מי צריך רגולציה על יבוא כשר?

לצערנו כבר התרגלנו. עוד פרשת שחיתות שנחקרת ברבנות הראשית. הפעם זה לא רב ראשי שמוכר גיורים, לא משגיח שעובד 27 שעות ביממה ולא רב עיר שמקדם בד"ץ של המשפחה שלו. הפעם מדובר באחד התחומים הפחות מוכרים לציבור - תחום הרגולציה על מוצרים מיובאים.

כשאנחנו מבקרים בסופר ונתקלים במוצרים בעלי חותמת כשרות, יש להבחין בין שני סוגים עיקריים של מוצרים, ובהתאם של כשרויות.

מוצרים שמיוצרים בארץ חייבים לשאת את חותמת הכשרות של הרב המקומי. בנוסף לכך ישנן לעתים חותמות נוספות של תאגידי כשרות פרטיים - בד"צים - אך רק על בסיס הכשרות של הרב המקומי.

לעומת זאת, מוצרים מיובאים מחו"ל מגיעים בדרך כלל עם חותמת של גוף כשרות מחו"ל, בנוסף לחותמת של "אישור הרבנות הראשית לישראל". לפי דוח שפורסם לאחרונה על-ידי עו"ד עמיחי פילבר, ששימש עד לא מכבר כאחראי על תחום הסדרת הכשרות במשרד לשירותי דת, הרבנות אישרה 93 גופי כשרות כאלה ברחבי העולם, על אף שקיימים הרבה יותר רבנים וגופי כשרות שמוכרים בחו"ל. ומי נותן את החותמת של הרבנות בישראל? פקיד בודד ויחיד, שהוא למעשה מחלקת יבוא ברבנות הראשית לישראל. הוא ואין בלתו. והוא זה שמתנהלת נגדו חקירה פלילית עם חשדות כבדים לקבלת שוחד מיבואנים תמורת החותמת הנכספת.

יש לציין כי לא מדובר ברגולציה מתוחכמת. מצד אחד, הרבנות מאשרת גופי כשרות. מצד שני, היא לא סומכת עליהם עד הסוף - עובדה שיש צורך באישור מחלקת היבוא, ונטל ההוכחה נמצא על היבואן. מצד שלישי, הרבנות לא שולחת מפקחים לחו"ל באופן תדיר כדי לבחון את התנהלות גופי הכשרות והרבנים במפעלים.

את יישום רפורמת הקורנפלקס שעברה בכנסת במסגרת חוק ההסדרים בתקציב 2016, עיכבו ברבנות הראשית בדיוק בגלל העומס שהיה אמור להיווצר במחלקת היבוא הקטנה ממילא. נכון להיום מחלקת היבוא מטפלת בכ-1,750 יבואני מזון ומנפיקה כ-6,000 תעודות כשרות חדשות בכל שנה. כשכל זה נופל על פקיד אחד, בכיר ומנוסה ככל שיהיה, ללא פיקוח מינימלי ועם פוליטיקה שמכתיבה את אישור גופי הכשרות - כנראה שאין מנוס מהמצב אליו הגענו. ואם כל זה אינו מספיק, צריך להכיר שהמציאות הזו הולידה שורה של מתווכים מטעם ו"מאכערים", שמנצלים את העובדה שמדובר ברגולציה בעייתית ופועלים להשגת אישורי הכשרות ליבואנים. כעת, משנכנסו יבואנים מקבילים לעסק, המאכערים חוגגים.

כאן המקום לעצור ולשאול - בהינתן המצב הקיים, בו אין ולא תהיה בעתיד הנראה לעין רגולציה אפקטיבית, מי בכלל צריך רגולציה על כשרות מוצרים מיובאים? עיון ברשימת גופי הכשרות המאושרים מעלה תהייה לגבי גופי כשרות מסוימים, שאינם מקובלים בקרב קהילות חו"ל. ישנם גם גופים שמקובלים מאוד, אך אינם מופיעים ברשימה. אם קהילות גדולות בתפוצות מסוגלות להכיר בגופי הכשרות שעליהן הן סומכות, ואם אין באמת דרך לנציגי הרבנות לפקח על כל פס ייצור בכל מפעל בחו"ל, מדוע אנו מעדיפים רגולציה סתמית של פקיד בישראל, שלא ברור מה יש מאחוריהן?

במפעלי הייצור בארץ הרבנות הראשית לכאורה מפקחת על השגחת הכשרות. במפעלים בחו"ל הרבנות לא מפקחת ולא מסוגלת לפקח על הנעשה. ישנם רבנים שניתן לסמוך עליהם, ואין הכרח בוועדה מטעם מועצת הרבנות שתקבע זאת בשביל הצרכן.

צרכן הכשרות הישראלי לא פחות חכם מרעהו היהודי, שיושב בפריז או במנהטן. הוא יכול להגיע לסופר, לראות שיש על מוצר חותמת של גוף כשרות גדול ומוכר כמו OU או OK ולקחת לביתו. אם הרבנות לא יכולה לספק לו פיקוח אמיתי על הנעשה, מדוע שלא נבחן אלטרנטיבה של דה-רגולציה שרק תייתר את המתווכים ותפחית את התמריץ לשחיתות מערכתית?

אולי אפשר להסתדר בלי מחלקת יבוא ברבנות?

■ הכותב הוא ראש תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה.