ציידי הקורקינטים: האנשים שמגלגלים כסף מבטריות

בשעה תשע בערב זה מתחיל: עשרות ציידים מודרניים פותחים את האפליקציות ופוצחים במרדף לילי. הם מחפשים אותם בפינות הרחוב, חצרות הבתים ובין השיחים. מתחרים אחד נגד השני להיות הראשונים לזהות וללכוד את הקורקינטים. זה כיף להם, זה מסעיר אותם וזה משלים להם הכנסה. העבודה הצדדית החדשה לבני דור המילניום.

חברות הקורקינטים החשמליים מספקות שירות יוצא דופן. לא רק שהם שטפו את רחובות הערים בעשרות כלים שתפעולם אינו דורש מאמץ גופני, הם גם אפשרו למשתמשים לנטוש אותם בכל מקום שרק ירצו, כך שהם לא מוגבלים לעמדות עגינה מקובעות. אלא שזה הוביל לבעיה בסיסית: איך ומתי להטעין את הקורקינטים.

בתחילה החברות השתמשו בצוותים תפעוליים שהסתובבו ברחובות במהלך היום והלילה וחיפשו את הקורקינטים שזקוקים להטענה. הם היו אוספים אותם, מנקים, משפצים, מטעינים ומחזירים אותם לרחוב. אך ככל שהשיגעון התגבר, כך גם השתכללה השיטה.

בשונה מחברות תחבורה מסורתיות, שם עלויות התפעול נופלות על החברה. המודלים של הסטארט-אפים בתחום נשענים על הסטת העלויות וכאב הראש הנלווה להם אל ההמון הרחב. זה אולי דרש מספר חודשים, אבל את הרעיון הזה הבינו גם בליים, בירד ויתר הסטארט-אפים בתחום.

מודל פשוט שמצא קהל גדול

המודל הכלכלי פשוט: החברה תשלם לכל מי שרק ירצה (והוא מבוגר מספיק כדי לפתוח חשבון בנק), כמה דולרים עבור כל קורקינט שיאסוף מהרחוב ויוטען. מי שנרשם לתכנית באתרי החברות יקבל מהן בדואר מטענים ייחודיים, וגישה למפה שבאמצעותה אפשר לאתר את הקורקינטים הפזורים, אם כי מרביתם לא נמצאים בדיוק היכן שהם אמורים להיות, ולפעמים כבר נלקחו על ידי צייד זריז אחר.

אחרי איתור הקורקינט, המטעין "לוכד" את הקורקינט באמצעות סריקת קוד QR, מה שמשחרר את הגלגלים של אותו כלי ומאפשר ללוכד לקחת אותו או אפילו לרכוב עליו בקלות הביתה להטענה. בבוקר החברות מודיעות ללוכד היכן הן רוצות שהוא יפזר את הקורקינטים בהתאם למיקומו בעיר. אחרי שהוא מציב אותם במקום, בקבוצות של שלושה עם הכידון מוטה שמאלה, ושולח תמונה לחברה, נגמרת העבודה שלו והסכום שצבר מופקד ישירות לחשבון הבנק שלו.

המחיר שמעבירות החברות לחשבון הבנק תלוי במאמץ שנדרש למצוא את הקורקינט וכמה זמן עבר מאז הטעינה האחרונה שלו. המחירים נעים בין חמישה דולר לקורקינט שקל למצוא אותו, ויכולים להגיע אפילו ל-20 דולר לקורקינט בודד (עם שינויים קלים באזור הגיאוגרפי, בסן דייגו למשל משלמים קצת יותר). המחירים מסומנים על המפה ואפשר לבחור איזה קורקינט לחפש ולהטעין. קורקינטים ששווים 20 דולר הם נדירים במיוחד, בדרך כלל מדובר על כלים שאבדו לחברה מזמן. המחיר שיקבל הצייד נמוך יותר אם הוא מחזיר את הקורקינטים לרחוב לאחר השעה שבע בבוקר. סוללה ריקה דורשת כחמש שעות הטענה ועלות החשמל מסתכמת בארה"ב סביב 10 סנט להטענה - עלות זניחה לעומת התשלום שמוצע. התשלום, אגב, מותנה בהטענת לפחות 95% מהסוללה (בירד), או 85% (ליים). במקרה החריג שהקורקינט לא חוזר בתוך שלושה ימים, החברה תחייב את הצייד בעלות הקורקינט - אלף דולר.

