הדמוקרטיה הליברלית במשבר עמוק

אין צורך להתאמץ במיוחד כדי לראות את החושך שבקצה המנהרה. אין זאת אומרת שהחושך הוא הסיום ההכרחי של כל מסע אל הבלתי-נודע, אבל הוא קורץ, והוא מסיח את הדעת.

מסעות המתחילים בעודף התלהבות, נוטים להתרסק על סלעי המציאות. אופוריה של פתיחה אינה מועילה להתוויית הדרך, קל וחומר לסיומה. בעוד חודשיים יחולו ימי השנה ה-30 של מהפכות הקטיפה במזרח אירופה, תחילה בברלין, אחר כך בפראג ובברטיסלבה. הן הביאו את מדינות המשטרה הקומוניסטיות אל קיצן, בסתיו 1989. נחילי-אדם מילאו אז את הכיכרות. שנתיים אחר כך הם ימלאו את רחובות מוסקבה, לאחר שייכשל הפוטש הקומוניסטי נגד גורבאצ'וב.

אנחנו יודעים מה קרה למסעות ההם, ואיך הם הסתיימו. געגועים אל איש חזק החליפו את הערגה אל פלורליזם ואת הבטחת הסובלנות. הכישלון הזה בשום פנים אינו יתום. אין קושי להראות שהסיכוי הוחמץ לרגל עיוורון, יהירות וחוסר כישרון של מי שהנסיבות והגורל, וגם כמובן התאונה ההיסטורית, העמידו בעמדות הנהגה.

אפשר לקטלג את הציפיות האופוריות של תחילת שנות ה-90, ולקרוע עליהן קריעה. אבל ההכרה בגודל הכישלון אינה מצדיקה את ההתקפה הרב-יבשתית, המתנהלת בימים האלה ממש, נגד הדמוקרטיה הליברלית ונגד הדמוקרטים הליברליים.

לפנים, דמוקרטיה ליברלית לא הייתה אופציה. היא הייתה היעד. החברה המערבית נמדדה על-פי שיעורי התקרבותה אל מדינת חוק, המכירה בזכויותיהם השוות של כל אזרחיה. המתח בין רשות מבצעת לרשות שופטת נחשב לקונסטרוקטיבי, בוודאי בהיעדר חוקה. דמוקרטיה ליברלית לא הייתה שייכת למפלגה, או לעדה; היא הייתה נוסחת חיים ואמצעי של התקדמות. היא חייבה את המשתתפים להיזהר קצת יותר, להתאמץ קצת יותר, להתעדן קצת יותר.

התעדנות אינה בחירה טבעית. אבל במרוצת הדורות למדנו מה מסוכנות הן הבחירות הטבעיות. כנגד חוכמת הקדמונים, "קול המון כקול שדי", באה חוכמת המשורר, "ינסר לו כלבבו קול המון הכרך". החיכוך המתמיד ביניהן הוא תמציתה של הרפובליקה, זו המנסה עוד מימי רומא העתיקה לפלס לה נתיב בין תיאבונם המיידי של ההמונים לבין התאפקותם של המובחרים הלא-נבחרים. היא נשארת רפובליקה כל זמן שהחיכוך אינו מוכרע.

עכשיו מתנהל ניסיון להכריע אותו, נגד ההתאפקות. בתי משפט מודחים, שלטון החוק מוחלף בקפריזה מודרכת, התארגנויות לא-ממשלתיות נרדפות, חופש הדיבור/הכתיבה/השידור מוגדר מחדש לרעת חופשיותו. דמוקרטיה היא עכשיו אופציה. היא ח*ד*לה בהדרגה להיות הבחירה הטבעית.

"ייפתחו שערי החוכמה"

מהלך ההתקדמות הטבעי של חברות ושל תרבויות הוא תמיד איטי. במשך מאות שנים היה קשה להבחין בו. ההבדלים בין כפר צרפתי במאה ה-11 לכפר צרפתי במאה ה-15 (למשל) היו זעומים. הם התרבו אחר כך, במיוחד עם המצאת הדפוס, אבל לא במידה דרמטית. אפשר לטעון ברצינות, שהשינויים ב-500 השנה שקדמו ל-1789 היו קטנים מן השינויים שהתחוללו במהלכה. זו הייתה השנה שבה פרצה המהפכה הצרפתית. המהלך הטבעי הואץ. צעדים מדודים היו לריצה, קפיצות היו לדילוגים. 50 שנה אחר כך, מיסטיקנים יהודיים מצאו סימוכין להאצה הזו בספר הזוהר. הם גילו בו את התחזית, שבשנת ת"ר, 1840 למניינם, "ייפתחו שערי החוכמה". הם אומנם נפתחו, ואיתם נפתח עידן חדש של אור יקרות ושל חושך כבד.

המהפכה הצרפתית לא הוציאה שם טוב לקידמה. היא פנתה בשלב מוקדם של חייה אל טרור ואל רצח. היא התחילה לייצא את עצמה לארצות שכנות, בכוח הזרוע. המלחמות שהיא הציתה, או לפחות הרחיבה מאוד, השתוללו על פני אירופה במשך רבע מאה, ושימשו חזרה כללית לקראת בתי המטבחיים של המאה ה-20. כמעט כל המהפכות שאחריה היו ילדותיה, אם גם לא תמיד לגיטימיות. הן למדו ממנה, הן חיקו אותה; הן הגזימו, הן לא ידעו מתי לעצור, הן התכערו; הן העניקו לעצמן את הזכות להרוג, לא פעם בקנה-מידה תעשייתי.

הייתכן שהעולם היה יוצא נשכר אילו המהפכה הצרפתית הייתה קצת פחות מהפכנית? הייתכן שהדיבוק הטוטליטרי לא היה נכנס בנו ומנחיל לנו את היטלר, את סטאלין ואת מאו?

ובכן, הייתה דרך אחרת. הבריטים התנהלו לאיטם אל דמוקרטיה, צעד אחר צעד, רפורמה אחר רפורמה. 40 שנה לאחר שהמהפכה הצרפתית העניקה זכות בחירה לכל הגברים, הבריטים העניקו אותה רק לשביעית הגברים בממלכתם. זכות בחירה כללית לגברים בני 21 ומעלה חיכתה 130 שנה. אף ראש אחד לא נערף בדרך, אף מהפכה אחת לא התחוללה או דוכאה; שום מלחמת אזרחים לא איימה על שלומם של הבריטים. התוצאה הייתה דמוקרטיה יציבה מזו שהמהפכה הנחילה לצרפת.

ההסתייגות משיטותיה של המהפכה, ובמידה רבה גם מתוצאותיה, לא הייתה בהכרח ביטוי של התנגדות לרעיונות הקדמה שלה. אדרבא, אחד מראשוני מבקריה של המהפכה ההיא, הוגה הדעות הבריטי-אירי אדמונד ברק, היה חסיד של רפורמות ומתנגד מוקדם של קולוניאליזם. הוא נחשב כיום לחלוץ של השמרנות המודרנית, אבל שמרנותו לא הייתה כרוכה בקפיאה על השמרים. הוא לא התכחש לצורך בשינויים. הוא רצה להבטיח שהם יהיו סדירים וזהירים. המפלגה השמרנית, במידה רבה בהשראתו, היא שהובילה את בריטניה אל כמה מתיקוני הדרך החשובים ביותר שלה במאה ה-19. סטטוס-קוו, שלא לדבר על ריאקציה, לא היו אופציות רציניות.

"הוא היה כמו הכפור"

ריאקציה הייתה אופציה במקום אחר באירופה. אלוף הריאקציה, האידיאולוג של החשיכה הכבדה ביותר, היה מחנכם הפרטי של שני קיסרים רוסיים, אב ובנו. הם היו הקיסרים האחרונים, קברניה של האימפריה. הוא הנחיל להם את איבתו העמוקה לשינויים. משקיף רוסי בן זמנו אמר עליו, ש"הוא כמו הכפור: הוא מונע ריקבון, אבל שום דבר אינו יכול לגדול מתחתיו". שום דבר, כמובן, חוץ ממהפכה אלימה. שמו היה קונסטנטין פובדונוסצב, הוא עמד בראש ההנהלה של הכנסייה האורתודוקסית רבת הכוח. הוא האמין שהעתיד צריך להיראות בדיוק כמו העבר.

