אסון ארי נשר: הרגולטור חייב לעצור את הכאוס

התאונה האיומה בשדרות רוקח בתל אביב, שבה קיפח הנער ארי נשר את חייו, היא מצמררת ומזעזעת. ליבי עם המשפחה. זו תאונה נוראה כמו כל תאונת דרכים מיותרת, והעובדה שהקורבן בה הוא צעיר מוכשר בן למשפחה מוכרת, יכולה אולי לסייע להעלות את המודעות לצורך בשינוי, במניעת מקרים דומים, בפיקוח ובאכיפה, במלחמה בנהיגה הפושעת והאיומה בשכרות, כמו זו (לכאורה), של הפוגע, אבל גם במודעות נוספת ובעיקר להסדרה. וזה תפקידה של המדינה.

הרכב החשמלי הדו-גלגלי לסוגיו, הוא כלי אטרקטיבי, זמין, יעיל ונוח, אבל הוא גם כלי מסוכן ביותר, שעל הנוהגים בו להיות לא רק מיומנים בשליטה בו, אלא גם להכיר את חוקי התנועה ולהיות מודעים לסכנה (בכביש ובמדרכה). בזמן שמדי פעם עולים לכותרות שמות של ידוענים שנפגע מכלים שכאלה (זוכרים את הדוגמנית שלומית מלכה, תבדל"א?), מתמלאים חדרי המיון של בתי החולים מדי יום ביומו, בקורבנות רבים נוספים, שנפגעו בדרגות חומרה שונות, ושמם וסיפורם האישי לא מגיע לתקשורת. מדי יום. לא פחות.

לפני כחודש עשתה אמי את דרכה ממרכז העיר הביתה. היא המתינה בתחנה לאוטובוס, וכשזה הגיע, פתח דלתו והיא עמדה להיכנס, חלף ביניהם, על המדרכה, כלי רכב מהיר והפיל אותה על הארץ. נהג האוטובוס ההמום דומם מנוע, ועוברי אורח התאספו סביבה וסייעו לה לקום. הנהג הפוגע, אולי המום לא פחות, עצר לרגע קל, אולם כשראה שהיא מקבלת עזרה חש שמוטב יהיה אם לא ייקח חלק באינצידנט, מיהר ונס, שלא לומר טס, על נפשו. למרבה המזל אמי (בת כ-80) יצאה מהתאונה כשלגופה מכות יבשות בלבד וטראומה כבדה. את הפוגע אין סיכוי שנוכל לאתר, היות שהוא לא נשא לוחית רישוי ומדובר היה בנער צעיר מאוד, שאני מניחה שלהוריו עד היום אין מושג במה הוא היה מעורב. הוא נהג כמובן באופניים חשמליים. הרופא שטיפל באמי אמר לה שמדי יום הוא מקבל קורבנות שכאלה. אלה יכולים להיות הולכי רגל תמימים כמוה, הנהגים עצמם, או נהגי כלי רכב אחרים (אפילו נהגי מכוניות ואופנועים שמצייתים לחוקי התנועה).

כדי להבין את גודל האסון הפוטנציאלי היומיומי, תארו לעצמכם כאוס על הכביש. דמיינו מצב שבו באחת מכל חמש מכוניות נוהג אדם שאין לו ומעולם לא היה לו רישיון נהיגה. תחשבו מה היה קורה אם רק בחלק קטן מהרכבים הייתה חגורת בטיחות. תארו לעצמכם שהרמזור האדום בצומת היה בגדר אופציה, והיה עליכם להביא בחשבון שלמרות שיש לכם זכות קדימה, יכול מאוד להיות שלפתע יגיח מולכם כלי רכב זריז ויחצה את הצומת רק משום שנראה לו שהוא עוד יכול להספיק. כאוס על הכביש אמרנו? לא רק שם. בואו ניקח את האימה הזו גם למדרכה. דמיינו סיטואציה שבה אותם כלי רכב ממונעים הנהוגים ללא רישיון ואמצעי בטיחות, מזגזגים לפרקים מהכביש למדרכה (על סמך שיקול דעת ששמור רק להם), ומצפים שהולכי הרגל יסורו מדרכם. מטורף, מה? ובכן, ברוכים הבאים למציאות. לצערנו הרב אנחנו זקוקים לסיפורים מזעזעים, ובעיקר לקורבנות בעלי שמות מוכרים, כדי להתחיל להבין שמדובר במצב חירום שדורש התערבות רגולטורית.

חשוב לומר: לצד המלחמה ההכרחית בנהגים שיכורים שרוצחים, פוגעים ובורחים, יש להחזיר את הביטחון לכבישים, למדרכות ולמי שמצייתים לחוקי התנועה כפי שהכרנו אותם פעם. שיהיה ברור - איני באה להאשים את הנהגים הצעירים שרוכבים על כלי ממונעים וגם לא את הוריהם שכנראה הופעל עליהם לחץ חברתי נוסח "לכולם יש". אני לא מאשימה אותם. אני מאשימה את החוק שאומר להם שזה בסדר ושייסעו לשלום.

אנחנו בתקופת בחירות וקל לנו מאוד להאשים את התשתיות. קל ולא נכון. שבילי אופניים הם צעד הכרחי ויש להרבות בהם ולהסדירם, אבל כמות כלי הרכב הממונעים (ותפסיקו כבר לקרוא להם אופניים, מדובר בכלי הדומה לאופנוע) מצריכה התערבות חמורה הרבה יותר: יש להתנות אותם בקבלת רישיון ולהגבילם בגיל; יש לערוך מבחן שליטה לפני השימוש בהם; יש לאכוף את השימוש בהם ולשם כך הם חייבים לשאת לוחית רישוי; יש להגביר את האכיפה על חבישת קסדה לנהגיהם; יש לחייבם בביטוח רכב ובביטוח צד ג'; יש להקצות להם נתיב מיוחד משום שבמצב הנוכחי הם מסכנים גם את רוכבי האופניים התמימים. במקום זאת, העיריות עושות צעדים שרק מחמירים את המצב ומאפשרות לחברות השכרה לכלי רכב ממונעים שכאלה לשגר עוד נהגים לא מיומנים לרחובות, ועוד על כלים שזו הפעם הראשונה שהם נוהגים בהם. אתם רוצים לצמצם את כמות המכוניות בכבישים? זו מטרה נעלה. אבל לא ככה. תראו מה (שוב) קרה.