לקראת ראש השנה בעוטף עזה: יש דבש, אבל גם דאגות

אנחנו נוסעים בכביש העפר שבין קיבוץ נחל עוז לגבול עזה. שכונת שג'עייה מציצה מעבר לגבעות החול של המכשול. אנחנו נוסעים - ואין ריח של עשן באוויר. כבר טוב. אנחנו ממשיכים ליער בארי, נוסעים לאט בין רעים לכיסופים. על השדות כבר לא רואים את השריפות, אבל השחור המדכא עדיין בולט בשטחים הפתוחים ובחורשות, אם כי האבק כבר כיסה את האפר. אף אחד לא יודע בדיוק מה זו ההסדרה הזו, אבל בעוטף עזה אם יש לך יום של שקט - אתה לוקח אותו בשתי ידיים, לפני שייעלם.

מאחורי מאגר המים של קיבוץ ברור חיל, ליד הפרדס, עומדות כמה כוורות שרופות שטרם פונו, סביבן המון גופות של דבורים שלא ברחו מהאש אלא נשארו להגן על המלכה שלהן עד הסוף המר. יש גם כמה דבורים חיות, חגות סביב הכוורות הריקות מדבש, מחפשות את מה שאין. מראה עצוב. מאות אלפי דבורים חיו בתוך כל כוורת כזו. מה הן אשמות, מסכנות, בסכסוכים המרים של בני האדם?

הדבורים שילמו מחיר יקר במהלך טרור העפיפונים והבלונים. "עפיפוני התבערה מחסלים את הכוורות בעוטף עזה", קראו הכותרות בעיתונים וסיפרו על נזק של יותר משני מיליוני שקלים לתעשיית הדבש בישראל, שחלק הארי שלה, כ-60% מהשוק, מוחזק בידי קיבוץ יד מרדכי (חברת שטראוס היא הבעלים של המפעל). כמו תמיד התחילו לדבר גם על עליית מחירים. עוד שבועיים ראש השנה - האם יהיה לנו די דבש על השולחנות, שיבשר על שנה טובה ומתוקה, או שאכלנו אותה?

התשובה הקצרה והמרגיעה היא: כן, לא צפוי מחסור בדבש. למעשה, למרות השריפות והחורף השחון, הופקו השנה בישראל 3,500 טון דבש - בדיוק הממוצע הרב-שנתי. הכול בזכות הגשם המאוחר שירד בצפון. בלעדיו זה היה סיפור אחר. למעשה, 2018 היא שנה טובה יותר לדבש מ-2017, שהסתכמה ב-3,000 טון דבש וגם מ-2016, בה רדו רק 2,500 טון. אז לחגים, בהם נצרוף משהו כמו 1,600 טון דבש (ארבעים אחוזים מהביקוש השנתי) אנחנו מסודרים, וגם אחריהם: 1,200 טון דבש מיובאים לארץ והישראלי מלקק כ-4,500 טון דבש בשנה.

התשובה הארוכה יותר והמרגיעה פחות היא: אנחנו בבעיה. השריפות כילו כעשרת אלפים דונם חורש ועוד למעלה מ-6,000 דונם של מרעה טבעי - כל הדברים שעושים את אזור עוטף עזה לגן עדן לדבורים. לחורש ייקח זמן להתאושש, אבל אם גם השנה לא ירד גשם על השטחים הפתוחים, לא יפרחו הפרחים ואז לא יהיה לחקלאים איפה למקם את הכוורות ואז באמת תהיה בעיה. כבר היום הדבורים נותנות פחות ופחות דבש פר כוורת.

הכוורות השרופות מאחורי ברור חיל שייכות לחקלאי אורי עדן מבני עטרות. עדן, 64, מכיר לצערו את הטרור החקלאי מכמה זוויות: לפני כשלושה חודשים הוא עלה לכותרות אחרי שניסה למנוע בגופו מגנבים בדואים לקחת ממנו את הטנדר. הוא נאבק בהם, נגרר עם הרכב לאורך עשרות מטרים עד שנדרס. "עבדתי קשה בשביל הרכב", אמר ל-YNET, "לא רציתי לוותר עליו". איזה גבר, בחיי. עד היום עדן לא עובד, יושב בבית עם פלטינות ביד. עוד לא ביקר בכוורות שלו שנשרפו.

38 שנים עדן עוסק בדבורים, דבוראי. "אני לא דבוראי", הוא גוער בי בטלפון, "אני כוורן! כמו שמי שעובד ברפת הוא לא פראי ומי שעובד בלול הוא לא תרנגולאי! אני כוורן ולא אכפת לי כמו מה זה נשמע! - אם הם רוצים, שיהיה דבוראים!"

"זה מקום אידיאלי לכוורת", הוא אומר לי, "תסתכל מסביב: יש לך פרדס, יש עצי חרובים - וכל האזור מלא אקליפטוסים, שזה נותן את הדבש הכי טעים. למרות שהשנה האקליפטוסים בערו כשהם היו אמורים לפרוח. דבש כבר לא יהיה שם השנה".

 הכוורות השרופות בעוטף עזה/ צילום: איל פישר

למה לא העבירו את הכוורות איך שהכול התחיל?
"מאיפה אתה יכול לדעת פה משהו? אני מכיר את עזה שנים, ועזה זה עזה: לך תדע מי יעוף לאן ולמה. אל תשכח שהכוורות האלה רחוקות - משהו כמו שישה קילומטרים מהגבול - מי חשב שזה יגיע עד לכאן. עכשיו כל מה שאנחנו צריכים זה גשם. שקט וגשם".

אנחנו ממשיכים לנסוע בין החורשים החרוכים והשדות הקצורים, מחפשים כוורות שרופות, נטושות, אבל כולן כבר פונו משם והועברו ברובן להרי ירושלים. מתברר שהכוורות נודדות ברחבי הארץ כעניין שבשגרה.

ודאי נחשפתם לקמפיין החדש של מועצת הדבש והמגדלים הפונים לציבור "להגיע ולעודד את דבוראי הדרום ועוטף עזה שנפגעו מטרור השריפות". אז, כמובן, כדאי לכולם מאוד להגיע לעוטף עזה, לעודד את הדבוראים וללקק דבש מתוק, יש אפילו פסטיבל דבש בקרוב.

אבל מה בעצם הנזק האמיתי שנגרם לתעשיית הדבש בישראל בגלל השריפות? אחרי שמתפזר העשן מגלים שהאמת, גדול, אבל לא נורא גדול. כ-200 כוורות נשרפו בעוטף. זה המון, כאמור, אבל מצד שני, רק בעוטף יש למעלה מ-5,000 כוורות, ובישראל כולה יותר ממאה ועשרים אלף כוורות, שמונים אלף מתוכן מפוזרות בשטחים חקלאיים, כמו בעוטף עזה. זה לא סוף תעשיית הדבש, אפילו לא קרוב. אבל שוב, כשמכניסים למשוואה את הגשם ההולך ונעלם ואת החורש השרוף, העתיד נראה קצת פחות מתוק.

אני מרים טלפון לזאב מידן, מנכ"ל מועצת הדבש. "הדבוראים נפגעו מאוד השנה ואלה מעוטף עזה נפגעו פעמיים, פעם אחת בגלל השריפות עצמן ופעם שנייה כשהם לא יכולים להציב כוורות בשטחים שרופים ולא מתבצעת האבקה של גידולים חקלאיים. התרומה של דבורת הדבש דרך האבקת הגידולים לתל"ג החקלאי בארץ היא משהו כמו 2.5 מיליארד שקלים בשנה. מה שקורה זה שהדבורים מחפשות צוף רחוק יותר והכוורות נחלשות ולא אוגרות מספיק דבש, יש פחות דבש לכל כוורת, לפעמים אין להן מספיק דבש אפילו בשביל עצמן ואז לא רודים בכלל. עכשיו מחכים לגשם, זה הכול".

האמת שהופתעתי ללמוד על נדידת הכוורות. לא ידעתי על זה.
"הכוורות נודדות בהתאם לפריחה. אם הן בפרדס, אז יש פריחה בתחילת האביב וזהו, נגמר. צריך לעבור. יש דבוראים שנודדים שלוש פעמים בשנה. באים בלילה כשהדבורים ישנות, מעמיסים את הכוורות על מנוף ונודדים. זו עבודה קשה מאוד".

הדבורה לא מתבלבלת? הולכת לישון ליד שדרות וקמה ברמת הגולן?
"מי יודע מה הן מרגישות. אבל דבורה היא יצור מדהים, תדע לך, היא תמיד תדע לחזור לקן, אל המלכה שלה".

הנאמנות הזאת זה בדיוק מה שהרג את הדבורים של העוטף.
"נכון. הן לא יכולות לעזוב אותה".

מידן מספר שהמועצה, יחד עם קק"ל, מקדמות את הרחבת שטחי המרעה ומקצים לדבוראים, סליחה, לכוורנים, 100 אלף שתילים של נטיעות צופניות - כלומר צמחים שמניבים צוף, כולל עצים נהדרים כמו חרובים ואקליפטוסים. זה עוזר פעמיים, אולי שלוש: פעם ראשונה יש יותר עצים, שזה יפה. פעם שנייה, זה יעזור מאוד לדבורים שגם ככה נעלמות. מלבד זאת, יש לזה גם אפקט ביטחוני-תודעתי. זה מסתיר את ישראל מהעזתים - ואולי לא פחות חשוב, מסתיר את עזה מהישראלים".