החוסכים צריכים ליהנות מההייטק

ב-25 השנים האחרונות תפקד מגזר החדשנות כמנוע הכלכלה שלנו, ואם לא נפגע בו הוא ימשיך בכך בעתיד. אך הנה עובדה מעציבה: מרבית החוסכים הישראלים אינם שותפים למרבית העושר שיצר מגזר החדשנות, דבר שיקטין את קצבאות הזיקנה בעתיד. זוהי תופעה חריגה, לעומת מדינות אחרות.

איש אינו מצפה שהחוסך הקטן ישקיע ישירות בחברות טכנולוגיה מצליחות שיוצרות מיליארדי דולרים למשקיעיהן. אנו כן מצפים שהמשקיעים הקטנים ישקיעו בחברות אלה באופן עקיף, באמצעות חסכונות הפנסיה שלהם.

באופן כללי, מאז 2001 המוסדות הישראליים אינם משקיעים בחברות טכנולוגיה ישראליות. חלק הארי של הכסף המממן חדשנות ישראלית מגיע מחו"ל, וחלק נכבד מקרנות פנסיה במדינות אחרות. מוסדות ישראליים משקיעים 0.2% בלבד מהנכסים בניהולם בקרנות הון סיכון - שיעור נמוך ממקביליהם בארה"ב. אני מתקשה להאמין שמשקיעים מוסדיים ישראליים חכמים יותר ממוסדות אמריקאיים שמשקיעים בטכנולוגיה ישראלית.

לאחרונה שאלתי משתתפים בכנס קרנות נאמנות - מדוע אינם משקיעים יותר בטכנולוגיה. האם זה בגלל שאין להם המומחיות? בגלל שהרגולציה מגבילה אותם? בגלל שהם נושאים צלקות מהעבר כשניסו להשקיע בקרנות הון סיכון - בועת הדוט.קום? האם זה בגלל שקרנות הון סיכון ישראליות לא רוצות את כספם, שכרוך במנטליות רבעונית קצרת-טווח? או בגלל רתיעתן מסיכונים של ועדות השקעה?

תשובתם הייתה: כל הסיבות שצוינו לעיל. ולמה זה חשוב?

ראשית, הימנעות מהשקעה בטכנולוגיה ישראלית פוגעת בהכנסתו ארוכת-הטווח של הישראלי הממוצע, שקרן הפנסיה שלו היא אמצעי מחיה שלו בגיל הפרישה. העובדה שהשקעות העבר כשלו, אינה יכולה לשמש כבסיס לתוכנית השקעה אסטרטגית. כן, מוסדות ישראליים נפגעו מבועת הדוט.קום, אבל זה מחזק את הצורך לאסטרטגיית השקעה ארוכת-טווח. בטווח הקצר עלולים להיות כישלונות, ויהיו, אך יש לאמוד את הסיכון בטווח הארוך. אין סיבה שקרנות פנסיה זרות יראו את הטכנולוגיה הישראלית כאטרקטיבית, בעוד מוסדות ישראליים חושבים שהיא עתירת סיכון.

שנית, כיום זורם לתעשיית הטכנולוגיה מספיק כסף מחו"ל. אך שינויי מדיניות קטנים בארה"ב, סין והאיחוד-האירופי (כגון תמריצים להשקיע בחברות מקומיות) עלולים לצמצם את הכספים להשקעות טכנולוגיה בישראל. זה עלול להיות אסוני לכלכלה הישראלית, ולהרע את שוויין של חברות לא-טכנולוגיות.

דומיננטיות הכסף הזר מגבירה את הסיכוי שחברות ישראליות יצמחו ויתרחבו בחו"ל, ויימכרו לתאגידים זרים. שותפויות מוגבלות ישראליות צריכות להיות מעוניינות שחברות טכנולוגיה אלה ימשיכו להיות עצמאיות וישראליות, כדי שיוכלו להמשיך להשקיע בהן. כיום מחמיצים החוסכים הישראלים את חברות הטכנולוגיה פעמיים: בפעם הראשונה כשהן צעירות ונמצאות בדרכן מעלה, והשנייה כשהן בשלות ונמכרות לאחרים.

מחויבות ארוכת-טווח היא מפתח להצלחה. קרן הון סיכון ממוצעת אינה רושמת ביצועים טובים יותר מהמניות הציבוריות (נתונים אמריקאיים בכך), אך האתגר הוא לבחור מנהלים נכונים. מנהלים טובים ייקחו כסף רק אם הם מאמינים שהמוסד החליט אסטרטגית להשקיע כ-2% בטכנולוגיה (הם לא צריכים להשקיע הרבה יותר), ולא ייקחו כסף ממשקיעים שיענישו אותם על כל שגיאה קטנה.

המצב הנוכחי הוא שגיאה שאותה אין החוסכים הישראלים יכולים להרשות לעצמם.

לצערנו, משקיעים מוסדיים בישראל נמצאים בתקופה קשה, ומואשמים בבעיות רבות. כתוצאה, הם מפתחים מנטליות קצרת-טווח בגלל הרגולטור שלהם, הכנסת ואמצעי תקשורת. ברצוני להציע שבמקום להאשים אותם, יעודדו החוסכים, העיתונאים והרגולטורים את המשקיעים המוסדיים לקבל מחויבות אסטרטגית ארוכת-טווח לחדשנות הישראלית. זה ישפר את התשואות בטווח הארוך, ועשוי גם לשנות את הרגולציה הלא-הגיונית, ולהוביל למציאת דרכים לעקוף אותה. זה ייצור מומחיות בבחירת מנהלים טובים, וקשרים ארוכי-טווח עם מנהלים שיוצרים ערך.

עלינו להתעקש שמנהלי הפנסיה שלנו יבצעו השקעות אסטרטגיות בטכנולוגיה מטעמנו, למרות הקשיים. כאחד החוסכים, אני מקווה שלפחות חלק מהם יעשו זאת כדי שאוכל לחסוך באמצעותם.

■ הכותב הוא מנכ"ל Start-Up Nation Central ופרופ' לכלכלה באוניברסיטה העברית.