 בנימין נתניהו וראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבאן / צילום: רויטרס

הקיסר הראשון שהוא שירת, אלכסנדר השני, דווקא האמין ברפורמות. הוא שחרר את הצמיתים, אקט השקול כמעט כנגד שחרור העבדים בארצות-הברית, והתחולל באותו הזמן עצמו (1861 ברוסיה, 1865 בארצות-הברית). חמש שנים אחר כך, אלכסנדר התחייב לכבד את עצמאותם של בתי המשפט. לאיש לא תהיה עוד הסמכות לפטר שופטים. פובדונוסצב היה מזועזע עד עמקי נשמתו מן הליברליות הנפסדת הזו. איזה מין שלטון יחיד הוא זה המוכן להתחלק בסמכויותיו .

אלכסנדר, "הצאר הטוב", היה מוכן לחילול קטן נוסף של הקודש. ב-1881 הוא נענה להמלצה לרפורמה פוליטית, שנועדה ליצור אספה מחוקקת מוגבלת. בהשוואה לשינויים החוקתיים במערב במאה ה-19, זה היה תיקון קל-ערך. אבל הוא ייצג כרסום נוסף בשלטון היחיד. פובדונוסצב חרק שיניים. הוא כתב לתלמידו, יורש העצר, כי הוא "מתמלא בחילה" כל אימת שהוא שומע אנשים מדברים על ליברליזציה. "אני מרגיש שאני נמצא במחיצת אנשים לקויים בשכלם, או קופים מעוותים. בכל מקום אני שומע את המילה העבשה ההיא, השקרית, המקוללת, 'חוקה'". הוא הזהיר את הנסיך כי חוקה שקולה כנגד "רעל שיתפשט על פני כל הגוף".

ארבעה ימים לפני שהצאר עמד להציג את הרפורמה בקבינט שלו, טרוריסטים השליכו פצצה על מרכבתו. הוא נהרג - ורוסיה התחילה את הידרדרותה אל מהפכה ואל מלחמת אזרחים. פובדונוסצב כנראה נשם לרווחה. הוא יעץ לתלמידו, אלכסנדר השלישי, לקרוע לגזרים את הרפורמה של אבא. כך היה. 14 שנה אחר כך, תלמידו הבא, ניקולאי השני, עלה לשלטון, הרבה יותר מוקדם מן הצפוי, מבלי שהיה לו מושג מה לעשות. פובדונוסצב יעץ לו לנקוט מיד עמדה פומבית נגד הרעיונות המבחילים של ממשלה יציגה ושל אספה נבחרת.

פובדונוסצב האריך ימים מספיק כדי לחזות בעיניו במהפכה הרוסית הראשונה של 1904 ובוויתורים המפליגים, שתלמידו היה אנוס לעשות למהפכנים, כולל הענקה (זמנית) של זכות בחירה כללית. הוא היה אלוף הריאקציה לא רק בגלל התנגדותו לכל שינוי פוליטי. הוא כפר בעצם יכולתם של בני אדם לנהל את ענייניהם באמצעות הגיונם. לאמיתו של דבר, הוא כפר בעצם התפיסה של תבונה, של שכל ישר ושל שיפור עצמי. בני אדם היו בעיניו "חלשים, זדוניים, חסרי ערך ומרדניים". הרעיון של שלטון עצמי היה בעיניו "הכזב הגדול של זמננו", ביטוי של "קנאות צרת-אופקים".

קדרות אפפה אותו גם בחייו האישיים. המורבידיות שלו הפכה אותו לחובב הלוויות. את לבו שבו המנוני כנסייה, שפירטו את ייסורי מותו של ישו על הצלב. מכל כתבי הקודש, הוא נטה חיבה לספר קוהלת, לא בזכות עבריותו, אלא בזכות "הבל הבלים הכול הבל". בשעות הפנאי הוא כתב שירה, שדמדומים וחשיכה היו שזורים בה כחוט השני.

