כך ייעשה למי שקנה את החברה השנואה בעולם

אן קלוד טרלה מיואש. החקלאי הצרפתי בן ה-70 אומנם ממשיך לגדל פירות וירקות ולמכור אותם בשוק האיכרים הסמוך לכפר סלה-סור-אייזן, שבו הוא מתגורר, אבל מאז שהסרטן לקח ממנו את הערמונית בשנה שעברה, חייו אינם חיים. אין לו אנרגיה, לא יהיו לו יותר חיי מין, והוא מושפל מהצורך להחליף לעצמו חיתולים פעמיים-שלוש ביום בעת שהוא מוכר את מרכולתו בשוק.

טרגדיות, בוודאי תאמרו, קורות, אלא שזו של טרלה היא לא סתם עוד סיפור אנושי עצוב. החקלאי הצרפתי משוכנע שהוא יודע מה גרם לו לחלות וגם החליט לצאת לקרב כדי להוכיח זאת. "בבדיקות מצאו לי 0.25 מ"ג גלייפוסט לכל ליטר שתן, זה המון!" הוא אומר. "אני נשבע שזו הסיבה לסרטן שלי. שום חומר כימי אחר לא נמצא בבדיקה".

גלייפוסט הוא החומר הכימי שבבסיסו של קוטל העשבים הנפוץ בעולם. הוא מוכר גם כ"ראונד-אפ", השם המסחרי שבאמצעותו הוא משווק מאז 1974 בידי תאגיד מונסנטו. טרלה אומר שהוא השתמש בראונד-אפ במשך שלושים שנה עד 2015. "החומר רב-העוצמה הזה משמיד את העשבים והשתמשתי בו באופן קבוע", הוא סיפר לאחרונה ל"לה טלגרם".

במארס 2015, כמו חקלאים וגננים אחרים ברחבי העולם, הוא הפסיק להשתמש בראונד-אפ לאחר שארגון הבריאות העולמי פרסם אזהרה ובה נכתב כי גלייפוסט הוא "ככל הנראה חומר מסרטן לבני אדם". אלא שמאוחר יותר באותה שנה - עם או בלי קשר לסכומי העתק שהחברה מוציאה בכל שנה על שירותי לובי (שתדלנות) - קבעה הרשות האירופית לפיקוח על מזון כי גלייפוסט "ככל הנראה לא גורם לשינוי ב-DNA של בני אדם ואינו מסרטן". לאחר מכן הרשות הבהירה כי גם אם ייתכן שיימצאו נוסחאות כימיות ובתוכן גלייפוסט שאכן גורמות לשינויים ב-DNA אצל בני אדם, המחקרים שבדקו את החומר לבדו לא מצאו שיש לו השפעה שכזו.

 מחאה בבריסל נגד מונסנטו/ צילום: רויטרס

בהמשך, במהלך 2017, פרסם גם ארגון הבריאות העולמי עצמו דוח ובו שותף ארגון המזון והחקלאות של האו"ם. בדוח זה נקבע כי גלייפוסט דווקא אינו בהכרח סיכון בריאותי לבני אדם. מנגד, הסוכנות האירופית לכימיקלים קבעה כי החומר עלול לגרום לנזק קשה לעיניים וכי הוא רעיל עבור חיות ימיות.

התביעה שהגיש טרלה נגד מונסנטו בגין הרעלה, במאי בשנה שעברה, הייתה עשויה, אם כן, להיראות כמו קייס קשה עבורו, על רקע חוות הדעת הסותרות. אלא שבראשית אוגוסט התרחש מעבר לים אירוע ששיפר מאוד את מצבו המשפטי של החקלאי הצרפתי האומלל ודחק את מונסנטו לעמדה בעייתית יותר.

דוויין ג'ונסון, גנן אמריקאי בן 46 מקליפורניה שחלה בסרטן, זכה בפיצויים בהיקף של 289 מיליון דולר בתביעה שהגיש לבית משפט פדרלי בסן פרנסיסקו נגד מונסנטו. ג'ונסון הוא לא הראשון שתבע את החברה המושמצת - למעשה, עד יוני האחרון, עת הושלמה רכישת מונסנטו בידי תאגיד באייר הגרמני, הוגשו נגדה בארצות הברית כ-5,200 תביעות שעסקו בנזקי הגלייפוסט - אולם זו של ג'ונסון הייתה הראשונה שהגיעה לבית משפט. ההישג שלו לא התמצה רק בעצם הניצחון; נוסף על כך, במהלך המשפט נחשפו פרטים שעשויים לתדלק תביעות רבות נוספות נגד החברה.

