לא קל לקבוע דעה על מהלכיו והצהרותיו של דונלד טראמפ. הם משנים את טיבם ואת צבעם כמו זיקית שיצאה מדעתה. אין לאיש הזה בושה או מעצורים, אין לו בעיה לומר בבוקר דבר אחד ולאחר מכן דבר אחר, הפוך אפילו. במדיניות חוץ הוא לא רק מדבר אלא גם עושה, ואז הוא ברור מאוד. הוא יודע מה הוא רוצה ומה צריך לעשות לדעתו - וראה זה פלא, הוא גם עושה. להבדיל מאובמה, שיותר דיבר משעשה.
לאחרונה נאלץ הנשיא לעסוק בנושאים שאינם הרי עולם, אבל למרות זאת הם נפיצים למדי. טראמפ אמר כל מיני דברים בפרשת מינוי השופט לבית המשפט העליון קבאנו וד"ר פורד, המתלוננת נגדו. שלשום דברי שבח להתנהגותה ולעדותה בפני ועדת הסנאט, אתמול דברי לעג ולענה. אבל לא משנה, לזה אנחנו כבר רגילים. אלא שהפעם הוא הצליח לומר משהו שראוי לדיון רציני.
בהודעה שלו אתמול בסינסינטי הוא העלה שוב את עניין התקופה הארוכה מאוד שעברה בין זמן תקרית העבירה המינית לכאורה לבין העדות של פורד. נשות ארה"ב, כמעט ללא הבדל מפלגה, לא מייחסות לכך חשיבות. העמדה שלהן היא שגבר שפגע מינית באישה, זה מעשה שלא צריך שתחול עליו התיישנות.
גברים רבים, כמו טראמפ, סבורים כי זה אבסורד ועיוות דין לפגוע באדם נורמטיבי על מעשה שאולי עשה ואולי לא עשה לפני עשרות שנים. מי יכול לזכור מה קרה לפני זמן כה רב, שואל-טוען טראמפ. אני מכיר את כל התשובות המקובלות לשאלה זו, אבל אף אחת לא ממש משכנעת. עשרות שנים זה חתיכת זמן והרבה דברים נמחקים מהזיכרון במהלכה. יתרה מכך, המוח יכול בתקופה זו לייצר זיכרונות מומצאים שהאדם משוכנע שאכן קרו.
בקיצור: אין לשפוט אירועים ואנשים על דברים שאירעו אי-שם, בנבכי התודעה והזיכרון, אלא אם כן מדובר במצבים יוצאי דופן. אני מבין רצח - אובדן חיי אדם אולי מצדיק זאת, וגם בקושי. אבל כל דבר שהוא פחות מזה צריך להימחק עם חלוף זמן סביר. שפיטה מאוחרת מזמינה עיוות דין וצדק. אפשר להבין את מצוקת נפגעת המין, הנמשכת גם לאחר שנים. אפשר גם לקבל את הסברים לאיחור בעדות. אבל חובה גם לקבל את עקרונות הצדק והפייר-פליי.
כתבות
ני"ע
