך 400 מנות קור. בראש-פינה היו 250 מנות קור, במרכז היו פחות מחמישים".

"יש פחות יבול והיבול פחות טוב", אומר אהרון, "למרות שיש מעט פירות הפרי נשאר קטן ואנחנו לא יכולים להסביר למה. ואז, מה קורה לחקלאי? צרה כפולה. אומנם המשמש ביוקר, אבל אתה צריך לקטוף כפול פירות כדי להגיע לקילו. אין מחיר. זה נראה כמו שנה טובה, כי מוכרים גבוה, אבל בסוף זה לא מספיק. פה ושם מישהו מצליח, הרוב לא".

 החקלאי חביב אהרון / צילום: איל יצהר

תהליך רב שנתי?

"כן. אתה לא יכול ליהנות מעונה טובה פעם בשלוש שנים, אי-אפשר לחיות מזה. לאט-לאט הדברים עולים להרים, ואפילו בזה יש בעיות: כשאנחנו שולחים מראש-פינה לתל-אביב אנחנו מקבלים תלונות על המשמש, פה מכה, שם מכה. המשמש רגיש".

חדר קירור המשמשים ברפקור כמעט ריק, נשארו עוד כמה ארגזים גדולים, אבל זהו. לרפקור הגיעו השנה פחות מ-40% משמשים מהממוצע. אני חושב על המשמש התחתון בארגז התחתון. "הקילו מרוויח, אבל הדונם מפסיד", אומר אהרון.

המשמש לא לבד במצוקתו, הרי הגשם לא פסח רק עליו, השמש לא זרחה רק בשבילו וגם הברד לא ירד משמיים רק בשבילו. גם השזיפים והנקטרינות קטנים יותר השנה באופן משמעותי, וגם האפרסקים ראו שנים יפות יותר.

"ואם כל זה לא מספיק", הוא ממשיך לתאר את צרותיו של המשמש, "אחרי הברד הגיעו פטריות לעצים בגלל הרטיבות, ואחר-כך הגיע גל חום כבד וריכך את הפירות".

"המדינה הורגת אותנו"

מראש-פינה אנחנו נוסעים לעמיקם - ומשוורץ אל שוורצברג. אילן שוורצברג. מהפעילים הבולטים במחאת החקלאים ואחד ממובילי תנועת "מכירה ישירה", אם אפשר לקרוא לה תנועה: חקלאים שמוכרים את מרכולתם היישר לצרכן ולא לרשתות, עד כמה שאפשר. בדיוק כשאנחנו נכנסים אל בית שוורצברג יוצא ממנו חבר שמספר בצער שהוא הולך לעקור עכשיו מאות דונם אפרסמון. נבוך, אני מודה בפני עצמי שמהאפרסמון קצת פחות אכפת לי.

"הגיל הממוצע של חקלאי הוא כבר 63, אתה מבין את המשמעות", אומר שוורצברג. החזרה למשק גם היא אפסית. הילדים שלו עצמו, בני 29 ו-26, ככל הנראה לא ימשיכו את המשק. "זה תהליך לא טוב וזו בעיה של המדינה", אומר שוורצברג שמגדל אפרסקים, נקטרינות, שזיפים, משמש, רימונים וענבים. "התעמרות בחקלאי, זה מה שזה. איפה לא יורדים על החקלאים ופוגעים בהם. במים, בעובדים, במיסים והיטלים, ביבוא, בשערי המטבע".

במכירה הישירה הוא מוכר קילו וחצי משמשים בעשרים שקל. "אם הייתי מוכר לרשתות, לא הייתי רואה מקילו גם שלושה שקלים", הוא אומר, אם כי חקלאים אחרים מדווחים שהם מקבלים בין 8 ל-12 שקלים לקילו. "כל-כך לא היו משמשים", כך שוורצברג, "שהכול נמכר, גם כאלה עם מכות ברד".

זה מזיז למישהו, המכירה הישירה?