ג'ונסון הגיש את התביעה שלו ב-2016, ולאור חומרת מחלתו והעובדה שרופאיו סברו כי נותרו לו רק שנתיים לחיות, היא התקדמה במהירות רבה יחסית. הגנן העיד שבמשך שנים השתמש בראונד-אפ ובריינג'ר פרו (קוטל עשבים אחר מתוצרת מונסנטו המבוסס גם הוא על גלייפוסט) כ-30 פעמים בשנה. במהלך המשפט, שנמשך ארבעה שבועות, שמעו המושבעים עדויות סותרות של עשרות רופאים, מומחים לרעלים, סטטיסטיקאים וכימאים. אף שעדויות המומחים הרבים רק בלבלו את מי שעקב אחר המשפט, הצליחו עורכי הדין של ג'ונסון לחשוף מסמכים פנימיים של מונסנטו ששפכו אור על התנהלותה המפוקפקת.

 דווין ג'ונסון / צילום: רויטרס

מעיון במסמכים - שלפי טענות התביעה נחשפו על רקע התרשלות של גורם בחברה שלא האריך צו חיסיון על תכתובות פנימיות - עלה כי מונסנטו מנסחת בעצמה חוות דעת מדעיות, והן מתפרסמות לאחר מכן כמחקרים עצמאיים; וכי בתוך החברה התנהל במשך שנים דיון ער על בטיחות השימוש במוצר. כך, למשל, בהודעת דוא"ל פנימית מ-2001 כתב אחד ממדעני מונסנטו כי "אם מישהו היה בא אליי ורוצה לבחון את ראונד-אפ - הייתי מגיב בחשש כבד". בהודעות אחרות, שנכתבו שנה ושנתיים לאחר מכן, כתבו בכירים במונסנטו כי "גלייפוסט הוא בסדר, אבל המוצר הסופי עושה את הנזק"; וכי "אי-אפשר לומר שראונד-אפ אינו חומר מסרטן... לא עשינו בדיקות נחוצות בנוסחה כדי לומר דבר כזה".

עצם חשיפת התכתובות הפנימיות של אנשי חברה עוררה סערה קטנה בין כותלי בית המשפט, אבל בלי קשר לחוקיות השימוש בהן התברר שלמידע שנחשף באמצעותן הייתה השפעה מכרעת על הלך רוחם של המושבעים ועל מה שחשבו בנוגע להתנהלות תאגיד הענק. לאחר שלושה ימי דיונים הם החליטו כי מונסנטו לא עשתה די כדי להזהיר את הציבור מפני סכנות השימוש בגלייפוסט; וקבעו כי עליה לפצות את ג'ונסון בסכום עתק. עורכי דינו של ג'ונסון אמרו לאחר הפסיקה כי המושבעים נחשפו למסמכים פנימיים ש"מוכיחים שמונסנטו ידעה במשך עשרות שנים שגלייפוסט, וראונד-אפ בפרט, עלולים לגרום לסרטן". הם גם קראו למונסנטו "להציב את ביטחון הצרכנים לפני רווחיה".

מונסנטו הודיעה בתגובה שהיא מתכוונת לערער על הפסיקה והצהירה כי "ההחלטה לא משנה את העובדה שיותר מ-800 מחקרים מדעיים וחוות דעת תומכים בעובדה שגלייפוסט לא גורם לסרטן ולא גרם לסרטן שבו חלה ג'ונסון".

שאריות גם בקורנפלקס

את גלי ההדף של הקרב המשפטי בסן פרנסיסקו אפשר להרגיש בשבועות האחרונים במקומות שונים בעולם. לא רק שמנייתה של באייר  - שהשלימה את רכישת מונסנטו כחודשיים קודם לכן, בתזמון שבדיעבד הפך לאומלל, תמורת 62.5 מיליארד דולר - צללה בשבוע שלאחר הפסיקה בכמעט 20%. גם מספר תביעות הפיצויים שמוגשות כעת נגד מונסנטו צומח במהירות של עשבים שוטים. ולזאת צריך להוסיף גם את העובדה שהפיקוח על מוצרי החברה והפרקטיקות שהיא נוקטת צפוי להיות הדוק מאי-פעם, ואת הפגיעה התדמיתית הקשה שעמה תצטרך כעת להתמודד חברת הענק הגרמנית.

