תגובת משרד ההגנה הרוסי על אובדן מטוס התובלה בשמי סוריה הייתה מדהימה גם בפסקנותה, גם במהירותה. היא באה ב-18 בספטמבר, בתחילת הבוקר שלאחר הפלת ה"איליושין" על חמישה-עשר מוטסיו. היא הטילה את האחריות על ישראל מיד. מיד. "אנחנו חושבים את מעשי ההתגרות של ישראל לעוינים", אמר גנרל איגור קונאשנקוב, דובר המשרד.
לא נשמעו צלילים כאלה מאז הימים הקודרים ביותר של איבת ברית-המועצות. דפדוף בעיתוני התקופה מראה כי בפברואר 1953, כאשר מוסקבה ניתקה את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל (לאחר שפצצה הושלכה על בניין הצירות הסובייטית), האיגרת הרשמית ממשרד החוץ הסובייטי האשימה את ישראל שהסיתה "באופן גלוי לפעולות איבה נגד ברית-המועצות". העורך הראשי של מעריב, ד"ר עזריאל קרליבך, כתב אז במאמר ראשי, כי "הודעה חריפה כזאת לא שלחה רוסיה לשום אומה - גם לאחר מקרים דומים".
בשעות שלאחר הכרזת משרד ההגנה, דיווחים ממוסקבה תיארו תגובה מדודה יותר של הנשיא פוטין. נמסר שהוא נמנע מלהטיל אחריות ישירה על ישראל, והעדיף לדבר על "אי-הבנות". אבל הפירוש הזה לא האריך ימים.
ביום א' השבוע באה הודעה חדשה ממשרד ההגנה. היא דחתה את הסברי ישראל. יתר על כן, מיודענו גנרל קונאשנקוב הכריז שישראל יצרה מלכודת בשביל המטוס הרוסי, כדי למשוך אליו את אש הנ"מ הסורית. התנהגותם של טייסי ישראל מבטאת "היעדר מקצועיות, או לכל הפחות הזנחה נפשעת". לכל הפחות. אולי הגנרל חושב שעלבון למקצועיותם של טייסיה יפגע בישראל יותר מהאשמתה בפלילים.
זמן קצר אחר-כך התייצב שר ההגנה עצמו, גנרל סירגיי שוייגו, בפני המיקרופונים, כדי להודיע שרוסיה תצייד את סוריה בטילי 300-S נגד מטוסים. מה יהיה הצעד הבא? אולי לוחמה אלקטרונית כדי לשבש את יכולת התנועה של מטוסי ישראל (ושל ארצות-הברית ובעלות בריתה)?
אלה התפתחויות עוצרות נשימה. האדונים נתניהו וליברמן טיפחו בשנים האחרונות תקווה, שיהיה אפשר להגיע להבנות טקטיות ואסטרטגיות עם רוסיה בסוריה, וממילא גם במקומות אחרים. מר נתניהו התראה עם נשיא רוסיה בתכיפות מרשימה, בוודאי גדולה מזו של כל מנהיג אחר במערב הדמוקרטי. בעיניו זה היה ביטוי של שותפות. למה התכוון פוטין, לעומת זאת? אין זה מן הנמנע שלו הייתה הגדרה קצת שונה: קליינטאליזם. שום שוויון לא נבע מנכונותו לעשות עסקים עם מדינה זעירה של שמונה מיליון תושבים. הוא ציפה ליחסי פטרון וקליינט; ישראל כוואסאל.
באיזו רצינות ניסה ראש הממשלה ללמוד את הלכי רוחו של נשיא רוסיה? את הקונטקסט ההיסטורי והפסיכולוגי של מעשיו ושל אישיותו? האם הוא הסתפק בתרגום הסימולטני של שר הקליטה ובהסברים של שר הביטחון? או שהוא נמלך גם בדעתם של היסטוריונים, של מדעני מדינה ושל משקיפים זרים, כדי להתחקות על הניואנסים של מדיניות החוץ הרוסית?
שוחרת נקם
מאז נפילת ברית-המועצות, כמעט לפני 27 שנה, וביתר שאת מאז עליית פוטין לשלטון, לפני 18 שנה, רוסיה מסווגת מפעם לפעם כ"מדינה רוואנשיסטית", זאת אומרת שוחרת-נקם. זה מושג שהתחיל לרווח בעיקר בין שתי מלחמות העולם, כאשר רוסיה הסובייטית וגרמניה הוויימארית עשו יד אחת כדי לעקוף את הסכמי ורסאיי, ולחדש את מעמדן כמקדם.
רוסיה של פוטין רואה את עצמה כמפסידה הגדולה של המלחמה הקרה. היא ירדה מנכסיה האימפריאליים, באירופה, באסיה ובאפריקה. מנוי וגמור איתה להחזיר לעצמה לפחות את מקצתם. את מעשיה בסוריה אי-אפשר להבין אלא בקונטקסט הזה. שום תועלת חומרית או פוליטית אינה צומחת לה מזיהוי קרוב עם משטר מיעוט גנוצידי. היא נמצאת שם כדי להודיע שהיא חוזרת אל מרכז הזירה.
לרוואנשיזם הרוסי יש ביטויים רציונליים ורציונליים פחות. בדרך-כלל עניינו הוא השגת יתרונות מוגדרים. אבל מפעם לפעם אפשר לטעום בו גם טעם של נקמה. זה היה כנראה מקור ההשראה של ההתערבות במערכת הבחירות בארצות-הברית: לנקום בהילרי קלינטון על הטפות המוסר שלה לרוסיה, לאחר הזיוף הברור של הבחירות לפרלמנט הרוסי ב-2012; טעם של נקמה היה אפשר לטעום בפלישה לגיאורגיה, ב-2008; מוטרפת לחלוטין היא תוכנית ההרעלות הנקמנית של בוגדים רוסיים מעבר לים.
התוכן והטון של הודעות משרד ההגנה במוסקבה - אולי הטון עוד יותר מן התוכן - מעוררים חשד שיש כאן משהו החורג מרוגז מובן של מערכת ביטחון על אובדן חיילים וציוד. עביט השופכין על ישראל ה"מתגרה", ה"עוינת", ה"נפשעת" מחזיר אותנו אל ימי המלחמה הקרה, כאשר כל קצין וטוב-לנשק במוסקבה ידע באיזה צד נמצאת "הכת הצבאית של תל-אביב" ולאיזה יחס היא ראויה.
מערכת טילי הנ"מ הרוסית S-300 / צילום:REUTERS Maxim-Shemetov
מעבר לקו האדום
כבר היינו שם פעם. במארס 1970, טכנאים סובייטיים התחילו להתקין טילים מתקדמים נגד מטוסים (במערב הם נקראו 3-SAM) במצרים. באפריל, טייסים סובייטיים התחילו טיסות מבצעיות בשמי מצרים. בשבעה באוגוסט 1970 נכנסה לתוקפה הפסקת האש לאורך תעלת סואץ, ומלחמת ההתשה הסתיימה. כבר למחרת נודע שחיל המצב הסובייטי במצרים קידם את טילי הדור הבא אל מעבר ל"קו האדום" שתחמה ישראל.
שלוש שנים אחר-כך, הטילים האלה יעשו שמות במטוסי חיל האוויר של ישראל, ובמשך כמה ימים יעמידו בספק את יכולתה למנוע תבוסה במלחמת יום הכיפורים.
איפה תעמוד ישראל אם ייוודע לה בעוד שבוע או שבועיים (זמן ההעברה המיועד של סוללות הטילים לסוריה) כי הסתיים חופש הפעולה שלה בשמי הלוואנט וניטל ממנה היתרון הצבאי החשוב ביותר שלה?
יש הרבה הבדלים בין אוגוסט 1970 לספטמבר 2018, אבל לא כולם הם לטובת 2018.
כתבות
ני"ע
