עד לפני כעשרים שנה רווחה המחשבה שניתן לפתור פקקים על ידי בניית מחלפים או הרחבת דרכים. מאז הצטברו כבר מספיק נתונים המראים כי הגורמים לעומס התנועה בערים הם דינמיים יותר. זה לא מספר המכוניות שנמכרות בשוק, לא מספר התושבים, לא מספר הנתיבים לעיר ואפילו לא… אלוהים ישמור, אפילו לא שר התחבורה ישראל כץ.
הגורם העיקרי לפקקים הוא הנכונות של אנשים לעמוד בפקק.
מקרה להמחשה התרחש בניו יורק לפני כ-20 שנה, כשאחד הגשרים הכניסה לעיר נסגר בפתאומיות עקב סדק בעמוד תומך. מחלקת התחבורה העירונית נכנסה לפאניקה, במשך החודשים הקרובים אמורה הייתה התנועה לעיר להסתפק בהרבה פחות נתיבים. הפקקים הצפויים היו אמורים להימשך שעות אבל למרבה הפלא הם מעולם לא קרו. כן, חלק מהעומס עבר אל המעברים האחרים אבל חלק מהעומס פשוט נעלם.
כדי להבין לאן נעלם העומס העירוני צריך להבין איך אנשים בוחרים לנסוע ולמה. המפתח להבנה הזו אינו מרחק הנסיעה אלא מושג המכונה "מרחק-טרחה". חשבו על זה כך - נניח שאתם צריכים לקנות שולחן ויש לכם מבחר חנויות זהות לבחור מהן, איך תחליטו לאן לנסוע? התשובה הספונטנית היא "לקרובה מביניהן" אבל זה לא בדיוק כך. אולי בדרך לאחת מהן יש פקקים, האם החנייה רחוקה, או עולה כסף? השיקול האם ולאן לבחור לנסוע כדי להשיג את מה שאנחנו רוצים תלוי בנו אישית ובטרחה אותה נסכים "לשלם" כדי לקבל את המוצר.
ישנם מוצרים עבורם נסכים לנסוע שעה וחצי, למשל מקום עבודה מעולה. ישנם כאלה שעבורם לא נהיה מוכנים להרחיק יותר מעשר דקות, למשל לחם שחור או גן לילדים. כמה תהיו מוכנים לטרוח עבור שמלת כלה? משחק כדורגל של ברצלונה? שווארמה? סיגריות? ארוחה במסעדה עם שני כוכבי מישלן? פגישה עם בחור מטינדר? לכל אחד מאיתנו, עבור כל אחד מה"מוצרים" האלה ישנו "מרחק-טרחה".
כאשר הגשר בניו יורק נסגר, אנשים פשוט החליטו שעדיף להם לרכוש חלק מהמוצרים בצד של "השני" הגשר. כשאנחנו פותחים עוד נתיב לתל-אביב משתלם ליותר אנשים להיכנס לעיר ולכן הפקקים בכניסה מיד מפצים על תוספת הנתיב.
מרחק-הטרחה הוא מושג פסיכולוגי יותר מאשר כלכלי. הוא תלוי באדם הפרטי והעדפותיו, במוצר אותו הוא מבקש והוא מושפע מחסמים שאנחנו מצפים להם - האם הדרך תיקח הרבה זמן? האם יש עכשיו פקקים? האם אמצא חנייה בקלות? האם עדיף לנסוע במונית? באופניים? וגם - האם אני יודע את הדרך לשם או אולי אלך לאיבוד במבוך הרחובות החד סיטריים. רגע, מה? מה זאת אומרת ללכת לאיבוד? יש Waze לא?
בדיוק. זה העניין. Waze ותוכנות הניווט האחרות הורידו את אחד החסמים הגדולים לנסיעה ברכב פרטי - איך מגיעים לשם. בואו נעשה ניסוי מחשבתי - נניח ששמעתם בחדשות שמערכת ה-GPS העולמית קרסה ובשבוע הקרוב לא יהיה ניתן לנווט באמצעות המכשיר הנייד בכלל. כמה נסיעות שלכם תבטלו? כמה תעבירו לאוטובוס? למונית? הבנתם את הרעיון.
תוכנות הניווט הורידו חסם אחד מהשיקולים שלנו לנסוע במכונית פרטית ואנחנו מוכנים לשלם יותר טרחה על חסמים אחרים, למשל על הזמן שנעמוד בפקק, במיוחד כאשר אותן תוכנות נותנות לנו את ההבטחה שנסענו בנתיב הטוב ביותר. Waze היא תוכנה מעולה כאשר רק חלק קטן מהאוכלוסיה משתמש בה, אבל כשכולם משתמשים - היא מוסיפה לגודש בעיר ולפקקי התנועה בכניסה אליה.
ועכשיו שאלה, אם המכוניות האוטונומיות יורידו מאיתנו עומס רגשי ואת הצורך לשים לב לדרך. האם הן יפחיתו את הפקקים או יוסיפו להם?
■ הכותב הוא אדריכל ומתכנן ערים, אנליסט העוסק בתחבורה עירונית.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
