ומה עם הביטחון הסוציאלי שלנו?

"קודם הם מתעלמים ממך, אז הם צוחקים עליך, אחר כך הם נלחמים בך ובסוף אתה מנצח". אין מוצלחת מהתורה הזו של מהאטמה גנדי כדי להמחיש את האבסורד שלתוכו גוררים אותנו ראש הממשלה ומשרד האוצר.

כמה זמן לוקח לנו להפנים שאסון מתקרב, ועד כמה ניתן להסיט את תשומת הלב הציבורית שלנו מפניו? הדוחות האקטואריים והכספיים של המוסד לביטוח לאומי לא מבשרים טובות, בלשון המעטה. ומה הממשלה בוחרת לעשות עם המידע הזה?

תקציר הפרקים הקודמים: על פי הסכם משנת 1980, מחויב הביטוח הלאומי להעביר את עודפי הגבייה שלו ישירות למשרד האוצר, אשר מקצה אותו לפעילות השוטפת הממשלה. הכסף הזה נרשם כהלוואה של המוסד למדינה, בריבית שאותה אתם יכולים רק לחלום לקבל מהבנק שלכם - 2.8% בשנה בממוצע. עודפי הגבייה שהצטברו מאז כחוב של המדינה לביטוח הלאומי מסתכמים בכ-240 מיליארד שקל.

עוד בשנת 2012 התכנסה ועדה של אנשי מקצוע מהטובים ביותר בתחום הפיננסים שדנה באיתנות הפיננסית של המוסד בטווח הארוך. הוועדה קבעה כי "במצב הנוכחי לא ניתן מענה שיטתי לאתגרים הדמוגרפיים העומדים בפני הביטוח הלאומי [...] נוכח המגמות הקיימות ובשל היעדר הסתכלות ארוכת טווח בתהליכי קבלת ההחלטות, המערכת עלולה להידחק למצב שבו לא תהייה ברירה אלא לבצע צעדים בעלי השלכות חברתיות וכלכליות קשות...". אחת ההמלצות אף היתה הקמה של שתי קרנות עודפים, עצמאיות מתקציב המדינה, המיועדות לאיזון תקציבי לטווח הבינוני והארוך.

ומה עשתה המדינה? התעלמה. מיודענו שר האוצר, מר משה כחלון, היה אז שר הרווחה. 

לפני קצת יותר משנה התחלתי לכהן כיו"ר ועדת הביקורת וכחברה בוועדת הכספים של המוסד לביטוח לאומי. התרענו, חברי בוועדת הכספים ואני, פעם אחר פעם שכל עוד המצב הנוכחי יימשך, אנחנו צפויים לקריסת מערכות בתוך פחות מ-30 שנה. כעת מתברר שהיינו אפילו אופטימיים מידי, והחישובים המעודכנים מדברים על מעבר מעודף לגירעון כבר בעוד ארבע שנים, וריקון מוחלט של קופת המוסד בשנת 2037.

המועצה הלאומית לכלכלה פרסמה בשבוע שעבר נתונים על התנהלות חשבונאית מופקרת של האוצר מול הביטוח הלאומי, ובוועדת הכספים של המוסד סירבו לאשר את הדוחות הכספיים לשנת 2017. אבל במקום להתמקד במציאת פתרון, החליטו בממשלה להרוג את השליח.

הם כינו את הערכות המומחים ואת אזהרות שר הרווחה, חיים כץ, "אוסף של קשקושים וספינים" ובתקשורת החלו להתפרסם טורי דעה של כלכלנים בכירים, שהרזומה שלהם מקשה מאוד על קריאת הדברים שלהם באופן אובייקטיבי, המסבירים לנו שכולנו מטומטמים ונופלים לפח שטומן לנו שר הרווחה. עוד רגע יקראו לנו "שמאלנים".

ביום ראשון שעבר נראה היה שהמדינה השלימה את השלב השני ומתחילה להתניע את השלב השלישי. שר הרווחה הגיע לישיבת הממשלה עם תוכנית להבראת המוסד, אך נפל קורבן לפוליטיקה הישראלית הכעורה, כאשר גילה שראש הממשלה לא רואה אותו (ואותנו) ממטר ודחה את הדיון בחודש וחצי.

המדינה שוב החליטה את ההחלטה הקלה ביותר - לא להחליט. בספטמבר יבקשו לדחות שוב בגלל החגים, ואחרי החגים יגידו שעוד מעט יש בחירות ואי אפשר לקבל החלטות כבדות משקל כאלה לפני בחירות. אחרי הבחירות בטח יהיה שר חדש שיגיד כבר רק את מה שירשו לו להגיד, והעולם כמנהגו ינהג.

ושנת 2037? היא כבר לא תקרה במשמרת שלנו.

צריך לומר את האמת כפי שהיא - יש כסף בקופה, יש שר אמיץ שמוכן לגעת בפצעים הכי כואבים וללכת למהלך כולל של הבראה, שיש הסכמה רחבה שזה הזמן הנכון לעשותו. האמון של אזרחי ישראל במדינה ומוסדותיה הולך ונשחק. בניגוד למה שלעתים נוטים לחשוב, מצב הרוח הלאומי נקבע לא רק בהתאם למאזן הכוחות בעזה, אלא גם על ידי התנהלות מוסדות המדינה והתפיסה שלהם בעיני הציבור ככאלה שעובדים עבורו בניקיון כפיים. עדיין לא מאוחר לתקן, אבל זו בהחלט קריאה אחרונה.

השלב הבא יגיע. נקווה שזה יקרה לפני הקריסה הבלתי נמנעת של המערכת הסוציאלית, שתשאיר מאות אלפי אזרחים ללא אפשרות לקיום מינימלי בכבוד.

■ הכותבת היא יו"ר ועדת הביקורת וחברה בוועדת הכספים של המוסד לביטוח לאומי.