העבודה החדשה הזו בכלכלת החלטורה (gig economy) מצאה קהל שלם של מתעניינים. מאנשים שרק מחפשים להשלים קצת הכנסה בשעות הפנאי בלילה, ועד אחרים שהפכו את זה ממש לתופעה תרבותית עם ז'רגון משובב שלם.

אלו שעובדים עבור חברת Bird מכונים Bird hunters, אלו שעבור ליים - Juicers. את הקורקינטים של ליים לא אוספים אלא "קוצרים" ואז "מגישים" לציבור. את הקורקינטים של בירד "צדים" ואז מחזירים ל"קן". הציידים מדברים בשבחה של הגמישות בתעסוקה זו ומשווים את המרדף למשחק פוקימון גו הפופולרי - כזה שאפשר לעשות ממנו כמה דולרים בלילה. זהו עיסוק צדדי מושלם לבני דור המילניום, עולם שמשלב רוח תחרותית במרוץ להגיע ראשונים לקורקינט עם תשואה נחמדה. הם מתגאים כשהם מוצאים קורקינטים באזורים מפתיעים, משתפים תמונות וחוויות. הם קהילה חדשה שכלל לא הייתה קיימת לפני חצי שנה.

"זה יצר סוג חדש ומדהים של כלכלה" אמר ל-Cnet טרוויס ונדרזאנדן (VanderZanden), מנכ"ל ומייסד בירד שכיהן בעבר כמנהל בכיר בליפט ואובר. "המטעינים פועלים בהתלהבות כי הם מרגישים שהם חלק מתנועת כלי הרכב החשמליים. זה כמו משחק של פוקימון גו בשבילם, שבו הם מסתובבים סביב ומנסים לתפוס כמה בירד שהם יכולים". השיטה, כך נראה, בהחלט שכנעה את המשקיעים. 

הסרת האחריות העסקית הובילה לרמאויות

ביולי גייסה ליים 335 מיליון דולר מאובר ואלפבית לפי שווי של 1.1 מיליארד דולר, או סך הכל 467 מיליון דולר בתוך שנה ושלושה חודשים. באותם ימים הודיעה גם בירד על השלמת גיוס ענק של 300 מיליון דולר לפי שווי של 2 מיליארד דולר, או 415 מיליון דולר בתוך שמונה חודשים.

ההון הרב אפשר לבירד לשים מעל לאלף קורקינטים ב-34 ערים ברחבי ארה"ב ובפריז, ואפילו לתל אביב הם הגיעו. באפריל סיפרה החברה שמאז הקמתה לפני שנה, בספטמבר 2017, בוצעו בקורקינטים שלה מעל למיליון נסיעות. את ליים השיקו כבר ב-65 ערים ברחבי ארה"ב, ובעוד חמש ערים באירופה ובהן ברלין, ציריך ופריז. לחברה יש 1,600 קורקינטים וביולי היא דיווחה שמאז שהחלו לפעול בתחום הקורקינטים החשמליים בינואר השנה, ביצעו משתמשים שישה מיליון נסיעות.

אין באמת שום אכיפה לגבי גיל המשתמשים, או האופן שבו אם אמורים לרכוב על הקורקינטים (עם קסדה, בעלי רישיון נהיגה, נוסעים בשבילים ייעודיים). הדבר הוביל ערים שונות לאסור לחלוטין את השימוש בהם, לפחות עד שלקורקינטים יוסדרו כללי תחבורה וסטנדרטים של רכיבה, ביטוח ואכיפה.

גם נושא ההטענה קשור להסדרים עם העיירות המקומיות שאוסרות רכיבה על הקורקינטים במהלך הלילה ודורשות את סידורם במהלך הלילה. כדי להתגבר על הדרישה, הציעו חברות הקורקינטים לבתי עסק מקומיים תשלום עבור אחסון לילי, אבל זה פתרון לוגיסטי מעיק, שהחברות הבינו שאפשר להציע לציבור. כך במרץ התחילו החברות לשווק באגרסיביות תכנית עסקית שכוללת איסוף, הטענה ופיזור הקורקינטים על ידי כל מי שרק ירצה. "להרוויח כסף בזמן שאתה ישן" הפך למטבע לשון. כדי למשוך את ציפורי הלילה שמחפשים כסף כיס הן משווקות באמצעים פשוטים כמו בקרייגליסט, לוח המודעות המקוון הפופולרי בארה"ב.

אבל כשפועלים במכוון להסיר אחריות עסקית, ומצפים מזרים מוחלטים לבצע פעולה פיזית, לילית ולא מאוד מתגמלת, אפשר לצפות שייווצרו גם שיטות מגוונות של רמאות. זו הנקודה בה אנו נמצאים, ולאחרונה עולם ציידי הקורקינטים מתחיל לאבד את ההיגיון הבריא, יוצר חיכוכים ומפסיק להיות מהנה.