"500 חקלאים היו משנים את התמונה. אנחנו רק מאה". הוא עצמו עדיין עובד מול הרשתות מחוסר ברירה.

שבע שנים שהוא לא נטע נטיעות חדשות, שוורצברג. הפסקתי לחדש, הוא אומר, נראה מה יהיה. אולי יעבור לחתיכות קטנות יותר של חמישה דונם בשביל להגדיל את המבחר. לחקלאי שעובד מול רשת זה לא יעיל, עדיף לו לגדל הרבה מדבר אחד, אבל למי שמכוון את עצמו לקהל הצרכנים, כמו שוורצברג, זה דווקא פתרון יעיל.

לפי המשמש, הוא אומר, אין ספק שכדור הארץ מתחמם. זנים שפעם גדלו פה בקלות, היום זה כבר בלתי אפשרי. "גם הזן שאני מגדל פה, רעננה, אף פעם לא היו איתו בעיות עד לפני חמש שנים. אני אגיד לך בדיוק מה קרה למשמש: מזג האוויר, הזדקנות מטעים, וחוסר השקעה. לא השקעת בעץ? באה קפנודיס - חיפושית הקליפה. מי שלא משקיע, חוטף. וכמובן פערי התיווך. אולי המדינה לא רוצה חקלאים. בעמיקם היו פעם ארבעים חקלאים, היום שישה. החקלאים מצוינים, המדינה הורגת אותנו".

הכול הולך למקום של פירות וירקות לעשירים בלבד, אומר שוורצברג ומראה לי איך נראה עיוות של שוק: תעודת משלוח בלי מחיר. אתם מבינים? מגיעה הסחורה של שוורצברג לקניין והוא פשוט מחליט במקום מה המחיר. אי-אפשר לבנות על זה. מדובר בשוק של קונים. כמו אחרים, גם שוורצברג עושה עוד דברים בשביל להתפרנס, כמו המכירה הישירה או ייצור כדים.

בבית האריזה הקטן שלו נשארו מעט משמשים. אני טועם אחד. אנחנו נכנסים לטנדר ויוצאים לשטח. "הכול מגודר נגד חזירי בר, יש פה אלפים", אומר שוורצברג, "ואת הנזק שהם עושים אין לתאר, השקענו פה יותר ממאה אלף שקל רק על הגידור".

אין מטעים, אין התחדשות

מה שראינו מהדרך כשבאנו לעמיקם - הכול ירוק ומלא מטעים וגפנים ונשירים - נראה אחרת כשמתקרבים. רבים מהמטעים מזדקנים, העצים כבר יבשים, חלק נטושים שאף אחד לא טרח אפילו לעקור, והמון המון שטחים ריקים. עומדים בלי כלום.

אנחנו נוסעים ונוסעים בתוך עמק הנדיב, השטח בין בנימינה, גבעת עדה, עמיקם - ויש הרבה יותר מה שאין ממה שיש. עצים עזובים של אפרסקים. במושב אביאל המצב נראה עוד יותר נטוש - האדמות. לא הבתים. הבתים יפים. בגבעת עדה כנ"ל, אין מטעים צעירים, אין התחדשות. רימונים קטנים ומסכנים נשארו על העצים ואיש אפילו לא טורח לקטוף.

מהפער בין כל הירוק שראיתי עד עכשיו בעיני ההדיוט שלי לבין מה שאני יודע עכשיו אפשר לעשות אטרקציה תיירותית, אולי אומגה. נראה שהאזור צריך אטרקציה. פעם גדלו כאן הרבה מאוד מהפירות של מדינת ישראל, היום כמעט כלום.

לקראת סוף הטיול אנחנו רואים פתאום ארבעה דונמים של מטע משמש חדש, העצים עוד קטנים ורכים ועתידם לפניהם. אני יודע שזו טיפה בים לעומת מה שראיתי, ובכל זאת. אחרי כל היובש הזה עשה לי טוב לראות מטע ניטע.