ים של פוטנציאל: מי ינהל את המרחב הימי היוקרתי של ישראל?

אנחנו רגילים לחשוב על הים כעל מקום שקט שאפשר לבוא אליו ולרחוץ, לשחות, לגלוש או לשוט, אבל הלחץ שאנחנו מכירים מהפקקים בנתיבי איילון חצה כבר מזמן את גבולות היבשה, והוא מאיים לכבוש גם את הים. זה מתחיל ברוחצים שנאבקים בצפיפות על חוף הים, בדייגים שחשים שהים התרוקן מדגים, וגם ליזמים מהמגזר הציבורי או הפרטי, שרוצים להקים על חוף הים מלונות ומרינות ונמלים, ובתוך הים מתקני התפלה, איים מלאכותיים ואסדות קידוח.

המרחב הימי של מדינת ישראל כולל 26,000 קמ"ר - בעוד כל שטחה של מדינת ישראל הוא פחות מ-21,000 קמ"ר. מתוכם יש 4,000 קמ"ר של מים ריבוניים, או טריטוריאליים (רצועה של 22 ק"מ שמשתרעת לאורך החוף, שבה יש שליטה של מדינת ישראל) ו-22,000 קמ"ר של מים כלכליים (כ-270 ק"מ מקו החוף. אזור שבו מותרת פעילות כלכלית בלעדית של מדינת ישראל).

 קידוחי הגז של ישראל

ביום שני האחרון התקיים במרכז דניאל לחתירה בתל-אביב מפגש שיתוף ציבור שבו נדון "מסמך מדיניות למרחב הימי של ישראל", שהוא יוזמה של מינהל התכנון ובהכנתו שותפים גם משרדי ממשלה אחרים, רשויות מקומיות, המגזר העסקי, ארגוני סביבה ועוד.

המפגש היה סוער למדי כי הוא חשף שהים, ובמיוחד אזור המים הכלכליים של ישראל (בין 22 ק"מ ל-270 ק"מ מערבית לחוף), הפך לזירה רווית קונפליקטים, ושאין הסכמה בין מינהל התכנון, המשרד להגנת הסביבה ומשרד התשתיות לגבי מי ינהל אותה.

במרחב הימי יש אינספור קונפליקטים: חפיפה בין צנרת גז לשטחי עגינה, שמורות טבע שעליהן עולים שטחי נמל, שטחים ביטחוניים בחפיפה עם תחום נמל, חקלאות ימית (דיג) בחפיפה עם שמורות טבע, שטח רישיון לחיפוש גז שחופף לתוואי שיט ועוד. המסקנה העולה מהנתונים במסמך המדיניות היא שהמרחב הימי מתאפיין בביזור סמכויות, בהיעדר תיאום מספק בהיבטים של תכנון וביצוע ובהיעדר תיאום באכיפה. כמו כן, חסרה ראייה כוללת וקביעת סדרי עדיפויות.

לדברי מחברי המסמך, מתכנן הסביבה דני עמיר והאדריכלית דורית שפינט, המצב מקשה על מיצוי הפוטנציאל הכלכלי הקיים במרחב הימי, ומסכן את תפקוד ובריאות המערכת האקולוגית. הפתרון שמציעים עורכי המסמך הוא "ניהול ותכנון המרחב הימי כסביבה דינמית ומאוזנת... באופן שיבטיח את מיצוי הפוטנציאל הכלכלי והחברתי במרחב".

מה שלא ברור כרגע, לאף אחד, זה מי יקח את האחריות הזאת.

"שר לענייני ים"

דוד בן בעש"ט, אלוף במילואים ולשעבר מפקד חיל הים, אומר: "משאב מוכרחים לנהל, ואני לא מזהה את מנהל המשאב. אני רואה שר שמנהל את הנגב והגליל. אין משרד ממשלתי אחד שאין לו נגיעה לים, אבל טיפות המים האלה לא יוצרות ענן. אין רגולטור שייקח את זה ויעשה רגולציה ולכן זה מתמסמס".

בן בעש"ט מבהיר שב-2013 קיבל חיל הים את הסמכות הרשמית להגן על המים הכלכליים, אבל בתחומים אחרים זה לא קורה: "אני חושב שצריך שיהיה שר לענייני ים, או רשות מיוחדת בתוך משרד ראש הממשלה. זה לא קורה בגלל מתח וריבוי סמכויות בין הארגונים".

רונית מזר, מנהלת אגף בכיר לתכנון ארצי במינהל התכנון, מודה שכרגע יש מחלוקת בנוגע לסוגיית ניהול המרחב הימי: "נכון להיום, כל משרד ממשלתי מנהל את התחומים הקשורים לים, הרלוונטי למשרד שלו. משרד האנרגיה את הקידוחים, משרד החקלאות אחראי על הדיג. מסמך המדיניות מדבר על ראייה כוללת. על כך שלא יכול להיות שהמרחב הימי ינוהל על ידי גוף אינטרסנטי, שדואג לסקטור שלו. אנחנו סברנו שנכון שתהיה רשות, שתהיה כפופה למשרד ראש הממשלה, שתטפל בתחומים שכיום לא מטופלים, כמו למשל משאב החול, או הקווים הימיים של התקשורת והגז, הכשרה מקצועית לתחומי הים".