בשביל חברות הקורקינטים הבעיה הנפוצה ואולי הדחופה ביותר היא איסוף הקורקינטים לפני הזמן. ציידים מנוסים אוספים אותם בשעות אחר הצהריים, הרבה לפני שהם אמורים לעשות זאת, וכשציידים פחות מנוסים (או הגונים) עדיין לא צובאים על הרחובות. הם לא לוכדים אותם, הם פשוט אוספים אותם ברכב, לוקחים אותם לבתיהם, טוענים אותם ומבצעים את פעולת הלכידה הטכנית רק מאוחר בלילה, כשמחיר הלכידה הוא הגבוה ביותר. אותם מטעינים מכונים בסלידה אגרנים (hoarders).

את הכינוי אגרנים מקבלת חבורה נוספת של נוכלים, שאוספת את הקורקינטים ומחביאה אותם לתקופה של מספר ימים - מספיק זמן כדי להפוך אותם לקורקינטים שמתומחרים ב-20 דולר ללכידה. כשהמחיר מזנק, אתם אגרנים "לוכדים" את הקורקינטים וגובים את התשלום הגבוה.

בעיה נוספת, אם כי פחות בהולה, היא גניבה ופירוק. מסתבר שחלק מאותם ציידים, משתמשים בגישה שקיבלו למפה עם מיקומי הקורקינטים כדי לאתר, לאסוף ולקצוץ אותם לחתיכות. הכל כדי לגנוב מהם את הסוללות שנמכרות במחיר של 20-50 דולר ליחידה, הרבה יותר ממחיר ממוצע של 5-7 דולר להטענת קורקינט אחד.

בעיות אלו יכולות לזכות בטיפול מהיר יחסית. כל הקורקינטים מצוידים במערכת איתור ומעקב שיכולות להתריע לחברות מתי מתרחשת פעילות אגירה. ואכן, בשבועות האחרונים התחילו בליים ובבירד לבצע שיחות אזהרה ונזיפה למי שהם מזהים שאוסף קורקינטים לפני הזמן או מחביא אותם עד שהם נחשבים חסרים. הם אפילו חסמו כמה עשרות שחקנים רעים. אבל היקף הטיפול אינו ידוע כיוון שהחברות לא משחררות כל מידע בנושא. בנוסף, סביר להניח שגם הרמאים ימצאו דרך לשכלל את שיטות ההונאה. ככה זה כשאין לך באמת עיניים או ידיים על המוצר שלך. 

שיימינג ותמיכה פנים-קהילתית

בינתיים קהילת המטעינים מנסה למשטר את חבריה. בעמודי פייסבוק עצמאיים ופעילים במיוחד לוכדי הקורקינטים מתייעצים, מחליפים רשמים וגם עושים שיימינג. הם מעלים סרטונים ותמונות של שחקנים רעים, שמחביאים ואוגרים. הם מתייחסים לאתיקה של הטענה, מציבים גבולות של אסור ומותר, מנחמים כשתחושות שחיקה מתחילה לפעום בהם ובעיקר מתייעצים אחד עם השני איך להתמודד עם שחקנים רעים, רוכבים שלחוצים על הקורקינטים בבוקר ועוברי אורח שפשוט שונאים את הקורקינטים וכל אדם שמשרת את האקוסיסטם הזה.

הם מנסים להתמודד בינם ובין עצמם עם אספנים אגרסיביים ואלימים, שמנסים לחטוף בכוח קורקינטים שכמעט לכודים. הם יודעים שציידים הם אנונימיים, ולא בירד או ליים יודעות מי היה זה אותו אחד שצעק, איים וחסם את הצייד הנחמד. בירד וליים אפילו לא ידעו, למשל, שאישה בממפיס איימה על שני אספנים באקדח, אלא רק בדיעבד כשהיא נעצרה על ידי המשטרה.

בזמן ששוק ההטענה תופס תאוצה, לטוב ולרע, התחילו בבירד לשווק תכנית העסקה חדשה: מכונאי קורקינטים. תמורת 20 דולר לתיקון, כל אחד יכול היום להיות מכונאי. לתקן פנצ'רים ברקסים, להסיר מדבקות לא רלוונטיות או להדביק חדשות עם לוגו החברה. עדיין לא הגיע הרגע שבו גם הרעיון הזה יעמוד למבחן טראגי, כשמעצור או גלגל יפסיק לתפקד ברגע האמת.