אכן, קשה להאמין כי איש שמניעיו ויצריו נגזרו מן המאה ה-15 הדריך את שליטה של המדינה הגדולה ביותר בדברי ימי האדם בשחר המאה ה-20; איש שהאמין כי בתי משפט, שופטים ועורכי דין ייצגו קנוניה נגד שלום האדם, והיו הסיבה העיקרית לפשע ולרצח. במאה השנים שלאחר מותו נעשו ברוסיה שני ניסיונות לכונן מוסדות יציגים ומדינת חוק. אבל הם חלפו כהרף עין. את טביעות אצבעותיו של פובדונוסצב, או לפחות את רוח הרפאים שלו, אפשר למצוא כמעט בכל מקום.

בעוד חודשיים נציין את יום השנה המאה לסיום מלחמת העולם הראשונה. מן הסיום הזה בקע עולמנו, כמעט בכל מובן שהוא - בין שזו דחיפת גרמניה לזרועות היטלר, או בדלנותה הרת האסון של ארצות-הברית, או מנוסת רבבות יהודים מן האימפריה הרוסית המתמוטטת, או כינון השלטון הבריטי בארץ ישראל. השנים 1920-1918 עיצבו במישרים או בעקיפים כמעט כל מה שהננו.

בחוכמה שלאחר מעשה, אנחנו יודעים שהם פתחו את שערי הגיהינום. ההנחות האופטימיות שבקעו מן המלחמה ההיא התבדו במהירות מסחררת. לא זו בלבד שהיא לא מילאה את ציפיית נשיא ארצות-הברית וודרו ווילסון ("המלחמה שתסיים את כל המלחמות"), אלא שהיא הניבה את ההתקוממות המסיבית ביותר נגד האור, נגד התבונה, נגד תפקידו של האדם בשיפור עצמי באמצעות שלטון עצמי.

פובדונוסצב היה צריך להיות הערת שוליים קוריוזית. הפקענו ממנו את הקוריוז, כדי להעניק אילוסטרציה על שיעור הנסיגה של הדמוקרטיה הליברלית בת ימינו.

 הפגנה למען הדמוקרטיה / צילום: רויטרס nir elias

יחצני ההשכלה

בתחילת החודש הופיע בארצות-הברית ספר שכתב יורם חזוני, "בזכות הלאומיות". מר חזוני הוא פולמוסן ותיק של הימין. הרקורד שלו כולל ניסיונות חוזרים להעתיק דפוסים של מלחמות התרבות בארצות-הברית לקונטקסט הישראלי. הוא נשמע פעם כמו ניאו-קונסרבטיבי, אבל עכשיו הוא מעיד על עצמו בפשטות שובת לב שהוא "לאומן יהודי".

הוול סטריט ג'רנל פרסם בחודשים האחרונים שתי מסות של מר חזוני, המבוססות על ספרו. אחת מהן לא הייתה מביישת את פובדונוסצב. היא הופיעה לפני חמישה חודשים כמעט על פני עמוד שלם של העיתון, תחת הכותרת "הצד האפל של ההשכלה" (נשמע טוב יותר באנגלית, The Dark Side of the Enlightenment; חושך ואור אינם משמשים במינוח העברי. המושג "השכלה" הוא יציר המאה ה-19, ומלכתחילה לא היה מוצלח).

חלקים של המסה הזו עושים את הרושם שמר חזוני קילף פמפלטים מקיר בפריז בימי הרסטורציה הבורבונית, לאחר תבוסת נפוליאון. הוא אינו רוצה השכלה, אומר מר חזוני. "הפילוסופיה של ההשכלה לא הניבה אפילו מקצת מן הטוב המיוחס לה, אלא אדרבא, היא הסבה נזק כבד". יחצני ההשכלה (הוא משתמש במלה boosters) מנסים לארוז אותה באריזה מושכת-עין. הם מדברים על "מדע, רפואה, מוסדות פוליטיים חופשים, כלכלת שוק". הצחקתם את מר חזוני, יחצנים יקרים, "מעט מאוד מזה הוא אמיתי". כל מה שאנחנו מייחסים למדעני ההשכלה ולהוגיה הומצא ונהגה עוד במאה ה-15, הוא כותב. הפילוסופים שהעניקו השראה לרפובליקה האמריקאית לא היו משכילים נאורים, אלא "לאומנים אנגליים דתיים ושמרנים פוליטיים", כותב הלאומן היהודי.

