מקדמים אג'נדה שמרנית: הפוליטיקה מאחורי פרס נובל לכלכלה

מחר תכריז האקדמיה למדעים בשוודיה על הזוכה בפרס הנובל לכלכלה לשנת 2018. למעשה שמו הרשמי הוא "פרס הבנק השוויצרי לזכרו של אלפרד נובל", משום שהוא אינו אחד מהפרסים שעליהם הכריז אלפרד נובל בעצמו - ושניתנו לראשונה החל מ-1901 - אלא פרס שנולד מאוחר יותר, ב-1969, וצורף לתהליך הבחירה ולטקסי הנובל הקיימים.

פרס נובל לכלכלה נחשב לאחד מפרסי הנובל היותר שנויים במחלוקת, לצד הפרס לשלום והפרס בספרות. פרסים אלו ניתנים בתחומים הנחשבים ליותר "רכים", מאשר המדעים המדויקים. נכון הדבר שגם בתחום המדעים המדויקים ישנם חילוקי דעות: למשל, כאשר מדובר בתרופה לסרטן ניתן להתווכח מי בדיוק המציא אותה או עד כמה ההמצאה חדשנית או חשובה. עם זאת, על פי רוב במדעים המדויקים אין ויכוח האם הגילוי נכון על פי ההסכמה המדעית באותו זמן, והאם הוא שייך לתחום. לעומת זאת בכלכלה, חוקר אחד יכול לטעון בתוקף לטובת תיאוריה אחת, ואילו חוקר לא פחות משמעותי יטען בזכות תיאוריה כלכלית הפוכה לה - ולעיתים ועדת הפרס תעניק לשניהם את הנובל בהפרש של שנים ספורות, או אפילו בו זמנית.

מעבר לכך, נראה כי קיימת הטיה פוליטית בפרס. על פי פרופ' אבנר עופר מאוניברסיטת אוקספורד, מחבר הספר The Nobel Factor: The Prize in Economics, Social Democracy, and the Market Turn, הפרס היווה במשך שנים כלי משחק בידי הבנק המרכזי השוודי. הבנק המרכזי מבקש לחזק את הגישה הכלכלית השמרנית בשוודיה מול הכוחות הסוציאל-דמוקרטים במדינה, וזאת באופן שהשפיע בסופו של דבר על העולם כולו.

הליך בחירת הזוכה ידוע רק בחלקו: על פי המידע הרשמי, ועדת הפרס, המונה חמישה אנשים, שולחת בקשות לאלפי חוקרים במדינות רבות ומבקשת מהם להציע מועמדים. זוכים לשעבר בנובל וחברי האקדמיה השוודית למדעים רשאים להציע גם הם שמות. כל הצעה צריכה לכלול מידע תומך, אך אין קריטריון רשמי לבחירה. ועדת המחקר ממנה מומחים מטעמה ויחד איתם היא עוברת על ההצעות ובוחרת זוכה אחד, בהצבעה. אם ישנו תיקו בין שני מועמדים, יו"ר הועדה מכריע. ההחלטה הופכת לסופית רק אם אושרה על ידי האקדמיה השוודית למדעים.

 כיצד נבחרים הזוכים בפרס נובל לכלכלה

כדי להגן על חברי הוועדה מפני חלק מהביקורת, המידע לגבי הליך הבחירה חסוי למשך 50 שנה לפחות. כיוון שהפרס הראשון בכלכלה ניתן ב-1969, עדיין לא נחשף תיעוד הנוגע לאף אחד מהדיונים לקראת מתן הפרס.

גורם ישראלי המקורב לתהליך מסביר כי "קשה לדעת מראש מי הזוכה. כמעט שאין הדלפות מהוועדה. אפשרי לדעת רק אם הציגו את מועמדותך: אם ביקשו חוות דעת לגביך, ייתכן שתשמע על כך ממי ששאלו לדעתו.

