זכאי הדיור הציבורי: בערב יום כיפור עלינו לבקש מכם סליחה

במאמרו של אלי ציפורי "למה ישראל צריכה תוספת של 70 אלף דירות לדיור הציבורי" מצטט הכותב מכתב אנונימי של "אזרח מודאג" שטוען שמצב הדיור הציבורי איננו מצב חירום, כי אין הצדקה לתכנית גרנדיוזית כמו תכנית "לגור בכבוד" שהציג משרד הבינוי והשיכון ושהמוטיבציה בתכנית היא בעיקרה פוליטית ולא מקצועית. לא התבקשנו כמשרד להגיב למאמר לפני פרסומו, אך בגוף המאמר מזמין אותי אישית ציפורי להגיב באריכות כמנכ"ל המשרד ולא "בתגובה קצרה שתבלע בסוף המאמר", לפיכך אבקש להביא דבריי אלו במלואם. 

כפי שמציין ציפורי עצמו "צמחתי מתוך השכבות החלשות", במחשבה שנייה המושג "צמחתי" אולי מושג קצת פחות מתאים - פשוט נפלטתי בצו שופט בגיל צעיר מבית אלים בירושלים לניסיונות רווחתיים שלא צלחו, עד ששולבתי "כילד חוץ" בקיבוץ רביבים שבנגב. מאז בגרתי וזכיתי לנהל יישוב, מוסד חינוכי ורשות מקומית בנגב.

כשנכנסתי עם השר יואב גלנט כיועצו המקצועי מיד בהשבעת הממשלה לפני ארבע שנים, ובהמשך משמוניתי למנכ"ל - נחשפנו מדי יום למכתבים ולפניות של אזרחים מודאגים שלא פורסמו עד היום בעיתון "גלובס".

היו ביניהם בעיקר נשים חד הוריות שברחו מגבר מכה. ושלא כמו אמי ששכבה בחוסר מעש מול התפרצויות הזעם של אבי כשכל ילדיה התפזרו, נשים אלו נאבקות יום יום מול ממסד אטום על הזכות של ילדיהם לחלום או בכלל על עצם זכאותן לדיור ציבורי.

אבל לא רק נשים חד הוריות פגשנו שם, פגשנו גם ניצולי שואה, נכים, זוגות עם מגבלות קשות לאחד או לשני בני הזוג, ילדים פגועים, אסירים משוחררים שמנסים לשקם חייהם ולא לחזור לפשע ועוד.

במדינת ישראל יש זכאות "על הנייר" לכ-4,000 ממתינים לדירה בתור משרד הבינוי והשיכון ויותר מ-27,000 זכאים בתור משרד העלייה והקליטה. ואם אלו לא מספיק נתונים - קיימים גם 165,000 בתי אב שמקבלים סיוע בשכר דירה. אגב, אם הקריטריונים לא היו אכזריים כל כך כתוצאה ממדיניות של חוסר והזנחה של שנים, חלק גדול מהם היו עוברים לצד של תור הממתינים שגדל גם כך משנה לשנה.

הממתינים מקבלים סיוע בשכר דירה לא מספק ולא אחת גם מוצאים עצמם ללא מענה לערבויות בעת חתימת חוזה השכירות או שאינם מצליחים לעמוד מול משכירי דירות בפערי מחיר מפליגים ומושלכים לרחוב. כן. לרחוב! כל עיתונאי או קורא מוזמנים לעשות איתי סיבוב ולקבל ישירות את הפניות של אותם אזרחים מודאגים.

ואגב, היכן שיש מגבלה במלאי והיכן שישנה חולשה מתחיל גם הניצול.

בכניסתנו למשרד החזיר השר גלנט את המילה "שיכון" שנעלמה משמו של משרד "הבינוי והשיכון". זו לא רק טרמינולוגיה, אוכלוסייה שלמה הושכחה במכוון - בכהונה הקודמת, לדוגמה, קנו 6 (!) דירות בלבד, היו אפס תקציבים לשכונות השיקום, אפילו מוקד טלפוני לקהל הזה לא היה.