אשר לפילוסופים שפיתחו את תורות ההיגיון, במאה ה-18 וה-19, הם הפגינו "יהירות מדהימה". מר חזוני אפילו אינו צריך להתאמץ כדי להפריך את קאנט. זה בא לו בקלות, הוא עושה כן בשתי פסקאות וחצי, וכורך במופרך ההוא גם את הובס, את שפינוזה, את לוק ואת ז'אן-ז'אק רוסו. על מרכזיות התבונה (reason) אצל קאנט, הוא כותב כי "היא כוזבת מעיקרה. התבונה האנושית אינה מסוגלת להגיע באמצעים מתמטיים לתשובות-אמת אוניברסליות שאינן ניתנות להפרכה לבעיות המדע, המוסר והפוליטיקה".

מר חזוני בא חשבון גם עם דקארט, הפטפטן הצרפתי המעצבן ההוא. הפילוסופיה הקרטזיאנית היא "כה אבסורדית באופן שערורייתי עד ששום גרסה מלאה שלה בלשון האנגלית אינה קיימת כיום בדפוס".

התקפתו של מר חזוני על ההשכלה ועל ההיגיון אולי תקנה לו את המעמד הנכסף של פובדונוסצב על ההאדסון, או לפחות על הירקון, ואולי לא. אבל היא רומזת על הוואקום: החשיכה מחפשת אידיאולוגיה.

שופטים אקטיביסטיים ושועלים אקדמיים

הניסיון להביא את מלחמות התרבות האמריקאיות אל חופי ישראל הסב מפח נפש ליהודים אמריקאים, שהתנדבו למשימות מיסיונריות בירושלים. אולי זה מפני שהעברית המודרנית אינה מתמסרת בקלות לניואנסים אנגליים, והתרגומים נשמעים מאולצים. אולי זה מפני שישראלים אינם אמונים על תרבות הוויכוח האמריקאית. אולי זה מפני שכיכר השוק הישראלית קטנה מכדי להכיל דיונים אבסטרקטיים.

 אומברטו אקו / צילום: רויטרס Andrea Comas

הם ניסו במשך שנים לשכפל התקפות על "שופטים אקטיביסטיים", או על שועלים אקדמיים המחבלים בכרמי האומה ומערערים את הבסיס הפטריוטי שלה. לרוע מזלם של שליחי מלחמת התרבות, הם לקו בשיעורים מעציבים של שטחיות. היכרותם עם ההיסטוריה של ישראל ועם חברתה הספיקה להרצאות מעניינות במרכזים של קהילות יהודיות בארצות-הברית, אבל לא תמיד עמדה במבחן הרצינות או הדיוק ההיסטורי.

נראה בעליל שמבוקשם של השליחים לדבר מצווה מתחיל להינתן להם. גרמי השמיים מסתדרים על-פי מבוקשם: חוסר הפופולריות של "האליטות" בדמוקרטיה המערבית התחילה להכשיר התקפות ישירות ועקיפות על שלטון החוק, על זכויות מיעוטים, על התקשורת, על חופש הביטוי ועל חופש ההתארגנות.

הסוציולוג גדי טאוב זכה בציוץ הוקרה מאיילת שקד לאחר שהגדיר ב"הארץ" את המושג ליברליזם כ"שמה של ההשקפה שבה אוחזת אליטה גלובליסטית, בינלאומית, המבקשת לשחרר את עצמה מאחריות להמונים באמצעות פירוק הסדר הבנוי על מדינות לאום דמוקרטיות". הפמפלט הזה היה יכול להתקלף מכל מיני קירות: צ'אווס עליו השלום בוונצואלה, האחים קאצ'ינסקי בפולין, אורבאן בהונגריה, סטיב באנון, ארדואן.