"כמו כן נערכים אירועים תחת הכותרת Nobel Symposium, שחלק מהדוברים בהם כנראה מועמדים לפרס והסימפוזיום מהווה אמצעי עבור הוועדה לבחון אותם. הציפייה לנובל נחשבת לעניין משפיל במקצת עבור החוקרים המבוגרים: יש מי שחושבים שמגיע להם ומתאכזבים שלא זכו, לפעמים בצדק - הפרס ניתן רק פעם בשנה ולא כל מי שמגיע לו יזכה".

העדפה לכלכלה שמרנית וימנית, חיסול חשבונות אישי

פרופ' עופר, שחוקר את ההיסטוריה של הכלכלה, סבור כי הפרס משחק תפקיד פוליטי במודע: "כל הדיסציפלינה הכלכלית האורתודוקסית הנלמדת בבתי הספר לכלכלה באוניברסיטאות היא גישה כלכלית-פוליטית הנוטה ימינה, לכיוון שמרני. הכלכלנים עצמם הם בעלי דעות פוליטיות-כלכליות שונות, אולם המודלים הכלכליים מניחים הנחות יסוד לגבי טבע האדם ובהן רציונליות, יכולת קבלת החלטות כל בסיס מידע רב, רצון למקסם את התועלת הכלכלית עבור עצמם בכל רגע נתון. העיקרון על פיו כוחות השוק מצרפים את החתירה לתועלת של כל אדם לשיווי משקל המעניק את מירב התועלת לכלל, מוביל למסקנות שמרניות וימניות. במקביל קיימת גישה נוספת, סוציאל דמוקרטית, שנחקרת פחות באקדמיה ובעיני אקדמאים רבים אינה נחשבת לכלכלה. עם זאת, היא מיושמת בשטח ורוב מדינות העולם מנהלות על פיה לפחות חלק מהכלכלה שלהן. שוודיה, לדוגמה, היא מדינה עם כלכלה סוציאל דמוקרטית הנחשבת חזקה ומצליחה, אולם הבנק השוויצרי המעניק את הפרס מורכב מכלכלנים קלאסיים שאינם תומכים בשיטה זו, והם גם מקורבים לבעלי ההון במדינה אשר אינם בהכרח מרוויחים ממנה".

הדבר משמעותי משום שזכייה בפרס מחזקת רעיונות מסוימים. אמנם ישנם כלכלנים שהיו מפורסמים עוד לפני שזכו בפרס והוא לא השפיע עליהם, אך עבור אחרים הפרס הקפיץ קריירה דועכת ושלח אותם אל לב הקונצנזוס. בראייה רחבה, כאשר הדבר קורה שנה אחרי שנה, הזכייה מחזקת את כוחם של הכלכלים השמרנים כקבוצה. עופר מציין כדוגמה את הכלכלן מילטון פרידמן, שיעץ לדיקטטור הצ'יאליאני אוגוסטו פינושה: הזכייה בפרס נובל לכלכלה נתנה אמינות לו ולשיטתו, ונתנה לגיטימציה להפוך את צ'ילה למעין 'אתר ניסוי' לרעיונות חדשים וקיצוניים יחסית בתחום הכלכלה השמרנית - אלא שניסוי כלכלי זה נערך בבני אדם, העם הצ'יליאני.

לדברי עופר, בשנותיו הראשונות של הפרס, בשנות ה-70 וה-80 המוקדמות, הזוכים היו אמנם תמיד כלכלנים מתוך דיסציפלינת הכלכלה (כלומר לא סוציאל דמוקרטים), אך בתוך הקטגוריה הזו נשמר איזון: שנה אחת זכה כלכלן ליברלי מעט יותר, ובשנה הבאה כלכלן מעט שמרן יותר. אך החל מסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, במקביל לממשלי בוש האב ורייגן בארה"ב ולנפילת הגוש הקומוניסטי, ניתן הפרס לרצף של כלכלנים שמרנים. אלא שהסיבה לכך לא הייתה רק התחושה שהגישה הזו "ניצחה" בעולם האמיתי.