בהנחיית השר גלנט - מתחילת הכהונה חודש רכש הדירות ונרכשו קרוב ל-2,000 דירות, ביצענו גיוס חוב של מיליארד ש"ח דרך חברת עמידר לרכש, המשרד באמצעות חברת עמיגור בונה עם הסוכנות היהודית 2,650 יחידות דיור לעולים וקשישים, הושמשו 600 (!) דירות שעמדו שנים ריקות בפריפריה, חודשו עבודות שיקום השכונות בשכונות השיקום - פיזי וחברתי. כמו כן הגדלנו במיצוי זכויות 20 אלף בתי אב כשחלק גדול מהם בכלל לא היו מודעים לכך שהם זכאים לסיוע ועוד.

אבל זו טיפה בים, משרד הבינוי והשיכון עושה בדיוק את תפקידו משגיבש מדיניות ותכנית ארוכת טווח לטיפול בדיור הציבורי.

בדרך כלל הטיפול באוכלוסייה חלשה זוכה במקומותינו לכיבוי שריפות, אז להציב תכנית ארוכת טווח?! השתגענו!? זה מיד מקבל פרשנות של פוליטיקה קטנה. מניח שנוח יותר לברוח לפרשנויות שכאלו מאשר לטפל טיפול שורש בשכבות בשכבות המוחלשות ובבעיית הדיור הציבורי.

הסיפור של הדיור הציבורי בישראל הוא סיפורה של קריסת הערבות ההדדית. ב-1970 23% ממשקי הבית בכלל היו דיור ציבורי, היום אנחנו מידרדרים לפחות מ-1% אם לא נעשה דבר. אפילו בארצות הברית הקפיטליסטית מדובר על יותר מ-4% דיור ציבורי, והס מלהזכיר מדינות רווחה.

התכנית שכתבנו ומתוארת כגרנדיוזית, גם אם תיושם במלואה ספק אם תגיע אפילו לשיעור הדיור הציבורי בארה"ב.

בצוותי העבודה שהקמנו לגיבוש התכנית גילינו דברים שקשה להסביר כיצד שלא ליישמם מיד - מדוע לא לתת זכויות תכנון מול קיום מטלה ציבורית של בנייה לנכים ולדיירי דיור ציבורי כפי שנהוג בעולם?! מדוע לא להוון סיוע בשכר דירה שניתן ממילא לממתינים משך עשרות שנים אחורה ויינתן גם קדימה על פי אורך התורים אם לא יירכשו דירות. האם "האזרח המודאג" שכתב לציפורי היה מעביר משך שנים סיוע בשכר דירה לילדיו מבלי לרכוש דירה בסופו של דבר, עבורו או עבורם? אבל כשהמדינה מבקשת לעשות כדבר הזה עבור הציבור החלש זה דמיוני?!

גם "במחיר למשתכן" כבר הוחלט בהחלטת ממשלה, החלטת מועצה וועדה משותפת לאוצר ולנו להקצות בפרויקטים כלכליים עד 5% דירות לנכים ולדיירי דיור ציבורי מקרקע מדינה (מתכונת שאנו מציעים להרחיב במסגרת תכנית "לגור בכבוד").

וראה איזה פלא למרות כל ההחלטות - מכרז ראשון יוצא בבאר יעקב בלי לשלב דירה אחת לדיור ציבורי. וזאת למרות תזכורות ותחנונים לנציגי האוצר. רק אחרי מלחמה תקשורתית קצרה והופ'לה - שולבו 40 יחידות.

40 משפחות מהציבור החלש ביותר בישראל שהיו ככל הנראה מקופחות מבלי שהציבור ידע ויתעניין, מקופחות על ידי אותה "יוהרה של אנשי האוצר", כפי שציין לגבם ציפורי בהקשר אחר במאמרו.