הניחוחות הקונספירטיביים הנודפים מן הכתיבה הפמפלטית אינם אומרים כבוד למר טאוב. רשימתו ב"הארץ" (ארבעה באוגוסט) הייתה עיסוק סרק בטרמינולוגיות, כמו למשל למה-אומרים-שמאל-ליברלי-הלוא-פעם-היה-שמאל-והיו-ליברלים. מר טאוב קורע את המסיכה מעל השמאל הליברלי, שכל מהותו היא "מין רשת הסוואה. היא הסוותה את העובדה שהאובססיה עם זהות ואותנטיות אישית היא עיסוק אליטיסטי, שרק מתחזה לחמלה כלפי השוליים... היא האידיאולוגיה של המרכז האליטיסטי, והיא משקפת ומשרתת את האינטרסים של האליטה החדשה, המכנה את עצמה 'שמאל ליברלי'".

מביך.

בהמשך רשימתו, מר טאוב יוצא להתקפה על האיחוד האירופי, מתוצרת "האליטה העשירה והניידת", אשר "המבנה המוסדי שלו מאפשר יותר ייצוג לאליטות מאשר לעמים". חוץ מן האינפלציה של השימוש באליטה-אליטות-אליטיסטי, ההתקפה הזו מתיישבת להפליא עם הקו המשותף-לא-משותף של הימין הרדיקלי ושל השמאל הרדיקלי באירופה.

האפיונים העלילתיים של מניעי הליברלים מדברים בעדם. הם מעמידים פנים שהם דואגים למיעוטים, בעוד שהם משתמשים במיעוטים כדי לעשות "דה לגיטימציה של הרוב"; הם שונאים את העם במובן של demos, וזוממים "להשתחרר מעולו"; הם רוצים להמליך עליו "מיעוט טכנוקרטי נאור"; הם חותרים "להגביל את כוחם הפוליטי של המוני האזרחים".

ממה נפשך, אנחנו יודעים שהדמוקרטים הליברליים נקלעו למשבר. אנחנו יודעים שהם איבדו אמון, שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם, שדמגוגים פופוליסטיים מחרישים את קולם. אבל קצת קשה להסביר את הכניעה הסיטונית של מר טאוב ללוגיקה של הדמגוגים, את האימוץ הלא-סלקטיבי של גידופיהם הפוליטיים, את ההכללות הסטריאוטיפיות הגסות והשטחיות, שלא לדבר על השגיאות העובדתיות ("המפלגה הדמוקרטית [בארצות-הברית] נעשתה באופן בולט בבחירות האחרונות למפלגת האליטה הגלובליסטית").

ההתפלמסות הפמפלטית הזו מרחיקה אותנו מדיון רציני בחולשותיה הנתונות והגלויות של הדמוקרטיה הליברלית ובתקנתן. הבעיה אינה עריצותו של מיעוט יהיר, מיזנתרופי וחסר שורשים. הבעיה היא עצם ההגדרה של דמוקרטיה יציגה. ביסודה הרעיוני עומדת הכרה בריבונות העם: הוא המאציל את השלטון על נציגיו הנבחרים אחת לשלוש/ארבע/חמש/שש שנים, תלוי בחוקה. מאותה שעה ואילך, הריבונות עוברת לידי הנבחרים, בין שזה באמצעות אספה מחוקקת הממנה ממשלה, או באמצעות נשיא ביצועי בפיקוח פרלמנטרי.

 גדי טאוב / צילום: אלכס קולומויסקי

הרבה זמן עובר בין שני אקטים של האצלה. ממשלה יציגה אינה מחויבת להתייעץ עם הבוחרים בין אקט לאקט. ברוב הארצות, היא אינה מציגה את חוקיה למשאל-עם, אם כי יש יוצאים מן הכלל, בייחוד בשווייץ ובארצות-הברית, אבל במקרים חריגים גם בדמוקרטיות נוספות. הבריטים החליטו לצאת מאירופה במשאל-עם, למשל. אבל הם אינם נקראים להצביע במשאלים על הצעות תקציב, או על חקיקה חברתית. ברוב הארצות, לבוחרים אין הזכות לשלול את המנדט משליטיהם באמצע כהונתם. על-פי ויקיפדיה (ראו ערך Recall election, גם באנגלית, גם בעברית), רק שלוש ארצות מתירות לבוחרים ליזום משאל עם לשם שלילת המנדט של הנשיא - ונצואלה, קולומביה וטייוואן. לטביה מתירה את שלילת המנדט של האספה המחוקקת.

