אירופה בדרך להשיק עידן חדש ברשת לבעלי זכויות יוצרים

נציגי הסדר של העולם האנלוגי הישן ונציגי הסדר של העולם הדיגיטלי החדש מנסים לחלק ביניהם את השליטה על העולם של מחר. כך אפשר להבין את הדירקטיבה שאישר החודש הפרלמנט האירופי ב-12 בספטמבר. הדירקטיבה, שכותרתה "זכויות יוצרים בשוק הדיגיטלי היחיד", מתקדמת לקראת אישורה הסופי באיחוד האירופי. האישור צפוי בתחילת 2019, לאחר שגם המועצה (Council) והנציבות (Commission) האירופיות ייתנו את דעתן לנושא.

על המדוכה - מאבק שליטה וסכומי-עתק. מצד אחד ניצבים מוציאים לאור ובעלי זכויות יוצרים - חברות מוזיקה, אולפני הסרטה ואחרים. מצד שני ניצבים ענקי האינטרנט - גוגל ופייסבוק בראש ובראשונה, וגם אמזון, אפל ומיקרוסופט. הראשונים מתבוננים בזעם בעושר שחברות האינטרנט עושות משימוש ביצירותיהם. האחרונים חוסים תחת דינים המגוננים עליהם.

דרך אחרת להתבונן במתרחש היא כמאבק בין-יבשתי: אירופה של מרקל וגרמניה, נגד אמריקה של טראמפ. היבשת הישנה נאבקת בהגמוניה של היבשת החדשה בעולם המקוון. לא לחינם 5 ענקיות האינטרנט הן כולן אמריקאיות; אין בהן חברה אירופית אחת לרפואה.

אלא שהדירקטיבה החדשה תחול על ענקים חדשים, כמו גם על מיזמים טכנולוגיים צעירים. ולכן, באמצע מאבק האיתנים המתחולל עלולים להישחק שחקנים קטנים ואינטרסים ציבוריים.

 הסעיפים במחלוקת

הזכות לשימוש בפרסומים עיתונאיים

דירקטיבה - הנחיה - תקנה שמוציאה נציבות הקהילייה האירופית - היא הוראה המחייבת כל אחת מהמדינות החברות באיחוד האירופי להתאים את דיניהן הלאומיים לנורמות שבהוראה. מרבית החקיקה באיחוד האירופי מוסדרת בדרך זו. אבל זה מכבר לא זכורה מחלוקת חריפה כזו שעוררה הדירקטיבה הנוכחית. הפרלמנט האירופי אישר אותה ברוב של 438 תומכים מול 226 מתנגדים. היא כוללת בתוכנה שני סעיפים ששנויים במחלוקת חריפה - סעיף 11 ("מס הקישוריות") וסעיף 13 ("החברה לפלטר תוכן").

סעיף 11 מקנה למו"לים זכות יוצרים בפרסומים עיתונאיים, המוגבלת להעתקה ולהעמדה לרשות הציבור, כדי שיוכלו לקבל תמורה הולמת בעת שספקי שירותים (Information Society Service Providers, במקור האנגלי) משתמשים בפרסומים כאלה. אלמלא הסעיף, זכות היוצרים יכול שתימצא בידי מחברי הפרסומים - עיתונאי, צלם וכיוצא באלה. הדירקטיבה מבהירה כי היא אינה שוללת את זכויותיהם של אלה ביצירותיהם, וכי המו"לים לא יוכלו לפעול נגדם.

בניסיון להתמודד עם הביקורת שנשמעה בעבר נגד ההסדרה המוצעת, כולל נוסחה המתוקן של הדירקטיבה שני סעיפי-משנה מרככים. על-פי הראשון, זכות היוצרים של המו"לים אינה מונעת שימושים לגיטימיים בפרסומים עיתונאיים, פרטיים ולא-מסחריים, בידי יחידים. על-פי השני, זכות המו"לים אינה משתרעת על קישורים בלבד המלווים במילים בודדות.

לא לחינם כונה אפוא הסעיף "מס קישוריות" (Links Tax). הוא אינו מאפשר להעתיק 2-3 משפטים מידיעה עיתונאית ולהשתמש בכותרתה כקישור אליה. ככזה, הוא מכוון נגד שירותים כדוגמת Google News. מו"לים באירופה מנהלים זה שנים מאבקים משפטיים נגד השירות שלדעתם פוגע בהכנסותיהם. מערכה כזו התנהלה לדוגמה בבלגיה מ-2007. לאחר שהובע חשש שהנוסח ימנע קישור בלא תשלום גם מבלוגרים ומאתרים קטנים - הוכנסו אליו הסעיפים המיועדים לעדן אותו.

אלא שחוסר הוודאות האופף את הניסוח המתוקן הוא רב מאוד: לדוגמה, מי הם ספקי השירותים שאליהם הוא מפנה? מהם שימושים לגיטימיים המותרים ליחידים - האם, למשל, אפשר לצטט קטעים מידיעה עיתונאית בפוסט פרטי בפייסבוק? מה הם קישורים המלווים במילים בודדות? וכיו"ב. מדובר בשאלות חסרות מענה. אפשר לקוות שהדינים המדינתיים המיישמים את הדירקטיבה, ישכילו לתת להן תשובה.

