הדיור הציבורי הוא עוד אחד מאותם נושאים קלאסיים שבהם אם אתה מביע עמדה מסוימת - נגד או בעד - תתויג מיד כסוציאליסט או כקפיטליסט חזירי, כתומך בחלשים או כמי שיוצא נגדם, "חברתי" או "אנטי-חברתי". זו אחת הבעיות בדיון הכלכלי בישראל: הוא רדוד, מקטלג לטובים או רעים, לשחור או לבן, לבעד או נגד, בעוד שבמציאות הסוגיות מורכבות בהרבה.
התוכנית של שר השיכון יואב גלנט להוספת 7,200 דירות לדיור הציבורי בכל שנה באופן מיידי וכ-73 אלף דירות במשך עשור לפחות, באמצעות צעדי מיסוי, תכנון, הפרשה מתקבולי קרקע ועוד, מציבה יעד עצום של דירות. לכל תוכנית יש עלות תקציבית, ובמקרה הזה היא די משמעותית. הממשלה החליטה לפני זמן קצר להקים צוות בין-משרדי שימליץ על תוכנית פעולה בנושא תחת הכותרת "תוכנית חירום לאומית בתחום הדיור הציבורי". הצוות אמור לבחון מגוון כלים אפשריים להגדלת מלאי הדיור הציבורי ולשימורו, כמו גיוס אג"ח על ידי עמידר, הקצאת קרקע על ידי רשות מקרקעי ישראל, רכישת דירות לבעלות זכאי דיור ציבורי, עידוד בניית דיור ציבורי והעברתן לבעלות המדינה כתנאי לקבלת זכויות בנייה נוספות בפרויקטים חדשים, תמריצים לבניית דירות דיור ציבורי והקצאת חלק מהדירות המשווקות במסגרת מכרזי "מחיר למשתכן". הדיונים בין נציגי האוצר בצוות למנכ"ל משרד השיכון חגי רזניק, ומי שעומד בראש הצוות, עלו על שרטון ורזניק "זרק" את נציגי האוצר מהצוות לאחר שלדבריו ניסו למסמס התכנית.
אני מעריך את רזניק מאוד, הוא צמח מתוך השכבות החלשות ומבין היטב את מצבן ואת הצורך לעזור למי שנקלעו למצוקה, בין היתר בגלל הפליה שנוצרה פה בהקצאת משאבים. אני גם מכיר את היוהרה של אנשי האוצר, במיוחד של אנשי אגף התקציבים, שנוטים לחשוב שהם יודעי כול ויכולים לנהל כל משרד ממשלתי, ושוכחים שהם אינם נבחרי ציבור, אלא נבחרו כדי ליישם מדיניות ממשלתית.
ובכל זאת, לאחרונה הגיע אליי מסמך על הדיור הציבורי שיש בו כמה תובנות. מחבר המסמך אינו איש האוצר, אלא אדם שמגדיר את עצמו "אזרח מודאג". הוא לא מעוניין להיחשף בשמו פן יבולע לו. אני מניח את התובנות הללו כאן כדי לקדם דיון ציבורי ומזמין את רזניק להגיב עליהן בפרוטרוט, לא בתגובה קצרה שתיבלע בסוף המאמר.
מחבר המסמך מכנה את תוכנית הדיור הציבורי "תוכנית חירום להצלה פוליטית של גלנט", שתגדיל את הדיור הציבורי ביותר מ-70 אלף דירות, תוספת שגדולה אף מהמלאי הקיים - כ-60 אלף דירות בדיור הציבורי. "תוכנית זאת, על כל היבטיה, מצטיירת כאחת ההחלטות הכלכליות-חברתיות הציניות והמזיקות ביותר שהתקבלו בשנים האחרונות", הוא כותב.
הנה עיקרי מכתבו: "אין מצב חירום בתחום הדיור הציבורי. פחות מ-4,000 משפחות זכאיות לדיור ציבורי אך מחכות היום בתור. בזמן ההמתנה, הן גרות בשכירות ומקבלות סיוע שכר דירה מוגדל וייעודי - עד שתתפנה דירה מן המלאי הקיים. התור הזה הוא לא באמת גדול, לא מאוד ארוך בקנה מידה בינלאומי, לא גדל במיוחד בעת האחרונה, ובכל מקרה עצם מצב של המתנה בתור אינו מצב של מצוקה. גם לו הייתה באמת מצוקה אקוטית הדורשת מענה מידי בקרב משפחות אלו, מופרך לראות בתוכנית המוצעת תוכנית שעוצבה כדי לתת מענה כזה. אם מצב החירום נולד מן המצוקה של 4,000 משפחות, למה לרכוש 70,000 דירות כדי להקל על מצוקה זאת?