לפי מיטב ידיעותיי, רק בוונצואלה נערך משאל עם להדחת הנשיא, והוא נכשל. בארצות-הברית מותר לבוחרים לשלול את המנדט בדרג המקומי, כולל מושלי מדינות. השימוש המפורסם ביותר של האופציה נעשה בקליפורניה, ב-2003: הבוחרים הדיחו את המושל הדמוקרטי הכושל, והחליפוהו בארנולד שוורצנגר הרפובליקאי.

התוצאה הבלתי נמנעת של היעדר סנקציות נגד ממשלה מכהנת היא שיש לה הרשות החוקית להתנהל גם אם היא אינה עומדת בהבטחותיה לבוחרים, וגם אם היא מתרחקת מן המנדט המקורי שלה. בארץ ראינו את ממשלת בגין מתכחשת להבטחותיה, ומחזירה את חצי האי סיני; ראינו את ממשלת רבין מתכחשת, ומכירה באש"ף. אלה התכחשויות-מאקרו, ששינו את פני ההיסטוריה. התכחשויות-מיקרו הן לחם חוקן של כל הממשלות הדמוקרטיות, גם מפני שכל הפוליטיקאים מנוולים, וגם מפני שהפגישה היומית עם המציאות מצריכה, מפעם לפעם, החלטות ענייניות, אפילו אין הן מתיישבות עם אידיאולוגיה או עם מצע.

קריאה שנייה ושלישית

זה עניינה של הדמוקרטיה היציגה, יהיו צבעיה הרעיוניים אשר יהיו. היא כרוכה בוויתור של ה-demos, שגדי טאוב מדבר בשם זכויותיו העשוקות, על זכותו לנהל את ענייניו באופן ישיר. אפשר להתווכח ברצינות ובטון בוגר על חסרונותיו של הוויתור; אפשר לטעון לטובת שימוש תקופתי, או אפילו תכוף, בדמוקרטיה ישירה. בעידן האינטרנט (וההאקרים) אין קושי לערוך משאלי-עם יומיים, ולהחליט שכל "קריאה שנייה ושלישית" תוצג להצבעה על הרשת, לא במליאת הכנסת. אני, אגב, אינני מציע את הנוסחה הזו. גם אינני מציע שימוש שווייצרי במשאלי-עם.

הניסיון לייחס את היעדר ההתייעצות השוטפת עם הבוחרים לקונספירציה אליטיסטית הוא דמגוגיה צרופה. היא מצערת במיוחד, אולי מדאיגה, כאשר היא בוקעת מגרונו של איש רציני. אין לי עניין לעשות ספקולציות לא מלומדות על מניעיו, אף כי הוא עצמו מרבה לעשות ספקולציות לא מלומדות על מניעיהם של מבוקריו.

הריאקציה למומי הדמוקרטיה הליברלית מתחוורת במלוא קדרותה כאשר אנחנו בוחנים את כוונותיהם של בעליה ושל אדריכליה. הם אינם מזמינים את ה-demos לכיכר העיר; הם אינם יוצאים מגדרם לעורר ויכוח ולאפשר השתתפות. אדרבא, הם סוגרים את כיכר העיר, או שואבים את החמצן הפוליטי מסביבתה. הם עוסקים בהבאשה שיטתית של ריח יריביהם. פעם היריבים היו שמאלנים, או פשיסטים, על-פי החשק והריח; עכשיו הם גלובליסטים, אליטיסטים, אליטיסטים ואליטיסטים (אליטיסטים כבר אמרנו?).

טרגדיה ואירוניה הן שהמערכה נגד הדמוקרטיה הליברלית התפתחה בארצות שעתה זה השתחררו מעול הקומוניזם והכיבוש הסובייטי במרכז אירופה ובמזרחה. אין זה מקרה שסטיב באנון, "האסטרטג הראשי" קצר הימים של הנשיא טראמפ והמפיץ הבלתי-נלאה של אחוות השונאים, העניק לוויקטור אורבאן, ראש הממשלה האנטי-ליברלי של הונגריה, את תואר הכבוד "טראמפ שלפני טראמפ".