דמי רישיון הוגנים לבעלי הזכויות

גם סעיף 13 לדירקטיבה שנוי במחלוקת עזה, אף יותר מקודמו. לפי כותרתו, הסעיף מיועד לחול על שימוש בתוכן מוגן בידי ספקי שירותים מקוונים לשיתוף בתוכן, המאחסנים ומקנים גישה לכמויות גדולות של יצירות שמעלים משתמשיהם. מובן שגופים כיוטיוב, חברה-בת של גוגל, ופייסבוק, הם הראשונים העולים בדעת, אבל גם לינקדאין של מייקרוסופט.

עד כה, המשטר המשפטי הנוהג קבע כי בעלי השירותים אינם אחראים להפרת זכויות של משתמשיהם, כל עוד הם מצייתים לנוהל הודעה והסרה. כלומר, אם קיבלו הודעה שהועלתה לשירותיהם יצירה המפרה זכויות יוצרים - הם מסירים אותה.

הדירקטיבה החדשה ממסדת משטר חדש. היא קובעת כי ספקי השירותים האלה מבצעים מעשה של "תקשורת לציבור", ולפיכך עליהם לשלם דמי רישיון הוגנים לבעלי הזכויות ביצירות. הסכמי הרישיון יכסו גם את פעולתם של מי שמעלים תוכן בהתאם לעקרונות הרישיון (כלומר, גם הפייסבוקים של העולם וגם משתמשיהם יהיו מוגנים).

הנוסח המתוקן אומר שאם בעלי הזכויות ביצירות אינם מעוניינים להעניק רישיון, הם וספקי השירותים ישתפו פעולה בתום-לב כדי להבטיח שהיצירות הבלתי-מאושרות לא יימצאו בשירות. הוראה זו קוראת, הלכה למעשה, להטמעת מנגנונים אוטומטיים לסינון תוכן. מנגנונים כאלה "זוכים" לביקורת חריפה בשיח הציבורי והאקדמי: הם אינם מדויקים, חוסמים יצירות שאינן מוגנות, לא מתחשבים בשימושים הוגנים - שממילא החוק האירופי אינו מכיר בשכמותם בעוצמה הנהוגה בדין האמריקאי, והם יקרים לפיתוח ולתפעול.

אפשר שהדירקטיבה מכירה בכך. לכן היא קוראת להטמיע מנגנונים יעילים לערעור על פסילה לא מוצדקת של יצירות. עליהם לפעול במהירות ובידי בני אדם ולא באמצעים אוטומטיים. בהתחשב בכך שלפייסבוק, לדוגמה, מועלים מדי יום 350 מיליון תמונות וקטעי וידאו, הרי שבפני מנגנוני ערעור כאלה ניצב אתגר, שספק אם הם יוכלו לעמוד בו.

מאבק בהגמוניה האמריקאית

החששות מסעיף 13 הם רבים מספור ומשתרעים על תחומים שונים של המשפט:

א. דיני תחרות - הסכמי רישיון עם בעלי זכויות, כמו גם יישום אמצעים לסינון תוכן, מחייבים השקעות-עתק. השקעות כאלה הן בהישג ידם של הגוגלים והפייסבוקים של העולם, אבל לא של מתחרים קטנים שזה עתה קמו. הסעיף עלול אפוא לטרפד תחרות.

ב. חופש הביטוי - הסעיף ימנע ממשתמשים ברשתות חברתיות להעלות תוכן, גם לשימושים מותרים כדוגמת פרודיות ("ממים"), ביקורת, סקירה וכיו"ב.

ג. הגנת הפרטיות - כאן החשש הוא מפגיעה בפרטיותם של משתמשים, כאשר תכנים שהם מעלים לרשת ייסרקו מראש.

האם הדירקטיבה מבשרת את סוף האינטרנט כמו שאנחנו מכירים אותו או עידן חדש לאמנים ולבעלי זכויות? תלוי את מי שואלים. גם אם נוסחה טרם גובש סופית, הכיוון ומשמעותו ברורים: אם אירופה סבורה שהיא תיאבק באמצעות הוראות אלה בהגמוניה של חברות הענק האמריקאיות, אירופה עלולה לגלות לאסונה שהן החברות היחידות שיכולות לעמוד בהוראותיה.

פיצוי בעלי זכויות היוצרים בעקבות העושר שחברות האינטרנט מפיקות מיצירותיהם הוא מתחייב, ולו בשל תחושה אינסטינקטיבית של צדק. אולם הדרך לעשות זאת בלי להקשות על שחקנים חדשים ועל ציבור המשתמשים, עוד טעונה חיפוש. 

■ הכותב הוא שותף בכיר וראש קבוצת הסייבר, האינטרנט וזכויות היוצרים במשרד עורכי הדין פרל כהן צדק לצר ברץ.