לגופו של שר או לגופו של הסכם

ביטול ההסכם של הביטוח הלאומי עם האוצר מעיד על חשיבה ארוכת-טווח ובעיקר אומץ מצד השר חיים כץ. אז למה במקום להתייחס בצורה עניינית למהלך, האופוזיציה מעדיפה לסגור חשבונות?

ההצהרה של שר הרווחה, חיים כץ, מהשבוע שעבר כי יפסיק להעביר את עודפי הגבייה מהביטוח הלאומי היישר לקופת האוצר היתה חשובה לא רק בגלל המשמעויות הכלכליות והחברתיות שלה. כמובן, זהו מהלך מבורך ומתבקש, הדורש אומץ פוליטי וראייה אינטגרטיבית וארוכת-טווח, ושהיה צריך להתבצע כבר מזמן.

אבל למהלך של השר כץ יש גם משמעות נוספת, חשובה לא פחות: הוא הציב מראה גדולה מול חברי הכנסת ואנשי הציבור מהשמאל, אלה שזועקים השכם והערב שממשלת ישראל מסכלת יוזמות והצעות חוק רק משום שהן מגיעות מהאופוזיציה, ללא כל התייחסות עניינית. הם צודקים כמובן, אבל מסתבר שלצביעות אין חוש כיוון והיא עובדת באותו אופן גם משמאל לימין.

השר כץ מימש את מה שכל קודמיו בתפקיד (20 כאלה מאז חתימת ההסכם בשנת 1980, אם תהיתם) לא העזו לעשות, מסיבות השמורות בעיקר עמם. עתה, כאשר עודפי הגבייה יישארו בקופת המוסד, ניתן וצריך להפעיל לחץ ציבורי על הממשלה בדרישה לבצע את תיקוני החקיקה הנדרשים ולבטל כליל את המדיניות המטורללת הזאת, שעתידה היתה להביא את המערכת הסוציאלית כולה לעברי פי פחת.

אבל לחיים כץ יש "חיסרון" אחד - הוא מהליכוד. ימני. ואם אתה ימני, על פי לקסיקון ישראל 2018, אתה כנראה קפיטליסט חסר רחמים, ניאו-ליברל קיצוני, שרוצה רק את טובתם בעלי ההון ולא את טובת הציבור. כמו שאם אתה שמאלני אתה בוגד, עוכר ישראל, אנטי יהודי ואנטי ציוני.

וכמו התפיסות כך גם התגובות, שהיו צפויות יותר מעוד הפסד של נבחרת ישראל בכדורגל. מחבורת נערי האוצר לא באמת אפשר לצפות למשהו אחר חוץ מ"הבית נחרב" המסורתי. בכל זאת, מדובר בחבורת פקידים שמתייחסת לקופת המדינה כמו אל קופת החיסכון הפרטית שלהם, ומשימתה העיקרית היא לשמור בקנאות דתית על דירוג האשראי של ישראל, ולעזאזל העתיד. אז מה אם התחייבנו בפני ה- OECD להתנהל על פי קודים של ממשל תאגידי? רק חתמנו. לא התחייבנו לבצע. מקסימום נדליף לאיזה עיתונאי חצר כמה נתונים מעורפלים ונצא הטובים בסיפור הזה.

דווקא הפוליטיקאים משמאל שמילאו פיהם מים ולא הוציאו מילה בעניין, הרבה יותר מאכזבים. המאבק על הביטחון הסוציאלי של ישראל הוא מאבק על עתיד החברה כולה ועל יכולתה להיות בת קיימא. זהו מאבק סוציאל-דמוקרטי קלאסי, שטומן בחובו את כל עקרונות מדינת הרווחה וזועק ערבות הדדית. אבל מתוך 29 חברי וחברות כנסת המזהים עצמם כסוציאליסטים (המחנ"צ + מרצ), נשמע בקושי קולם של שלושה, בהודעה חלולה של כמה שורות לתקשורת. אף אחד לא ביקש ליזום דיון, אף אחד לא הציע פתרון, אף אחת לא זעקה מעל הדוכן במליאת הכנסת.

כי בישראל 2018 מה שחשוב זה מה הצבעת, לאיזו מפלגה אתה שייך, למי אתה נאמן ואיפה נולדו ההורים שלך. רק ככה אפשר לבחון את הצעדים שלך ולגבש עליהם דעה, כדי להבין "הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ". הכל אישי, הכל לגופו של אדם (או לגופה של מפלגה), הכל נמדד במונחים של ימין ושמאל, טובים ורעים, אנחנו והם.

ובפעם הבאה שיגידו לכם שזו רק הממשלה הרעה הזאת שמוקיעה שמאלנים ומסמנת אויבים, זכרו את חיים כץ, שר הרווחה ממפלגת השלטון, שהחליט בצעד אמיץ לראות את טובת הציבור ולצאת נגד מדיניות הממשלה שבה הוא חבר, ובמקום לקבל תמיכה מהשותפים הטבעיים שלו לעניין הביטוח הלאומי, נותר לבדו בשדה הקרב מול מכונת התעמולה של האוצר. בואו נקווה שבסיבוב הזה המספרים והנתונים לא יפלו על אוזניים ערלות, ושבמקום לדבר על נאמנות ובגידה, נקיים שיח ענייני על אחריות ושיתוף פעולה שיוביל את ישראל למציאות חברתית טובה יותר.

■ הכותבת היא אדריכלית ויו"ר ועדת הביקורת וחברה בוועדת הכספים של המוסד לביטוח לאומי.