 גלולת רעל הנפילה של מניית באייר אחרי ההפסד במשפט

קורא של ה"לוס אנג'לס טיימס", שהגיב להתפתחויות האחרונות, ניסח זאת כך במכתב למערכת שהתפרסם בשבוע שעבר: "מה שבאמת חבל זה שבאייר, חברה גרמנית מכובדת למדי, רכשה את כדור הרעל הזה ועכשיו תהיה אחראית לנזקים שגרמו המוצרים וההתנהלות שמונסנטו דחפה במשך כל השנים. אלו שהיו אמורים לשלם על כך את המחיר הם בכירי מונסנטו, שהצליחו לצאת ממנה עם הררי מזומנים רגע לפני שהפצצה התפוצצה".

בתזמון שהתאגיד הגרמני העצום שרכש את מונסנטו היה, מן הסתם, מעדיף להימנע ממנו, באייר החלה להטמיע בתוכה את החברה בדיוק בשבוע שלאחר הפסיקה במשפט של ג'ונסון. בהצהרה הראשונה שלה בנושא הפסיקה היא ניסתה להרחיק את עצמה כמה שאפשר מהתנהלות העבר בחברה האמריקאית שרכשה. לבאייר, נאמר בהצהרה, "לא הייתה גישה למידע הפנימי במונסנטו" והיא "לא הורשתה להשפיע על פרקטיקות שנוגעות לעסקיה לפני רכישת החברה". עם זאת, באייר הבהירה כי היא מתכוונת "להפוך למשתתפת פעילה במאמצי ההגנה במשפטי הגלייפוסט ובמחלוקות משפטיות אחרות, כמו תביעות נזיקין סביב השימוש במוצר דיקאמבה (קוטל עשבים אחר מתוצרת מונסנטו, שזה שנים נטען נגדו שהוא מחולל נזקים סביבתיים)".

אלו יהיו מאמצי הגנה ניכרים. מספר התביעות שהוגשו נגד מונסנטו סביב השימוש בגלייפוסט, כבר זינק מ-5,200 ל-8,000, כך דווח השבוע. "זה מאכזב, אבל זה לא מפתיע מאוד", הגיב על המספרים האנליסט אליסטייר קמבל מחברת ההשקעות ברנברג, שכצפוי בחר להתמקד רק בשורת הכסף של העסקה ולא לעסוק בזוטות כמו שאלות בריאותיות או מוסריות. "כשניתחנו את התרחישים האפשריים שיהיו להליכים המשפטיים, הערכנו שעד כה תהיה הכפלה של מספר תביעות הנגד ל-10,400".

אנליסט אחר, מרקוס מאייר מבאדר בנק הגרמני, אמר לבלומברג כי "גל אדיר של תביעות ושל תשלומי פיצויים הולך להתנפץ על באייר". אם כל זה לא הספיק לבאייר, לאחרונה התפרסם בארצות הברית מחקר שהראה ששאריות ראונד-אפ נמצאו בדגני בוקר וגרם לפאניקה ציבורית. הסנאטור צ'רלס שומר, העומד בראש המיעוט הדמוקרטי, קרא לסוכנות האמריקאית להגנת הסביבה לשחרר לציבור מידע נוסף מהחקירה שמנהלים שם בנושא השימוש בגלייפוסט.

"הכותרות המזעזעות בנוגע לגלייפוסט מעלות שלל שאלות ודאגות שהממשל צריך להתייחס אליהם", אמר שומר. "אני מעדכן שהממשל הפדרלי חוקר את הכימיקל הזה זה זמן, ושמהיום הוא יידרש לספק לנו כל עדכון על התקדמות החקירה, כדי שהורים מודאגים וצרכנים יקבלו תשובות על שאלותיהם. על-פי המחקרים שבידינו רמות מסוימות של גלייפוסט במזון אינן מסכנות חיים, אך אנו לא יודעים כיצד חשיפה ממושכת לחומר הזה, שנכנס למזון שלנו, משפיעה עלינו ועל ילדינו".