"ההסבר הוא בדיוק הפוך מכפי שנטען - הדירות החדשות נועדו לעזור למצוקתו של השר, ולא למצוקת הדיירים. שר הבינוי והשיכון יואב גלנט, בסביבה פוליטית שיצר ראש מפלגתו כחלון ובה סמכויות ביצועיות נרחבות בתחום הדיור רוכזו במשרד האוצר, נותר כמעט ללא סמכויות. למעשה, נותרו לו רק שני תחומי אחריות - דיור ציבורי והתחדשות עירונית. התחדשות עירונית מטבעה היא תהליך אטי ומיוסר וגם לשר מוכשר לא ניתן באמת לרשום הישגים בקדנציה אחת. קרי, שאם גלנט מעוניין לרשום בקדנציה שלו כשר 'הישג' פוליטי כלשהו, שבו יוכל להתהדר לקראת הבחירות הקרובות, הוא חייב תוכנית לדיור ציבורי - ורצוי תוכנית 'חירום'.
"בעיה מרכזית של התוכנית היא שמצב יציבות הדיור של העשירונים התחתונים בישראל הוא מן הטובים בעולם. אפילו בקרב משקי הבית בישראל המוגדרים כעניים, כמעט 60% גרים בדירה בבעלות. בקרב המיעוט שגרים בשכירות, אותם הנזקקים לסיוע בדיור זכאים לשלל תוכניות סיוע בכסף (כ-100 אלף משקי בית) ובעין (דיור ציבורי, כ-57 אלף). התור הוא פחות מ-7% של הזכאים. העמידה בביקוש מצוינת בהשוואה למצב בצרפת, בלגיה, אירלנד, איטליה והממלכה המאוחדת, שבהן התור לדיור ציבורי עולה על 30% מהמלאי. יש אמנם בעיה מסוימת של תחזוקה ירודה בדירות ציבוריות אבל מדובר בבעיה מובנית ובהקשר של התחזוקה הרחבת המלאי רק תוסיף לבעיה, ויש לחתור לתמרץ מעבר לדירה בשכירות רגילה כאשר שם מצב התחזוקה חד-משמעית טוב יותר. לכן, כמה מאמרים בעיתונות על שיעור הממתינים אין פירושו מצב של מצוקה או חירום".
"המספר 70 אלף הוא מספר פוליטי נטו; וגלנט יצטרך לעבוד קשה כדי להמציא קריטריונים חדשים שיצדיקו לחלק כל כך הרבה דירות למשקי בית שגרים היום בשקט ושלווה אך יהיה צורך להפוך אותם איכשהו ל'נזקקי דיור ציבורי'. הגדלה כזאת במלאי הדיור הציבורי עלולה להיות בעלת השלכות שליליות. כאשר המדינה מתחילה לתור אחרי מספר כה רב של דירות לרכישה, הדבר צפוי להעלות באורח ניכר את מחירי הדירות לציבור הרחב של אנשים שאינם מסוגלים או אינם מעוניינים לצייר את עצמם כמסכנים. העלות אדירה - כ-60 מיליארד שקל וכדי לטשטש עלות עצומה זאת, ההצעה הנוכחית תממן את הרכישה בשורה של צעדים בעייתיים כמו תמורה לזכויות בניין, פנייה לכספי רמ"י ותרגילים אחרים שהמכנה המשותף שלהם הוא שאינם מופיעים בספרי התקציב ואינם ניתנים לביקורת ציבורית ראויה - ביקורת שהתוכנית אינה מסוגלת לעמוד בה.
"מערכת הטיפול בדיור של החלשים בישראל אינה שבורה, ואין הצדקה לצעדים גרנדיוזיים על מנת לתקן אותה. יש להתמיד בשיטה הקיימת: לרוב הנזקקים לסיוע עוזרים בכסף, שמאפשר להם שיקול דעת נרחב בבחירת מקום המגורים ומצב התחזוקה; ויעוד של דירות ציבוריות לקומץ האנשים עם מצוקת דיור ייחודית".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