מזר מבקשת לעשות הפרדה בין המים הטריטוריאליים לבין המים הכלכליים: "חוק התכנון והבנייה חל על המים הטריטוריאליים. השאלה היא מי יהיו הגופים שיקבלו החלטות מבחינה תכנונית. בעיקרון, הוועדה המקומית דנה בכל מה שנמצא במרחק 400 מטר מערבה מהחוף. אנחנו סברנו שבמקום שהוועדות המחוזיות, שאין להן התמחות בנושא, ידונו בנושא הים, תוקם ועדה חדשה שתכונה 'ולי"ם'".

ומה יקרה במים הכלכליים?

"אנחנו לא חושבים שיש להחיל את חוק התכנון והבנייה על המים הכלכליים".

פרד ארזואן, סגן ראש היחידה הארצית להגנה ימית של המשרד להגנת הסביבה, מבהיר שכיום אין שום מנגנון שמטפל בהיבטים התכנונים סביבתיים ליוזמות במים הכלכליים: "במסמך המדיניות אין שום אמצעי שמבהיר למה צריך להתייחס זה שמחלק את הים. הממונה על הנפט הוא הריבון היחיד.

"לפי העמדה שלנו, אנחנו חושבים שלהקים יש מאין גוף שאין לו סמכות אמיתית ויכול רק לתאם ולייעץ זה לא נכון. אנחנו מציעים הקמת מועצה, שולחן עגול, עם כל הגורמים הרלוונטיים והם ביחד יעדכנו את מסמך המדיניות כל חמש שנים".

"חייבים תוכנית מתאר ארצית מחייבת"

עו"ד נועה יאיון מהחברה להגנת הטבע סבורה שניהול הים צריך להיות משולב בתכנון: "בעינינו, האופן שבו מוגדרים יחסי הגומלין ביבשה, באמצעות תוכניות מתאר, צריך להיות תקף גם בים. מסמך המדיניות נחמד, אבל חייב להפוך לתוכנית מתאר ארצית מחייבת. אנחנו חושבים שהניהול והתכנון הן במים הטריטוריאליים והן במים הכלכליים צריך להיות בידי ועדה שתכונה 'ול"ים', שתהיה כמו ולח"וף (ועדה לענייני החופים) והוות"ל (ועדה לתשתיות לאומיות). הרשות הימית שמינהל התכנון מציע נטולת סמכויות אמיתיות. היא לא יכולה באמת לנהל את הים".

מאיה יעקובס, מנכ"לית עמותת צלול, מספרת שאחרי אסון מפרץ מקסיקו (התפוצצות באר נפט תת ימית בשנת 2010) הדבר הראשון שנעשה בכל המקומות שבהם יש קידוחי גז בעולם היה הפרדת סמכויות בין מי שהתפקיד שלו הוא לעודד את התעשייה ומי שתפקידו להגן על הסביבה.

"אצלנו, הכל מתרכז בידיו של פקיד אחד בכיר הממונה על הנפט במשרד האנרגיה, יוסי וירצבורגר. הוא השריף הכל יכול במים הכלכליים של מדינת ישראל. כל השאר הם על תקן של יועצים ואין להם שום סמכויות. התוכנית של מינהל התכנון מתעלמת לחלוטין מהנושא, למשרד האנרגיה יש הרבה תוכניות למים הכלכליים והם מדברים על איים מלאכותיים. שוב אנחנו רואים שמדינת ישראל חוזרת על אותן טעויות".

משרד האנרגיה: "המסמך מנתק את הים מהיבשה"

דורית הוכנר, ראש אגף תכנון פיזי במשרד האנרגיה, מדגישה שלפי הבנתה במים הכלכליים חלים הרבה מאוד חוקים שבאמצעותם נעשית בקרה על מה שקורה שם: "במסגרת חוק האזורים הימיים (נמצא כרגע בהכנה לקריאה שנייה בוועדת הכלכלה בכנסת) הגענו להבנות עם משרדי ממשלה שונים. החוק נותן איזון לבעלי העניין הרלוונטיים ונמצא בהליכי חקיקה מתקדמים. אנחנו מברכים על מסמך המדיניות וחושבים שצריך לתת למועצה הארצית, שהיא הגורם המתכלל, לשמור על האיזונים בין בעלי העניין, הסביבה החופית והיחס ליבשה".

מה קורה עם המים הכלכליים?

הוכנר: "המים הכלכליים הם לא מרובי יוזמות (כרגע יש רק את אסדת תמר ואסדת מרי בי מול חופי אשקלון, ומתוכננת אונייה צפה ליד מאגר כריש - ג.נ). בעיני הבעיה של מסמך המדיניות הימית, היא שהוא מנתק את הים מהיבשה. הוא מגיע עד 300 מטר מקו החוף. יכול להיות שהתכנון יעשה בדיוק את מה שאנחנו חוששים מפניו. לפעמים אתה מתחיל לתכנן ואז אתה קובע עובדות שלא נמצאות שם".

 סירות דיג בג'יסר א זרקא / צילום: איל יצהר