מי רוצה שנשלם יותר על בקבוק שתייה משפחתי

1. מדינת ישראל מייצרת 5.4 מיליון טון של פסולת עירונית ומסחרית בשנה. היא מדורגת בצמרת מדינות ה-OECD בתחום זה - כל אזרח מייצר בממוצע 1.8-1.7 ק"ג פסולת ביום. הכמויות האדירות של הפסולת הולכת וגדלות, והבעיות שהן גורמות הולכות ומחמירות עם גידול האוכלוסייה והעלייה ברמת החיים.

כיום 80% מהפסולת מגיעה לאתרי הטמנה ועם השנים נוצר מחסור באתרים אלו, גם בגלל התנגדות טבעית ומוצדקת לחלוטין של תושבים - האתרים גורמים לזיהום אוויר, זיהום קרקע ומי תהום ועוד. התוצאה היא, מצד אחד, עלייה הכרחית במחירי ההטמנה ומצד שני, היותר חשוב, ירידה בהטמנת פסולת ועלייה בשימוש בפתרונות טכנולוגיים למחזור פסולת, שזהו גם הכיוון שאליו חייבת ללכת כל המדינה. 70% מהפסולת שנזרקת היא פלסטיק, נייר וקרטון - חומרים שמשוועים למחזור. 

 ישראל ממשיכה

כמויות הפסולת הענקיות יצרו כמובן שוק כלכלי אדיר שמגלגל מיליארדי שקלים בשנה. הפסולת הביתית נאספת בפחי אשפה שונים הנמצאים ליד בתי התושבים. בחלק מהמקרים מתבצעת, עד כמה שניתן, "הפרדה במקור" באמצעות פחים ייעודיים - פחים כתומים, כחולים, חומים ומחזוריות - שהיא הפרדה וולונטרית ויתרת הפסולת נאספת באמצעות הפחים הכלליים - פחים ירוקים או מכלי הענק של פירי האשפה - ומועברת למתקני מעבר ומיון או ישירות להטמנה.

איסוף הפסולת הנו באחריות הרשויות המקומיות המבצעות זאת ישירות או בעקיפין, באמצעות קבלני משנה. בתחנות המעבר מתבצעים הליכי מיון שונים של הפסולת כאשר החלק שניתן למחזור מועבר להמשך טיפול בארץ או בחו"ל והחלק הגדול מועבר להטמנה. 

תקציב הטיפול בפסולת העירונית מוערך לבדו בכ-2.6 מיליארד שקל לשנה, לא כולל פסולת בניין, פסולת מסוכנת ועוד. כל שרשרת הייצור כוללת קבלני פינוי ואיסוף, תחנות מיון, תאגידי מחזור אזוריים, הטמנה ובשרשרת הזו, למרבה הצער, יש גם הרבה כלכלה שחורה וגם לא מעט גורמים עבריינים שהבינו את הכסף הגדול והשחור שמייצר הזבל.

2. מקטע אחד, די בולט, באיסוף פסולת ומחזורה קשורה לבקבוקי משקה, קטנים וגדולים, וחוסה תחת כנפו של חוק הפיקדון מ-1999. על בקבוקים קטנים, עד נפח של 1.5 ליטר - לרוב הבקבוקים במסעדות, בתי קפה וקיוסקים - חל פיקדון של 30 אגורות. נשמע מעט, אבל תכף נראה שזה כסף די גדול. על בקבוקים בנפח של 1.5 ליטר או יותר - הבקבוקים המשפחתיים - אין בינתיים פיקדון, והמילה "בינתיים", משקפת מלחמת עולם שמתנהלת מדי שנה, שמטרתה להחיל פיקדון על בקבוקים מאלה. השיח, כרגיל במקומותינו, פופוליסטי וכרגיל מחלק את הדיון לטובים ורעים, למושחתים ולטהורים, למי שדואג לצרכן ולסביבה ולמי שרק רוצה לעשוק אותו.

אעשה סדר: החוק קבע יעדי איסוף ומחזור למכלי המשקה. לגבי מכלי משקה גדולים, בנפח של 1.5 ליטר או יותר, נקבעו במסגרת החוק יעדי איסוף ומחזור שנתיים, החל מתחילת 2016, שעל יצרנים ויבואנים של מכלי משקה גדולים לעמוד בהם.

מדובר ביעד איסוף של 55% לפחות מסך מכלי המשקה הגדולים ויעד מחזור של 90% מכלל מכלי המשקה הגדולים שנאספו. האיסוף נעשה, בין היתר, בצורה וולונטרית, באמצעות המחזוריות ופחים ייעודיים שכולנו מכירים. אם לא עומדים ביעדי האיסוף והמחזור, המדינה מטילה קנסות על יצרניות המשקאות הקלים ולעתים הם די כבדים.

מי שמחליט אם להחיל את הפיקדון או להמשיך באיסוף הוולונטרי הוא השר להגנת הסביבה. הגוף המרכזי שאחראי על האיסוף והמחזור הוא חברת אל"ה, שהוקמה זמן קצר אחרי חקיקת החוק. זו לא חברה למטרת רווח, אלא ייצור כלאיים שהוא תאגיד איסוף ומחזור בבעלות היצרנים הגדולים בארץ כמו החברה המרכזית למשקאות קלים (קוקה קולה ישראל), יפאורה תבורי, טמפו ועוד.

לכאורה זהו מונופול ללא עוררין בתחום של איסוף ומחזור בקבוקים, אבל כיוון שהמונופול הזה לא פועל למטרת רווח, ההגדרה הזו מעוותת. מה שעובד מאוד לרעת החברה, היא הבעלות עליה: יצרני ויבואני המשקאות הגדולים בישראל ובראשם קוקה קולה, שתמיד קל מאוד להפוך תאגיד מסוגה לאויב העם.