במקביל, שופט בברזיל הוציא צו זמני שאוסר להשתמש בגלייפוסט בתחומי המדינה כל עוד לא ברור אם הוא מסרטן או לא. הצו הלחיץ מאוד את הממשלה המקומית. שר החקלאות בלאיירו מאגי אמר כי משרדו פועל בכל המהירות כדי לספק לתובע הכללי מידע נוסף שיאפשר לו לערער על הצו. הוא הזהיר שהפסקת השימוש בגלייפוסט תפגע אנושות בחקלאות הברזילאית, ואף שכאמור, הוא עדיין לא הגיש לרשויות המשפטיות את המידע שמפריך את הטענות בדבר מסוכנותו, הוא הזדרז להכריז כי החומר "בטוח לחלוטין" וכי הביקורת כלפיו אינה יותר מהפצת "אגדות אורבניות". "גלייפוסט מאפשר לנו לשתול צמחים ולגדל אותם", אמר השר, "איזו חלופה יש לנו?"

הגרמנים, כדרכם, היו פחות דרמטיים. בלי להוציא צווי מניעה נגד הגלייפוסט או לעורר יותר מדי מתחים עם תאגיד באייר המקומי, רמזו בכירים במשרד החקלאות במדינה כי הם כבר החלו לפעול כדי שבעוד שלוש שנים ייפסק השימוש בחומר בתחומי גרמניה. אולם טיל הרעל האחרון הגיע מהמזרח הרחוק. באופן לא לגמרי מפתיע, שערוריית הגלייפוסט העירה מרבצן רוחות אפלות, שמונסנטו מנסה לקבור עמוק ככל האפשר כבר כמעט חמישים שנים. האירועים האחרונים גרמו לממשלת וייטנאם להכריז כי היא מתכוונת לתבוע את באייר בגין הנזקים האיומים שהחומר המפורסם ביותר שמונסנטו ייצרה אי-פעם חולל במדינה. מיד תבינו במה מדובר.

היסטוריה של דורסנות

באייר אולי סבלה מחוסר מזל בכל הנוגע לעיתוי הרכישה המדויק של מונסנטו ולצרות שנלוו למהלך בחודשים האחרונים, אבל באופן כללי קשה להאמין שקברניטי החברה לא היו מודעים לתוך מה הם מכניסים את עצמם כשהחליטו לרכוש את התאגיד האמריקאי. אחרי הכול, למעט חברות הטבק הגדולות קשה לחשוב על חברות עם מוניטין גרוע כמו של ענקית החקלאות האמריקאית.

מונסנטו, שעם השנים הפכה לתאגיד בינלאומי בעל השפעה אדירה על המזון, הבריאות, הסביבה והכלכלה במספר עצום של מדינות בעולם, ידועה זה עשורים בהתנהלות הדורסנית שלה במגוון תחומים. בעבור רבים היא מייצגת את כל הרעות החולות של הקפיטליזם, ויש שיאמרו גם של אופי האדם. היא החלה את דרכה ב-1901 כחברה למוצרים כימיים שהוקמה בסנט לואיס שבמיזורי. ג'ון פרנסיס קוויני, שייסד אותה לאחר קריירה של 30 שנים בתעשיית התרופות, כיוון אותה בתחילת הדרך לתחום מוצרי המזון. מונסנטו ייצאה סכרין, קפאין וונילין וב-1919 היא השתמשה בניסיון שצברה כדי ליצור שותפות עסקית עם מפעל כימיקלים בוויילס הרחוקה.

שיתוף הפעולה החל בייצור אספירין והתרחב עם הזמן: מונסנטו הפכה במהלך שני העשורים שלאחר מכן לאחת מהיצרניות המובילות בארצות הברית של כימיקלים למגוון שימושים תעשייתיים. בין השאר היא הפכה ליצרנית של חומרים המבוססים על PCB (ביפינילים עתירי כלוריד), ששנים מאוחר יותר התגלו כרעילים וייצורם הופסק.

