הפגנות בתשעה באב: גול עצמי

הכשל הגדול ביותר במאבק ציבורי, בזמן שאתה מנסה לזכות באהדת הציבור, זה לפגוע בקבוצה אחרת בפומבי, בריש גלי, ואולי אפילו חמור יותר: בנונשלנטיות כזו, כאילו לא שמת לב וכאילו לא קרה כלום.
אם יש פגיעה שמיעוט יכול לפגוע ברוב, ועל הדרך גם בעצמו - זה לפגוע במורשתו שלו בעצמו. לא צריך להיות חרדי כדי להתאבל על השואה החמורה שארעה לעמנו, בין אם היא התרחשה לפני 75 שנה באירופה, ובין אם היא התרחשה לפני 1950 שנה כאן בישראל. ואולי משום כך היא אף כואבת יותר.

ט' באב אינו יום דתי, הוא יום אבל לאומי. סימון היום הזה כ"דתי", ומיקוד המחאה בו, גוררת את המאבק הזה למלחמת דת ששני הצדדים נפסדים ממנו. להחמיץ תאריך היסטורי כמו ט' באב זו החמצה גם אם לא היו חרדים בעולם. ט' באב הוא יום של זכרון העבר ויום של הזדמנות לחלום בגדול על הצורה שבה אנו רוצים להיראות כעם. אני בטוח שלקהילה הלהט"בית יש אמירה חשובה ומוצקה בנושא הזה, ובדיוק משום כך היום הוא לא זמן למריבות ומסיבות רחוב, לא משנה אם הסיבה מוצדקת.

כך הבין גם ברל כצנלסון במאמרו המפורסם ב"דבר" בי"ד באב 1934, לפיו: "דור מחדֵש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק... אם יש בחיי העם משהו קדום מאוד ועמוק מאוד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?" כך חשב חיים ארלוזורוב במכתבו לאחותו, ט' באב 1918 ש"ט' באב הוא יום האבל הגדול ביותר של האומה, יום אזכרת הנשמות של גורלו" לפני מאה שנה בדיוק. האם גם היום יש לקהילה הלהט"בית מנהיגים אמיצים דוגמת כצנלסון וארלוזורוב?

אם מתוך חוסר ידיעה הדבר נעשה, כך טען כצנלסון, הרי שזה גרוע עוד יותר. טיעון ה"לא ידעתי" להפגנה ממוסדת בת רבבות משתתפים היא פגיעה באומה כולה, היא רמיסת הרגשות כולם להשלכתם לפח.

ולכן, אין איוולת גדולה מאשר לקבוע את המחאה נגד חוק הפונדקאות לט' באב. בזמן שעשרות אלפי איש יושבים מול החורבות של מה שסימל פעם את ליבת החיים והמרכז החיוני והתוסס של המדינה שהייתה כאן במשך 1,300 שנה כמעט ברצף. הם יושבים על הרצפה ומתכנסים באבלם הלאומי על מיליוני איש ואשה שנטבחו כאן, על נשים ונערות שנאנסו עד עילפון, על נשים שבישלו את ילדיהם הרכים, ועל בנים שיצאו מן המערה לחפש מזון, והדבר היחיד שמצאו הוא את גוויית אביהם.
האם צריך להיות דתי כדי להתאבל על זה? האם צריך להיות חרדי כדי להבין שיום אבל לאומי כזה אינו זמן הולם למאבק?
מאבק שכזה מדחיק מעצמו בכוח כל אדם בעל רגש מוסרי והיסטורי, וצובע את המאבק בצבע אנטי-מוסרי, אנטי-יהודי ואנטי-דתי. הוא מצביע על ניכורם של מובילי המאבק ומשתתפיו ממסורתם שלהם, ולטעמי - שלא בצדק.

יש להט"בים דתיים, יש מתנגדים רבים לחוק הפונדקאות גם בקרב חובשי הכיפות. יש רבים שהיו שמחים להצטרף למאבק, אולם הם, מה לעשות, עדיין יהודים עם רגש לאומי ומצפן היסטורי. הללו הודרו מן המחאה בכוח, מפני חוסר רגישותם של מחוללי המאבק, שלא בחלו לרמוס ברגל גסה ופרועה את אחד המועדים הצרובים בעומק התודעה הלאומית וההיסטורית.
הדבר שווה למחאה, מוצדקת ככל שתהיה, שהייתה מתקיימת ביום השואה, ביום הזיכרון לחללי צה"ל ולמערכות ישראל, או ביום הזכרון לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.

להט"בים, האם אתם מעוניינים שיכבדו את רגשותיכם? אהיה הראשון להצטרף אליכם. אבל בבקשה - כבדו במקביל את רגשותיו של העם היהודי שאליו, כך אני מאמין, אתם שייכים לא פחות ממני.

■ הכותב הוא אברך, סופר ופובליציסט.