3. עכשיו הגיע העת לעבור לכלכלה ולמספרים: שוק הבקבוקים הקטנים כולל כמיליארד בקבוקים, ושווה ערך לכ-300 מיליון שקל בשנה - כסף גדול. אחוז ההחזר של בקבוקים קטנים באמצעות רשתות השיווק עומד על כ-16% בלבד. כלומר, רק כ-50 מיליון שקל חוזר לציבור והשאר, 250 מיליון שקל, לאן הוא מתגלגל? מה קורה עם כל השאר?

קבלני איסוף, הכוללים גם עבריינים, מלקטים אותם מהמסעדות ומוכרים אותם הלאה לתאגיד אל"ה וכנראה רובם עושים זאת בכסף שחור, או שהם מדווחים רק על מרכיב הבונוס - אל"ה נוהגת לשלם בונוסים מעל לרף מסוים. את האיסוף והמחזור של הבקבוקים היותר גדולים אל"ה עושה בעיקר באמצעות המחזוריות הפזורות ברחבי הערים.

מה שקרה הוא שהמשרד להגנת הסביבה ערך ביקורת ב-2016 ומצא שאל"ה לא עמדה ביעדי האיסוף והמחזור וקנס אותה בסכום עצום יחסית של 48 מיליון שקל. הפער שנוצר בין היעד לאיסוף בפועל ואיך שהוא נוצר נתון בחקירת משטרה - והוא בעיקר תולדה של קבלני משנה מפוקפקים שאיתם עובד תאגיד אל"ה. אל"ה הוא תאגיד מסודר חשבונאית, מי שעובד איתו הרבה פחות מסודר ממנו. וזה בלשון עדינה. 

4. באופן טבעי, אחרי הביקורת והקנסות, נוצר לחץ להחיל את הפיקדון גם על הבקבוקים הגדולים, מה שגרר מלחמת עולם. ארגוני סביבה וגם חברות פרטיות, שיש להם אינטרס ברור, לחצו בעניין והוא הוצג בצורה פופוליסטית: היצרנים והיבואנים הגדולים לא מעוניינים בהחלת הפיקדון יחד עם אל"ה שהיא בבעלותם, ולכן הם אלו שמטרפדים כל ניסיון להחיל את החוק גם על הבקבוקים הגדולים.

אז בואו נחזור שוב לכלכלה ולמספרים: בישראל נמכרים כ-760 מיליון בקבוקים גדולים ונניח שהפיקדון עליהם יעמוד על חצי שקל, כך שמדובר בפוטנציאל "זבל" של כ-380 מיליון שקל בשנה. כמה כבר יחזירו זאת לרשתות השיווק? נניח 30%, נניח 40% לכל היותר? אז יוחזרו לציבור בין 100 ל-150 מיליון שקל. ומה עם השאר? 300-200 מיליון שקל? כמובן שנתח זה שוב ייפול לידיים מפוקפקות, חלקו בכסף שחור. וגרוע מכל: בסופו של דבר, הסביבה לא תרוויח, המחזור לא יגדל באופן מהותי מהמצב הנוכחי אבל מי שיפסיד בצורה ברורה ומובהקת הוא הצרכן שייאלץ לספוג את תוספת העלות - ובמיוחד הצרכן החלש בעשירונים הנמוכים.

שורה תחתונה: את קוקה קולה תקפתי פה בשנים האחרונות על כוחה הרב בשוק המשקאות הקלים והבירות. במקרה הזה, ההתקפה עליה ועל שאר יצרני המשקאות היא פופוליזם מזוקק.

5. השר זאב אלקין, אם כן, קיבל במאי האחרון את ההחלטה הנכונה, נגד כל האינטרסנטים: מי הם? חברת אסופתא, בבעלות ירון ברדוגו, שחקן קטן בשוק האיסוף והמחזור שעובד עם כרמל מזרחי ויקבי רמת הגולן.

אסופתא רוצה להתרחב ויודעת שפיקדון על בקבוקים גדולים הוא פוטנציאל התרחבות אדיר בשבילה והרעש שהיא עושה בנושא הוא גדול. אינטרסים משניים יש לחברות שממיינות זבל באמצעים טכנולוגיים -פלסטיק, קרטון וכד' - ופתאום עשויות למצוא הרבה כסף בינות הזבל שהן ממיינות.

שתיים מהחברות הן חברות-בנות של חברות ציבוריות: האחת היא גרין נט של קבוצת יעקבי והשנייה היא ורידיס, שנרכשה לאחרונה על ידי דלק רכב של גיל אגמון לפי שווי של 1.4 מיליארד שקל. ורידיס היא חברה מגוונת, שחלק מפעילותה הוא במיון זבל ויש לה מפעל כזה בחירייה והיא גם קבלן פינוי גדול. על תוצאותיה הכספיות בתחום איכות הסביבה עוד נלמד בעתיד באמצעות התוצאות של דלק רכב. לפי שעה, ניתן לראות שפעילות איכות הסביבה של קבוצת יעקובי מציגה רווחיות תפעולית בריאה, למרות שהיא פעילה רק באזור ירושלים.

6. הביקורת על המשרד להגנת הסביבה צריכה להיות מופנית לכיוון אחר לגמרי: הקצב האיטי של מחזור פסולת. המשרד צבר בקרן שמירת הניקיון שלו - כתוצאה מהיטלי הטמנה שהוא גובה - כ-2.6 מיליארד שקל. הוא אמנם מפנה תקציבים לתמרוץ יזמות לפעילות מחזור וכיום בקופת הקרן נחים כ-1.4 מיליארד שקל. כנראה שזה עדיין לא מספיק, כי יותר מדי זבל עדיין נטמן באדמה.