 המסה של יורם חזוני בוול סטריט ג'ורנל מחודש אפריל

בשבוע שעבר, רוב מיוחס של שני שלישים נמצא בפרלמנט (הנבחר) של האיחוד האירופי כדי לגנות את אורבאן על פגיעותיו השיטתיות בחרויות הדמוקרטיות. אורבאן הוא בחיר-לבם של חצי ההונגרים, למפלגתו יש רוב של שני שלישים בפרלמנט הלאומי, והוא נבחר בבחירות שמשקיפים אירופיים תיארו "חופשיות, אבל לא הוגנות". אליטיסטים שכמותם.

"הרוח יצאה ממפרשיה של שפת הזכויות"

את שקיעת האמון במוסדות הדמוקרטיים במערב אנחנו נוטים לייחס לתוצאות הקריסה הפיננסית, בדיוק לפני עשר שנים (התמוטטות בנק ההשקעות של ליהמן ברדרס, באמצע ספטמבר 2008, שהביאה אל שיאו את משבר הסאב-פריים, והתחילה מיתון גלובלי חריף, החמור ביותר זה 80 שנה). אבל משבר הדמוקרטיה במרכז אירופה קדם למיתון הזה. ב-2007, שנה אחת לפני הקריסה בוול סטריט, החוקר הבולגרי חד-העין איוואן קראסטב פתח סקירה מקיפה על אירופה הפוסט-קומוניסטית במילים "הגיע אל סיומו העידן הליברלי שהתחיל במרכז אירופה ב-1989".

הוא הסביר: "נדחקו אל השוליים המפלגות הליברליות, שנוסדו בידי מתנגדים לשעבר של המשטר הקומוניסטי; הרוח יצאה ממפרשיה של שפת הזכויות, והתקפה מתנהלת נגד השקפות עולם מרכזיות וליברליות, הן מבחינה פילוסופית והן מבחינה מעשית. המציאות הבוטה החדשה במרכז אירופה היא קיטוב פוליטי, דחייה של פוליטיקה באמצעות הסכמה רחבה ועליית הפופוליזם".

אלמלא הופיע על הדברים האלה תאריך פרסומם המקורי, היה אפשר בהחלט להניח שהם מתארים באופן מדויק להפליא את מצב העניינים כיום. "המתחים בין דמוקרטיה לליברליזם, עלייתה של 'חוסר סובלנות' מאורגנת והתרבותם של מנהיגים כריזמטיים, המסוגלים לתעל את כעסו של הציבור", הזכירו לקראסטב את משבר הדמוקרטיה באירופה בין שתי מלחמות העולם. המשבר אז קדם להיטלר, התפתח במקביל להיטלר, ושם קץ לניסויים דמוקרטיים כמעט בכל ארץ מזרחה מצרפת ומהולנד ודרומה מסקנדינביה.

בעיני הליברלים הפוסט-קומוניסטיים, כתב קראסטב, הימין הפופוליסטי פיתח תכונות של מה שאומברטו אקו, הסופר והוגה הדעות האיטלקי, קרא "הפשיזם הנצחי". האפיון של אקו (הופיע בכתב עת אמריקאי ב-1995) היה פואטי יותר מהיסטורי או אקדמי. קראסטב, כיאה לחוקר ולהיסטוריון, נותן סימנים בפשיזם הזה. תכונות היסוד שלו הן "פולחן המסורת ודחיית המודרניזציה; התכחשות לרציונלי ושנאת האינטלקטואלי; פנייה אל המעמד הבינוני המתוסכל; עיסוק טירדוני (= אובססיבי) בתיאוריות קונספירציה ובאנטישמיות; וכמובן, התנגדות נמרצת לפלורליזם ולליברליות".

מוטב להודות, שהשימוש הפולמוסי במושג "פשיסטים", על מנת לנגח יריבים פוליטיים ולהבאיש את ריחם, מכביד על ניסיון רציני למדוד את מקורות ההשראה של רדיקלים, לא רק בימין כי אם גם בשמאל ("פשיזם" כאוסף של תכונות, לא כמושג היסטורי, כולל כמובן גם שמאל). הגיע הזמן לשביתת נשק. הגיע הזמן לפתוח שיחה על עתיד הדמוקרטיה. יש מרחק ניכר בין הפופוליזם של ימינו ובין פובדונוסצב, אבל המרחק קטן ממה שנדמה.