רוסיה - התדמית משקרת?

דווקא מיציעי המונדיאל למדנו קצת על רוסיה ותדמיתה בעולם. בכל משחק הציפו את היציעים עשרות אלפי ברזילאים, ארגנטינאים ומקסיקנים, לעומת בודדים מבלגיה, צרפת, אנגליה וספרד. שיחות עם האוהדים האירופאים והאמריקאים במוסקווה וסנט פטרסבורג, העלו בדיוק את מה שאני שומע בארץ: "פוחדים מהרוסים", "פוחדים מפוטין", "פוחדים שפוטין יעקוב".

במהלך המונדיאל הופתעו רבים קודם כל מהמראה החיצוני. רוסיה "האפורה", "המדכאת" ו"המיושנת" התגלתה כמרשימה ומרגשת. מוסקווה וסנט פטרסבורג התגלו כיפהפיות ושמחות. במונדיאל חזינו בעשרות אלפי מקסיקנים, ארגנטינאים וקולומביאנים צובעים את הכיכר האדומה בירוק, תכלת וצהוב, פסטיבל של צבעי מונדיאל שמח. וכל זה עם ארגון מושלם, תחבורה זורמת וביטחון מלא, בניגוד למונדיאלים קודמים.

נעבור מהחיצוניות לתוכן. ציפינו לפגוש רוסים סגורים ומסוגרים, אך פגשנו רוסים אנושיים ופתוחים, לא פחות מהאנגלים הגרמנים והצרפתים. רוסים שיוצאים מגדרם להראות שרוסיה היא לא מה שחשבתם. בראשם 35,000 נערים ונערות מתנדבים (ולא מנודבים כפי שעשוי הקורא הציניקן לחשוב) הלבושים בחולצות צבעוניות ומכוונים את העוברים ושבים באנגלית ובנועם.

בניגוד לדימוי של הרוסי המסוגר שמפחד לדבר על פוליטיקה, הרוסים מדברים חופשי על פוטין, על השלטון, על הבעיות, השחיתות והסיאוב. הם מדברים על הקנאה במערב, אך גם על הכעס כלפי הדמוקרטיות שמשמיצות את מולדתם. חלקם אף מתגעגע בגלוי לשלטון הקומוניסטי, לימים שברית המועצות הייתה מעצמה חזקה. בקיצור, בדיוק כמו בניו יורק, לונדון ותל אביב, הרוסים מבקרים ומתווכחים.

עם זאת רוסיה שונה. הרוסים רוצים וגם מקבלים שלטון חזק. הם מצפים וגם דורשים מהמנהיגים שלהם להיות קשוחים. הם מצפים וגם מקבלים סדר, ארגון ומשמעת ברזל. אני מזכיר את דפוס ההצבעה של עולי רוסיה כאן: תמיד הצביעו למנהיג חזק (בעיניהם), תמיד הצביעו לגנרלים כרבין, ברק ושרון ולימניים כמו בגין, ליברמן ונתניהו. ואין דבר יותר משותף ויותר גורם גאווה ליהודים רוסים שם וכאן, מאשר לראות את פוטין ונתניהו ביחד.

כניסה לרובד העמוק יותר של יחסי רוסיה והעולם מעלה פחד ענק במערב מרוסיה "האגרסיבית" ו"המסוכנת", ומפוטין "המפחיד", המאיים על שלום העולם. שיחות עם רוסים חושפות את העולם מנקודת מבטם ומעלות תמונה שונה. לרוסיה יש אינטרסים לגיטימיים כמעצמה, בדיוק כמו שיש לארה"ב. לעמדת לרוב רוסיה מתגוננת וכמעט לא מעורבת בתוקפנות בעולם, למעט באוקראינה ובסוריה. זאת בשעה שכ- 800 אלף חיילים אמריקאים מוצבים בדרום קוריאה, גרמניה ובעוד כ-70 מדינות, תחת תקציב ביטחון של 610 מיליארד דולר, פי עשרה מתקציב הביטחון של רוסיה.

פוטין דואג לגבולותיו, ערני ומעורב בכל מקום שגובל עם רוסיה. מה שבעינינו נתפס כתוקפנות רוסית באוקראינה, הוא בעיניהם הגנה של רוסיה ועל בסיס ימי בחצי האי קרים, שמאוכלס בעשרות אחוזים של רוסים.

הרוסים בעצמם חרדים מתוכניות אמריקאיות להציב בסיסים בסמוך לגבול הרוסי, בבולגריה, ליטא, פולין ואוקראינה. האם אי אפשר להבין עצבנות רוסית לנוכח התערבות אמריקאית ממרחק חצי עולם בחצר האחורית שלה?

בהיסטוריה, הסכנה לשלום העולם הגיעה מעמים תוקפניים בעלי אנרגיות, רעב, אידיאולוגיה וטירוף שעימם הם כבשו, רמסו ושחטו עמים. כך היה במסעות הצלב, בכיבוש האסלאמי, בכיבוש השבטים הברבריים, והשיא בכיבוש וההשמדה הנאציים. עתה הלבה הרותחת מתפרצת מאיזור איראן/אפגניסטן. האנרגיה הדתית הפנאטית והמסוכנת מגיעה מהג'יהאד האסלאמיסטי. כפי שלימדה אותנו ההיסטוריה, העולם צריך להתאחד נגד הסכנה, ולא לעסוק בויכוחים טקטיים בין ארה"ב ורוסיה.

נהוג לחשוב שהסכנה הג'יהאדיסטית מאיימת על ארה"ב, מערב אירופה וישראל, אבל היא מאיימת קודם כל על רוסיה, שכל גבה מופנה לאסיה האסלאמית. כל הדרום של רוסיה הוא מוסלמי, וגובל במדינות אסלאמיות שיכולות לחדור משם ללב רוסיה. לכן לרוסיה יש עניין לשתף פעולה עם ארה"ב ועם סין שמביטה מערבה, לאוכלוסייה האסלאמית שלה, שיכולה בקלות להידלק מהג'יהאדיסטים.

לכן רוסיה היא חלק מהפתרון ולא הבעיה. טראמפ צריך לשתף עמה פעולה בכדי להגיע להבנות בבעיות הטקטיות שביניהם, וכך להתרכז בבעיה הגדולה של רוסיה, סין, ארה״ב וישראל, והיא הסכנה של הפאנטיות האסלאמית שמאיימת להפוך לגל שיכבוש את העולם. בדיוק כמו המונגולים והוויקינגים בשעתם.

■ הכותב הוא ד"ר במדעי המדינה והיסטוריה ופרסומאי.