קמפיין של השמצות: כך הפכו את יורם טורבוביץ' למצורע

הקמפיין התקשורתי שמתנהל בחודשים האחרונים נגד מינויו האפשרי של יורם טורבוביץ' ליו"ר בנק לאומי משלב באחת את כל הדמגוגיה-פופוליזם וגוזמאות המנותקות מכל היגיון ומציאות - האופייניות לעיתונות האג'נדה - ולעזאזל העובדות, אין צורך בעובדות ואל תטרחו לבלבל אותנו עם העובדות. המוטיב הכי מוכר בעיתונות הזו הוא מוטיב ההפחדה: כל מינוי או כל תופעה שלא נושאת חן בעיני הקמפיינרים היא בגידה באמון הציבור, פגיעה אנושה באינטרס הציבורי, חבטה בדמוקרטיה, השחתה של המידות הציבוריות ועוד כהנה וכהנה ביטויים המשתמשים במילה "ציבור" או "ציבורי".

לפעמים אני תוהה אם הקמפיינרים שנושאים את שם הציבור לשווא, מכירים כל כך טוב את ה"ציבור" שליבם יוצא אליו. מאיפה הם יודעים מה "הציבור" חושב, מרגיש או רוצה? הם עשו סקר, שאלו, בדקו? מי בכלל החליט שהם מייצגים את הציבור, כולל כל אותן תנועות שקר כלשהו בתחפושת חברתית שמתחבאות מאחורי אינטרסים זרים לחלוטין? אז התשובה היא לא. הם לא מייצגים את הציבור, הם מייצגים אך ורק את דעתם אבל דוחפים את עצמם לתקשורת כאילו הם מייצגי הציבור, הרבה בגלל תאוות פרסום. לא, הם לא מייצגי ציבור. הם מעולם לא נבחרו על ידי הציבור ומעולם גם לא ייבחרו.

במקרה של טורבוביץ' יש לקמפיינרים את הקלף המנצח: הוא עבד אצל (כמעט) כל הטייקונים ולכן אין לו את "היסודות הנפשיים" לייצג את הציבור. כי היסודות האלה, המצע שעליו גדל, הוא מילייה חברתי אחר לגמרי. באמת? רגע, מה זה אומר בדיוק? שטורבוביץ' מצורע רק בגלל שעבר אצל אנשי עסקים בולטים, חלקם כבר לשעבר? שדעתו השתבשה עליו לחלוטין שהוא משרת את אדוניו לשעבר על אוטומט? אז הנה קצת פרספקטיבה אחרת על האפשרות הדי לגיטימית שטורבוביץ' ינחת על כיסא היו"ר בבנק לאומי.

לפי הבהלה באינפלציית המאמרים נגד המינוי האפשרי, אפשר לחשוב שזה עתיד לקרות בימים הקרובים. לא, ממש לא. היום (יום ה') ייערכו הבחירות לדירקטוריון בנק לאומי,שיקבעו למעשה מי יהיו שלושת המועמדים הסופיים לתפקיד יו"ר הבנק. המתמודדים על התפקיד: סאמר חאג' יחיא, שמכהן כיום כדירקטור, אוהד מראני וד"ר שמואל בן צבי שמכהנים גם הם כדירקטורים. אלא מאי? הקדנציה שלהם הסתיימה ולכן הם עומדים היום לבחירה מחודשת ומתמודדים על שני כיסאות בדירקטוריון ביחד עם יורם טורבוביץ' (מתוך השלושה ייבחרו שניים). כלומר, בחירת היו"ר לא תתקיים היום, זה רק מהלך מקדים. מי שיבחר את היו"ר הבא זה הדירקטוריון בכבודו ובעצמו וזה יקרה רק במהלך השנה הבאה. בדירקטוריון, כמו כל דירקטוריון והנהלה של תאגיד כזה או אחר, יש פוליטיקות ויש אינטריגות ויש גם זמן עד שנה הבאה כדי שכל הפוליטיקות והאינטריגות יפעלו במלוא העוצמה. לכן, בשורה התחתונה: קשה לחזות בשלב זה מי יהיה היו"ר הבא של לאומי.