לאחר שבנו של המייסד, אדגר מונסנטו קוויני, קיבל לידיו את המושכות בסוף שנות ה-20, הוא יצא למסע התרחבות שלא הואט גם במהלך המשבר הכלכלי של שנות ה-30. המפעלים שהוא רכש אפשרו למונסנטו להפוך לדומיננטית בתחומים חדשים, אבל הרכישה החשובה ביותר שלו הייתה של המעבדה שהקים צ'רלס אלן תומאס בדייטון שבאוהיו. תומאס, שהיה מדען מבריק, זומן ב-1943 לפגישה סודית בוושינגטון, ובה הוצע לו לנהל עם רוברט אופנהיימר את פרויקט מנהטן לבניית פצצות האטום הראשונות. תומאס אומנם דחה את ההצעה, אולם הסכים להצטרף לוועדה הלאומית למחקר מדעי - מה שגרם למעבדות של מונסנטו לשחק תפקיד חשוב במחקר ובפיתוח של כמה מרכיבי הפצצות שהוטלו על הירושימה ועל נגסאקי.

החיבור עם הפנטגון העשיר מאוד את החברה ונתן לה יתרון תחרותי ניכר בתחום הפעילות שלה, אולם אפשר למצוא בו גם את זרעי הפורענות שתוצריהם המשיכו ללוות אותה בשנים הבאות. במקביל, ועוד לפני הניצחון במלחמה, החלה מונסנטו לייצר חומר כימי אחר שהפך מפורסם עם השנים - די.די.טי. במשך השנים הבאות המשיכו מדעניה של מונסנטו לחבר עוד ועוד רכיבים כימיים זה לזה ולהפוך אותם למוצרים: מאבקת כביסה, דרך חומצות תעשייתיות ונורות ועד דשא מלאכותי. כמו תוצריהן של ענקיות כימיה אחרות, למשל, דאו או דופונט (שמאז התמזגו), כמעט כל מוצר של התעשייה האמריקאית באותן שנים עשה שימוש כזה או אחר בתוצריה של מונסנטו.

אלא שבאופן אירוני, דווקא המוצר שפרסם את החברה יותר מכל נועד לשימוש הרחק מעבר לגבולותיה של ארצות הברית. מדובר בתרכובת הכימית ששורה של חברות אמריקאיות, ומונסנטו בראשן, ייצרה עבור משרד ההגנה האמריקאי, וכונתה אייג'נט אורנג'. הפנטגון, שלקראת סוף שנות ה-60 היה מודאג מחוסר האפקטיביות של ההפצצות המסיביות של חיל האוויר האמריקאי על נתיב הברחת הנשק והאספקה שצפון וייטנאם פרצה דרך הג'ונגל אל דרום המדינה, חיפש דרך לברא את יערות העד. החומר שפותח בידי החברה, אותו אייג'נט אורנג', היה למעשה קוטל עשבים עם תכונות שגרמו לצמחים שעליהם הוא רוסס גם להשיר את עלוותם. מטוסים, מסוקים, משאיות וסירות שצוידו במערכות שמולאו בחומר הכימי - שהגיע בחביות שהיו צבועות בפסים כתומים ומכאן כינויו - ריססו שוב ושוב את הג'ונגלים בחומר הרעיל.

מנקודת מבט טקטית המבצע הצליח. התרכובת הכימית גרמה לעצים לקמול ואפשרה לטייסים האמריקאים לצלוף ביתר הצלחה בצפון וייטנאמיים שפעלו על הקרקע בנתיב הו-צ'י-מין. מנקודת מבט הומניטרית, לעומת זאת, השימוש האמריקאי האינטנסיבי באייג'נט אורנג' - כ-76 מיליון קוב של החומר רוססו מהאוויר - היה אסון שהפך לאחד מסמלי מלחמת וייטנאם.

 מחאה נגד האייג'נט אורנג'/ צילום: רויטרס

במשך תשע השנים שבהן הצבא האמריקאי השתמש בחומר הקטלני כחמישית מכלל השטחים המיוערים של וייטנאם רוססו בו לפחות פעם אחת, וכארבעה מיליון וייטנאמיים ואלפי חיילים אמריקאים נחשפו אליו. במהלך המלחמה נאמר לחיילים כי החומר הכימי לא משפיע על בני אדם וכי אין להם מה לדאוג, אך תוצאות החשיפה אליו לא איחרו להגיע: רבים מהם החלו עד מהרה לסבול ממחלות עור ונשימה והתמודדו עם גידולים סרטניים מסוגים שונים. רבים מאוד מהילדים של מי שנחשף לחומר - בווייטנאם וגם בארצות הברית - נולדו עם פגמים מולדים קשים, כמו גפיים לא מפותחות או חסרות או עם בעיות בריאותיות קשות אחרות.