הזכייה בפרס הנובל לכלכלה היא זכייה אישית וגם הפוליטיקה, ככל הנראה, אישית. ועדת הנובל הייתה הרבה יותר שמרנית בשנים בהן עמד בראשה הכלכלן פרופ' אסר לינדבק מאוניברסיטת שטוקהולם. "יו"ר ועדת הנובל עצמו היה מעורב מאוד בפוליטיקה השוודית", אמר בעבר עופר למגזין "אטלנטיק" האמריקאי, "הוא התחיל את דרכו כסוציאל דמוקרט ואז 'עבר צד' וטען כי התאגדות העובדים וחוקים להגנת העבודה חונקים את השפע".

גם התוצאה אישית: עופר מספר על חוקר בשם רודולף מיידנר, אשר פיתח מודל מתימטי שיושם, אך היה מתחרה ישיר של קבוצת הכלכלנים שהובילה אז את ועדת הפרס, בראשות לינדבק. עופר מעריך שזו הסיבה העיקרית בעטיה מיידנר לא זכה.

מעדיפים נוסחאות על פני אמיתות

עופר מציין כי לכלכלנים היושבים בוועדה קל להזניח זוכים פוטנציאליים המשתייכים לזרם הכלכלי הסוציאל דמוקרטי משום שלעיתים קרובות הם לא משתמשים במשוואות מתמטיות מורכבות אלא מעדיפים אמיתות פשוטות על פניהן, ואלו אינן נראות לחברי הוועדה כ"מדע". כך, לדבריו, כאשר שאל את ועדת הפרס מדוע כלכלן משפיע בשם ג'ון קנת' גלברייט לא זכה על אף הקונצנזוס המדעי לגביו ועל אף שמאמריו צוטטו בהרחבה, ענו לו חברי ועדת הפרס כי גלברייט "כותב מאסות, לא מחקרים" - כלומר, אין מספיק מספרים ומשוואות במאמריו.

לדברי עופר, כיוון שהכלכלה הקלאסית מתבססת על משוואות ומספרים היא אינה נגישה לאדם מן הישוב, אך המשוואות הללו אינן הופכות אותה בהכרח לנכונה יותר משיטות אחרות ככלי להבין את הדינמיקה הכלכלית העולמית. "הכלכלה הקלאסית פועלת היטב במאמר אך לא ברחוב, ואילו הכלכלה סוציאל דמוקרטית פועלת ברחוב ולא במאמר", הוא אומר.

עופר טוען, עם ובלי קשר לנובל, כי סוציאל דמוקרטיה היא בעצם שיטת ממשל חיה וקיימת בכל מדינה, ואין מנוס מכך, ולכן ההתעלמות ממנה על ידי ועדת הנובל היא התעלמות מהמציאות. למגזין ה"אטלנטיק" אמר כי: "בניגוד לגישת הכלכלה הקלאסית, אנשים אינם פועלים במשך כל חייהם כגורמים רציונלים המקבלים החלטות עצמאיות ואינם נסמכים על אחרים. למעשה, אנשים נתמכים מאוד זה בזה ובקהילה, כילדים, כסטודנטים, כשהם חולים, אם הם נכים וכשהן מבוגרים. הכלכלה הקלאסית מצפה שהאנשים הללו יחסכו כסף וירכשו ביטוח לתקופות הללו, בשוק החופשי. הגישה של הסוציאל דמוקרטיה שאכן קיימת בפועל, מאפשרת לממשלה לספק זאת ישירות. ככל הנראה הגישה הזו קיימת כי היא יעילה יותר או מועילה יותר לציבור מאשר כלכלת שוק בתחומים וזמנים מסויימים".

עם השנים התברר שהכלכלה הנלמדת באוניברסיטאות כבסיס לדיסציפלינה, לא ניצחה, ולמעשה היא נמצאת היום במשבר שמתבטא גם בחלוקת הפרס. מלבד העובדה שהסוציאל דמוקרטיה מיושמת בשטח, צמחו גם זרמים חדשים של הכלכלה, כמו כלכלה התנהגותית וכלכלה אמפירית. אלה נטועים יותר במחקרי העולם האמיתי ואינם מניחים הנחות יסוד בלתי מוכחות לגבי טבע האדם. לכן הייתה להם הצלחה לא מעטה.

ב-2002 ניתן פרס נובל לכלכלה לישראלי תושב ארה"ב פרופ' דניאל כהנמן, מאונ' פרינסטון. כהנמן עוסק בכלכלה התנהגותית, והיה אחד ממפתחי גישה ה"חוסר הרציונליות העקבי", הגורסת כי האדם הכלכלי אינו בהכרח פועל תמיד באופן רציונלי לגמרי על בסיס מידע מלא, אולם התנהגותו עדיין ניתנת לניבוי ומידול. כמו כן טען אז כהנמן כי לבני אדם יש "תועלות" רבות אותם הם שואפים למקסם, לא רק תועלות של צבירת ממון - אמירה שסותרת, או אולי מרחיבה את עקרונות הכלכלה הקלאסית. היום כהנמן חוקר את תחום האושר, וגורס כי השאיפה של אדם היא למקסם את האושר שלו ולא את הכסף בהכרח - זו גישה שיכולה להיתפס כחתרנית עבור העולם הכלכלי. אגב, לאחר הזכיה, האוניברסיטה שאלה את כהנמן מה ירצה כאות הוקרה על שהביא למוסד את הפרס. כהנמן ביקש מקום חניה צמוד למשרד שלו - לפני כן, כ"סתם" חוקר מוביל הוא לא היה זכאי לכך.

ב-2017 זכה בפרס ריצ'רד ת'אלר, שפיתח את תורת ה-Nudge, המגדירה דרכים שבהן ממשלות יכולות לגרום לאנשים לפעול על פי רצונן באמצעות שינויים קטנים בסביבה. תיאוריית ה-Nudge פותחה כדי ליצור כלים שיאפשרו לממשלה או לקהילה לעזור לאנשים לעזור לעצמם, ולא לחתור תחת מטרותיהם ארוכות הטווח. עצם הגישה שבני אדם צריכים עזרה לעזור לעצמם, ושהממשלה יכולה להועיל בכך, היא חתרנית בכלכלה.

עם זאת, ייתכן ששני הזוכים הללו כלל לא יתפסו ככלכלנים על ידי חלק מבכירי המקצוע, אלא כפסיכולוגים ש"השתחלו" לפרס בדלת האחורית. אולם, אומר עופר, החוקרים הללו כה מצוטטים וכה דומיננטים, שלא ניתן עוד להתעלם מהם מבלי שוועדת הפרס תביך את עצמה. כלכלנית עימה שוחחנו מציינת כי: "ועדת הנובל ממתינה לעיתים עשרות שנים כדי לראות אם מחקר הוא בעל השפעה אמיתי על התחום בטרם תעניק את הפרס. זו אולי אחת הסיבות לכך שהפרס נתפס כשמרני. אפילו חוקרי הכלכלה ההתנהגותית חיכו כ-30 שנה ויותר מכתיבת המאמרים המשמעותיים שלהם ועד קבלת הפרס. אולם המחקרים של כהנמן ושל ת'אלר למשל, כבר שינו ללא היכר את התחום, הם מוכחים היטב בשטח ומיושמים בחיי היומיום. זו לא בחירה מסוכנת מבחינת הוועדה".

היום, לאחר שהתחלף יו"ר הועדה, עופר אינו מאמין שהפרס ניתן עוד באופן ברור ככלי לחיזוק זרם מסויים: "הוועדה בעיקר מנסה היום לשמר את היוקרה של הפרס עצמו, אל מול המשבר של דיסציפלינת הכלכלה". לדבריו, מבחינת רוח הזמן, הועדה מבינה או תהיה חייבת להבין, כי הגיע הזמן למתן פרסים נוספים לתחום הכלכלה האמפירית. הוא מהמר על פרופ' אסתר דופלו כבחירה מתאימה (ראו מסגרת). ניתן יהיה לבדוק זאת, כשיוכרז ביום שני הזוכה לשנת 2018.