עד כמה מהותי תפקיד יו"ר של בנק? לפי הרעש שנוצר זה התפקיד הכי חשוב עלי אדמות. אמנם, מדובר באחד משני הבנקים הגדולים בישראל, לכאורה גם מדובר בתפקיד הבכיר ביותר, על אחת כמה וכמה שבתאגיד כמו לאומי שאין בו גרעין שליטה (בניגוד, למשל, לבנק הבינלאומי בו ברור לכולם שהאיש החזק הוא הבעלים צדיק בינו). אלא שבפועל, זה תפקיד שיש בו הרבה פחות כוח משנדמה. אין כיום באמת יו"רים חזקים ודומיננטיים בבנקים, כפי שהיו מאז הפיאסקו עם דני דנקנר בבנק הפועלים ושלמה נחמה לפניו - אין כבר יו"רים חזקים "שמנהלים" בפועל את הבנקים. הכוח עבר אל המנכ"לים, ובלאו הכי בלאומי הוא היה תמיד אצלם.

מה בכל זאת עושה היו"ר? מדובר בעיקר תפקיד ייצוגי, ויותר פיקוחי - שמוודא שהמנכ"ל מתנהל כמו שצריך. הרבה פעמים מאמצים להם היו"רים נושאים מאוד ספציפיים בבנק ומקדמים אותם, אבל על הניהול היומיומי ועל האסטרטגיה מופקדים המנכ"לים. ציון קינן שלט ביד רמה בבנק הפועלים והיום זה אריק פינטו, רקפת רוסק עמינח בלאומי ולפניה גליה מאור ששלטה ללא עוררין בבנק - ובדיסקונט לילך אשר טופילסקי מובילה מהפך בשנים האחרונה, וזוכה בעיקר לגיבוי מצד היו"ר יוסי בכר. כך גם אלדד פרשר במזרחי טפחות ולפניו אלי יונס, ואפילו סמדר ברבר צדיק בבינלאומי שמנהלת את הבנק מעל 10 שנים ונחשבת למקורבת מאוד לבינו.

איזונים ובלמים: דווקא בגלל שהכוח נמצא אצל היום המנכ"לים של הבנקים ודווקא משום שהיו"רים בכל הבנקים נושאים תפקידים ייצוגיים, טורבוביץ', עם הניסיון העסקי העשיר שלו, יוכל לשמש כמאזן לשליטתה של רקפת רוסק עמינח בבנק. מה זה רע? לדעתי זה מצוין. כל יו"ר חלש אחר ייכנס למשבצת שבה רוסק עמינח עושה ככל העולה על רוחה והוא מקבל נאומים בוועידות כלכליות.

האם היו"ר משפיע על זהות המנכ"ל הבא? לפי ההיסטוריה בבנקים ממש לא.

מדובר בעיקר יורש/ מקורב של המנכ"ל הקודם שמפלס לו את הדרך לתפקיד: גליה מאור סייעה לרוסק עמינח להיבחר, יונס סייע לפרשר שהיה יד ימינו במזרחי טפחות וקינן סייע לפינטו שהיה מקורב אליו שנים רבות. היו"ר היחיד שהיה דומיננטי במינוי מנכ"ל היה בכר שהביא למינויה של אשר טופילסקי בדיסקונט.

עיקרון האי-תלות: טורבוביץ' הוא איש עשיר מאוד שעשה הון רב (מאות מיליונים על פי הערכות) ויכול כבר מזמן לצאת לפנסיה. הוא לא צריך תפקיד בבנק גדול בשביל להתחנף למילייה כזה או אחר כדי שיקפיצו אותו לתפקיד מתגמל לאחר סיום הקדנציה שלו. לכן, דווקא אי=התלות הזו והעצמאות הפיננסית משחקת לידיו. הוא לא צריך לעשות חשבון לאיש.

מה הכישורים שצריך יו"ר? אינני מבין איזה סט של תכונות עילאיות מחפשים הקמפיינרים אצל יו"ר אופטימלי. בסופו של דבר, חוק החברות שולט עדיין בכיפה, אם אנחנו אוהבים זאת או לא. לכן, יו"ר של תאגיד, לאומי או אחר, אמור לשרת את בעלי המניות, לדאוג לכך שהבנק יפעל בצורה עסקית נכונה (וכמובן הוגנת), לשפר את התוצאות ולהשיא רווחים לבעלי מניותיו. רגע, בשביל זה המועמד אמור להיות בעל רקע ורקורד עסקי עשיר שיתרמו לבנק להשיג את מטרותיו? הלא כן? ממתי ניסיון, רקורד ועצמאות הופכות אנשים למצורעים. כנראה שרק בישראל.