זעקת הקורבן הפריבילגי: תומכי טראמפ רותחים מזעם

גל הביקורת הציבורית על המאמץ הרפובליקאי למנות את ברט קאוואנו לבית המשפט העליון של ארה"ב וקיתונות הלעג הארסי שנשפכים על המועמד הרפובליקאי, מ-Saturday Night Live ועד עמודי האופ-אד בעיתונים הארציים, מרתיחים את תומכי דונלד טראמפ, ה"בייס" שלו, בעיקר גברים לבנים, מעוטי הכנסה אך לא רק, מעוטי השכלה, אך לא רק.

הם רואים במתקפה המסיבית על קאוואנו הוכחה נוספת להתחזקותו של קמפיין פמיניסטי-ליברלי שדוחף ביתר שאת אג'נדה בלתי מתפשרת מאז יומו הראשון של טראמפ בבית הלבן: שלילת המעמד המיוחס של הגבר הלבן בראש הפירמידה החברתית-כלכלית האמריקאית, מעמד שאיש לא ניסה לקרוא עליו תיגר מאז נבעטו כוחות הכתר הבריטי מאמריקה במאה ה-18 ועד אמצע המאה שעברה.

חמשת העשורים שחלפו לא האירו פנים לגבר הלבן ההטרוסקסואלי בארה"ב, כתב באחרונה ההיסטוריון האמריקאי סטיוון גילון. עד שנות ה-60 ישבו גברים לבנים בראש הפירמידה התרבותית והכלכלית של ארה"ב. הם לא נאלצו להתחרות עם שחורים או עם נשים במקומות העובדה והפיקו תועלת מחוקים ומנהגים שחיזקו את מעמדם הפריבילגי. הם שלטו לא רק במקום העבודה אלא הובילו גם את הפוליטיקה האמריקאית ונהנו מכוח אבסולוטי, ללא עוררין, בזירה המשפחתית.

ואז עולמם של הלבנים החל לקרוס, כותב ההיסטוריון. השחורים שוב לא היו מוכנים לקבל את האפליה הגזענית שגולמה בחוקי ג'ים קרואו והתעמתו עם מוקדי הכוח הלבן במדינות הדרום. יחד עם בעלי ברית ליברליים בצפון, הם הניעו את הקונגרס לקבל חוקים חשובים שהוציאו אפליה גזענית אל מחוץ לחוק. הפמיניסטיות, ששאבו השראה מהצלחת השחורים, קראו תיגר על חוקים שתחמו אותן למשרות מסורתיות. הן ניתצו את האמונה שנשים אינן מסוגלות להיות עורכות דין, רופאות, או מנהלות בכירות בחברות. הנשים הבהירו שהן אינן מוכנות להסתפק בחיים של עקרת-בית כנועה. אל הנשים והשחורים הצטרפה, בשלב מאוחר יותר, קהיליית הלהט"ב, שדרשה - ובדרך-כלל קיבלה - שוויון זכויות במקומות העובדה ובמגזרים אחרים של הפעילות האנושית.

אך האיום הגדול ביותר לגבר הלבן היה ההגירה המוגברת לארה"ב. חוק ההגירה מ-1965, שהעמיד "איחוד משפחות" במרכז מדיניות ההגירה האמריקאית, הביא לגידול דרמטי מספר המהגרים לארה"ב. על פי מכון המחקר פיו (PEW), מהגרים וילדיהם שנולדו בארה"ב תרמו 55% לגידול האוכלוסייה בארה"ב מאז 1965. באותה שנה היו המהגרים 5% מהאוכלוסייה; כיום הם 14%.

מאז 1965, הרוב המכריע של המהגרים הגיע לארה"ב מאסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית. לבנים רבים החלו לראות במהגרים אלה איום ל"תרבות המשותפת" של אמריקה - כותב גילון - תרבות שהגה ויצר האדם הלבן. הלבנים השמרנים החלו לקבול על כך שהמהגרים אינם מתערים בחברה האמריקאית אלא יוצרים פוליטיקה של זהויות לאומיות תוך-אמריקאיות, פוליטיקה ששמה דגש על הבדלים תרבותיים תוך דחיית ערכים משותפים.

וכך, החל בשנות ה-60 ראו גברים לבנים רבים את השינויים שחוללו התנועות לשוויון זכויות - של נשים, שחורים או קהיליית להט"ב - ואת ההגירה המוגברת לא כמכשירים לבניין חברה הוגנת ומגוונת יותר, שתפעל לתיקון עוולות העבר, אלא כהתקפה ישירה עליהם ועל הערכים שלהם. זה אפוא מקור ההתנגדות העזה, לפעמים אלימה, בארה"ב בעשרות השנים שחלפו לבתי ספר מעורבים, לחינוך דו-לשוני (למשל: אנגלית וספרדית), או לשוויון זכויות ללהט"בים. בשלב מאוחר יותר נולדו ההתנגדות היוקדת לברק אובמה וההאשמות הכוזבות שהוא מוסלמי יליד אפריקה. לכך יש להוסיף את היעלמות מפעלי ייצור ומיקור חוץ לאסיה, שחיקת האיגודים המקצועיים ואוטומציה גוברת.

הגבר הלבן באמריקה חש עצמו זניח, חלש ופגוע, מלא חרדות. במילים אחרות, הוא החל לראות את עצמו כקורבן של נסיבות שאין לו שליטה עליהן. הוא מודה בפה מלא שהוא חושש מהתמורות הדמוגרפיות והמהפכות התרבותיות. דונלד טראמפ מכר את עצמו במסע הבחירות לנשיאות ב-2016 כמענה לחרדות האלה. במקום זאת, בגלל מבנה אישיותו המיוחד ובגלל נטייתו לעודד פלגנות, הוא משמש זרז לחיזוק התופעות שגרמו להיווצרות החרדות האלה מלכתחילה.

הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא הדרך שבה טראמפ והמנהיגים הרפובליקאים בקונגרס מטפלים בפרשת קאוואנו. התנהלותם דוחפת יותר ויותר נשים למחנה הדמוקרטי או להתארגנויות פוליטיות אחרות. לאחר שהמועמד הואשם בניסיון אונס בהיותו תלמיד בבית ספר תיכון, ובתוקפנות מינית בהיות סטודנט בייל, ולאחר הופעתו המזיקה והנלעגת בשימוע של ועדת המשפט של הסנאט, שבה הוא לא רק כפר בהאשמות נגדו אלא אף טען שהצטיינותו בלימודים אמורה לפתוח לפניו את שערי בית המשפט העליון, וש"הקלינטונים" אשמים בקמפיין נגדו - לאחר כל זאת, טראמפ והרפובליקאים הותירו אותו במירוץ במקום לשלוף את מועמדותו ולמנות מישהו קביל יותר, גם אם המועמד החדש לא היה מספיק לעבור את כל המשוכות עד בחירות הביניים בנובמבר.

גרוע יותר, טראמפ מוסיף ללבות את תחושת ההתקרבנות של הבייס שלו ובכך הוא מגדיל עוד יותר את הפער הרחב בלאו הכי בין נשים לבינו ולבין המפלגה הרפובליקאית. במילים אחרות: הוא תורם לחיזוק התנועה הפמיניסטית החדשה ששואבת את כל חיותה מסלידה מנשיא ארה"ב ועתה גם מסלידה מקאוואנו. הוא מחזק את התנועה השנואה ביותר על הבייס שלו.

וכך, בעידוד משפחת טראמפ, מחוקקים רפובליקאים ושדרי תחנות רדיו ימניות מתגבשת בארה"ב תנועת מחאה זכרית, מענה כמעט סימטרי לתנועת המחאה הנשית, שהולכת מחיל אל חיל בעקבות הפגנות הנשים הענקיות עם היכנסו של טראמפ לבית הלבן. נדמה כאילו טראמפ ורעיו אוהבים לשפך שמן על המדורה.

"הטראומה שעברה על גבר שמעולם לא הוטחה בו אפילו האשמה אחת; אף פעם לא אמרו עליו דבר רע", אמר טראמפ על קאוואנו. "(ההאשמות נגדו) בלתי הוגנות כלפיו בשלב זה. מה שעובר על אשתו, מה שעובר על הילדות היפות שלו בכלל אי-אפשר לתאר". הוא לא התייחס כלל לעדותה של פרופ' כריסטין בלאסי פורד, שתיארה בפרטי פרטים, בשימוע בוועדת המשפט של הסנט בשבוע שעבר, מה שעולל לה קאוואנו בהיותו שיכור כאשר שניהם היו תלמידי תיכון.

ואתמול הצהיר טראמפ: "אלה זמנים מפחידים מאוד לאנשים צעירים באמריקה, אלה זמנים שבהם מישהו יכול להימצא אשם במשהו שהוא לא ביצע כלל... אתה יכול להיות מישהו מושלם כל חייו, ואז מישהו מאשים אותך במשהו... זה אחד מהדברים הגרועים ביותר שמתרחשים עתה". בעבר הוא הכריז שההאשמות נגד קאוואנו הן "מעשי הונאה".

ובנו של טראמפ, דונלד ג'וניור, אמר אתמול: "יש לי בנים. יש לי בנות. כאשר אני רואה רואה מה קורה עתה זה ממש מפחיד. אני יותר חושש לבנים שלי מאשר לבנות".

התבטאויות כאלה מחממות הלב לדמוקרטים ולתנועות מחאה של נשים. אלה וגם אלה רושמים הכנסות שיא מתרומות של בוחרים ושל אילי הון ליברלים. כן, גם בני משפחת סורוס.

הסקרים מראים, כי התמיכה בקאוואנו או ההתנגדות לו נגזרות ממין הנשאלים. 55% מהנשים מתנגדות למינוי המועמד, 37% תומכות. לעומת זאת, 49% מהגברים תומכים בקאוואנו, 40% מתנגדים. אותו סקר העלה, כי 48% מהאמריקאים מאמינים בעיקר לפרופ' בלאסי פורד; 40% מאמינים בעיקר לקאוואנו.

קצת יותר מחודש לפני בחירות הביניים לקונגרס, מצטיירות אפוא לפניו שתי אמריקות: אמריקה של נשים ואמריקה של גברים ואין גשר בין השתיים. שדרן הרדיו הימני ראש לימבו מתח ביקורת קשה על "הפמיניסטיות המיליטנטיות": "הנשים האלה זועמות. משהו קרה להן בחייהן, ועכשיו הן שופכות את כל הכעס והזעם שלהן על אמריקה או על כל הגברים או על הגברים ב'רוב העוצמתי', שהם בעצם לבנים נוצרים".

הסקרים מראים, שהמפלגה הדמוקרטית תיטול את השליטה בבית הנבחרים מידי הרפובליקאים בנובמבר. הסיכוי שלה לזכות בשליטה בסנאט קטן יותר, אך לא זניח. עתיד הרפובליקאים אינו נראה ורוד. "אנו מפלגה של גברים לבנים מזדקנים וזועמים בשלב שבו ארה"ב עוברת שינויים דמוגרפיים אדירים", אמר האסטרטג הרפובליקאי ג'ון וויבר, שצוטט ב"וושינגטון פוסט". הוא מנבא שמפלגתו תסבול בבחירות הבאות.