גם לאחר שאינספור חיילים אמריקאים משוחררים לקו בסרטן וחלו במחלות קשות אחרות המשיכו הפנטגון ומונסנטו - שייצרה, כאמור, את רוב החומר - לטעון כי הקשר בין חשיפה לאייג'נט אורנג' לבין תחלואת החיילים הוא רק אנקדוטלי.

מ-1978 הוגשו נגד מונסנטו וכמה יצרניות אחרות של החומר תביעות ייצוגיות של חיילים לשעבר, שטענו שנפגעו ממנו. החברות המשיכו להתנער מאחריות, אולם ב-1984, בהסדר שנסגר מחוץ לבית המשפט, הסכימו בסופו של דבר לפצות את החיילים המשוחררים ב-180 מיליון דולר בתמורה לביטול תביעות עתידיות. מונסנטו לבדה שילמה כמעט מחצית מהסכום.

ההסדר עורר ביקורת חריפה נגד מונסנטו, אבל רק בשנים שלאחר מכן התברר לבוגרי המלחמה עד כמה הוא באמת גרוע מבחינתם: התשלום המקסימלי לאדם שנפגע מהחומר הכימי הגיע לתקרה של 12 אלף דולר, ועצם קבלתו מנעה ממנו שורה של הטבות בריאותיות מהמדינה. גם שנים לאחר מכן המשיכה מונסנטו להכחיש כל קשר בין חשיפה לאייג'נט אורנג' לבין תחלואה של אלו שנחשפו אליו.

באותן שנים סוערות כבר עמלו מדעניה על פיתוחים שהפכו את מונסנטו על פיה והמציאו אותה מחדש כחברת ביוטק חקלאית. היא פיתחה הורמון שמוזרק לפרות ומגדיל את תפוקת החלב שלהן בצורה ניכרת (אך השלכותיו אינן ברורות לחלוטין מבחינה בריאותית), ובעיקר התרכזה בהנדסה גנטית של צמחים, מה שהפך אותה עם הזמן ליצרנית הזרעים הגדולה בעולם. מונסנטו הייתה בין החברות הראשונות שהינדסו גנטית תאים של צמחים, וב-1988 ביצעה את הניסויים הראשונים בנושא.

הזרעים של מונסנטו הונדסו כדי שיהיו עמידים בשימוש בגלייפוסט מיודענו, מה שהוביל לכך שהחברה יצרה אצל החקלאים תלות במוצריה. היא גם נלחמה בכל כוחה בכל מקרה שבו נודע לה על חקלאים שבעונת הגידול הבאה ניסו להשתמש בזרעים שהתקבלו מהגידולים שלהם - במקום לרכוש ממנה זרעים חדשים - ותבעה אותם על הפרת זכויות יוצרים. מונסנטו ידועה כי היא אינה בוחלת בשום תביעה, קטנה ככל שתהיה, ועם השנים היא הגישה אלפי תביעות כאלה ברחבי העולם. רבים מהחקלאים שניסו להתנגד התרוששו.

התנהלות זו של החברה באה לידי ביטוי גם בתחומים אחרים. ב-2003, למשל, מונסנטו תבעה מחלבה במדינת מיין משום שבפרסומיה נאמר כי היא לא עושה שימוש בהורמונים, מה שלדעת מונסנטו פגע בעסקיה. בפעם אחרת היא התנערה מאחריות לזיהומים של קרקעות ונהרות. כל אלה מיקדו אליה במשך השנים ביקורת רבה, שבאה לידי ביטוי בפרסום תחקירים, בפתיחת חקירות, בכתיבת ספרים ובהפקת סרטים על אודותיה, ואף בארגון הפגנות כלל-עולמיות נגד החברה מאז 2013.

האם היטמעותה של מונסנטו בבאייר מסמלת שינוי כיוון בצורה שבה החברה תעשה את עסקיה? האם הנהלת באייר תמשיך בדפוס ההתנהלות הדורסני ולא תישא באחריות שהאמריקאים מביאים איתם, או שדווקא המכה שקיבלה בעיתוי הגרוע ביותר האפשרי, זמן קצר לאחר הרכישה, תגרום לה לשנות מדיניות וגישה? מה שבטוח הוא שבשנים הקרובות עורכי הדין הולכים לחגוג.