אבל עברנו לא מעט, וכבר עברה החלטת ממשלה גם להקים צוות ולבחון את ישימות התכנית, החלטה שעד לרגע האחרון אגב עשו פקידי האוצר הכל כדי להכשילה. משעברה, הצוות התכנס והתפללתי לתוצאות. והאמינו לי, כל דירה למאגר הייתה מתקבלת בברכה. אני נחשב כאיש פרגמטי, לא מאוהב במלחמות.

אבל כבר מהיום הראשון בצוות - זלזול בלתי נפסק בציבור החלש בצוות המקצועי של המשרד ושלל של ניסיונות להכשיל בכל דרך. אין סוף שאלות "מלומדות" שחוזרות, והכל למרות שהתשובות ניתנות שוב ושוב ובמדויק על ידי כלל אנשי המקצוע במשרד. מה עוד שנתקלתי גם באמירות ברורות מצד משרד האוצר "זה לא אישי, אתם הבאתם את הצוות, צאו ממנו בעצמכם. תקציב לא יהיה כאן בכל מקרה". אז זהו, שאצלי זה כן אישי! האנשים הללו אינם "קבוצה ריקה" למרות שיש מי שמתייחס אליה ככזו.

אז החלטתי להדיח את נציגי האוצר הזוטרים שנשלחו ושאישרתי אותם באופן חריג בתחילת עבודת הצוות כדי לא לתקוע את מהלך הישיבות, מעתה אני דורש - נציגות אוצרית בכירה כאמור וככתוב בדיוק בהחלטת הממשלה שאושרה.

אגב, ראש אגף התקציבים איים עליי בכתב שאם לא אתנצל על ההדחה, המשרד כולו יוחרם על ידי אגף התקציבים והוא מורה לאנשיו לא לעבוד מולנו. העבודה מעתה רק מולו ובכתב.

אבל מי "בעונש" כאן? הציבור החלש אותו ציבור בדיוק שעליו אנו נאבקים? האם זה שהעזתי לזעוק זעקתם של הציבור החלש תביא לקלון על המשרד כולו?

אל לי לדמיין שאותו מכתב של "אזרח מודאג" נשלח בהכוונת נציגי האוצר למערכת העיתון, דברים כאלו אני מניח מתרחשים רק בסדרה "בית הקלפים", ודאי שלא בעולם הציבורי בישראל שם כולם כותבים בגלוי ובשמם.

שמח שסגן שר האוצר - חה"כ הרב יצחק כהן שהוא באמת אדם חברתי משכמו ומעלה ואנוכי שוחחנו מספר פעמים במהלך המשבר וסכמנו להוריד להבות ולנסות להגיע להסכמות בראשותו. מכבד זאת וכך נהגתי ואכן נקבעה ישיבה אצלו. לא הייתי מעלה את הדברים הללו שוב על הכתב לולא פורסמו. אני תקווה שנוכל להתכנס לפתרונות יחד.

אין לי בעיה להתנצל בכל פורום ובפני כל אחד מפקידי האוצר, לעבור קומה קומה, חדר חדר, על כל דבר ובפני כל מי שנפגע, מוכן לשים יחד אגו בצד ולעשות כל דבר ובלבד שנגיע לפתרונות אמיתיים וארוכי טווח לטובת זכאי הדיור הציבורי. האוצר מוזמן תמיד להציג לנושא תכנית משלו.

אבל דווקא היום, בערב הכיפור מרגיש לי שעלינו להתנצל לפני זכאי הדיור הציבורי על שהוזנחו שנים.

ואולי אנו עושים קצת מזה - מעצם כך שהנושא החשוב הזה שב לסדר היום, אך זה לא מספיק -נדרשות תוצאות,

בינתיים אני מתנצל לפני הזכאים.

■ חגי רזניק הוא מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון