המשבר הפיננסי והריאלי הגדול של 2008, שזרעיו נזרעו עוד הרבה קודם, גם עשור אחרי שחלף מאז, סימניו עדיין ניכרים בתחום הכלכלי, בתחום החברתי ובתחום הפוליטי.
ברמת המאקרו של המשק העולמי, 2008 הייתה כמובן שנה של מפנה. הרבה משקים עברו מצמיחה חיובית לצמיחה שלילית, כמו המשק האמריקאי מ-1.8% ב-2007 ל-0.3%- ב-2008, בריטניה מ-2.4% ל-0.5%-, ויפן מ-1.7% ל-1.1%-. משקים אחרים ירדו מאוד ברמת הצמיחה שלהם, אבל נשארו בטריטוריה חיובית צנועה, כמו גרמניה שירדה מ-3.4% ל-0.8%, צרפת שירדה מ-2.4% ל-0.2%, וישראל שירדה מ-6.2% (!) ל-3%.
אבל, תהליכים כלכליים מטבעם לוקחים את הזמן שלהם, ובניגוד לשווקים הפיננסיים שכמעט כל עוצמת הפגיעה בהם נמשכה והורגשה במיוחד ב-3 עד 6 החודשים הראשונים, הרי שעוצמת הפגיעה בכלכלה ניכרת לאורך זמן.
גרמניה של מטה וגרמניה של מעלה
2008 לא הייתה השנה הכי גרועה במשק העולמי. 2009 הייתה קשה ממנה לאין ערוך. כל המדינות שהזכרנו ירדו בה עוד יותר בקצב צמיחתן, ולמעט ישראל שירדה מ-3% ל-1.5% , אבל עדיין נשארה בטריטוריה חיובית, כל השאר מצאו עצמן בטריטוריה שלילית עמוקה מאוד. צרפת: 2.9%-, ארה"ב: 2.8%-, בריטניה: 4.2%-, יפן: 5.4%- וגרמניה: 5.6%-.
רק ב-2010 הכלכלה העולמית החלה להראות שהיא מתאוששת ועברה לצמיחה חיובית. כך למשל, הכלכלה האמריקאית צמחה ב-2.5%, כאמור, אחרי שב-2009 היא הצטמקה ב-2.8%. המהפך בגרמניה היה אף יותר חד: מ-5.6%- ב-2009 ל-4%+ ב-2010.
שיעורי הצמיחה בעולם במהלך העשור האחרון
מה שתרם להתאוששות הכלכלית, היה ההפחתה הדרמטית בריבית שנרשמה בעיקר בחצי השני של 2008 כשהתבררו מימדי המשבר, אך נמשכה עמוק לתוך 2009 ואף מעבר לכך.
בגוש האירו הריבית ירדה מ-4% בסוף 2007 ל-2.5% בסוף 2008 ול-1% בסוף 2009.
בארה"ב, הריבית הופחתה בשיעור אגרסיבי הרבה יותר, מ-4.25% ל-0.25% בסוף 2008 וכך היא נשארה עד סוף שנת 2015 ומאז הועלתה ב-2% בפעימות של 0.25%.
שיעור האבטלה בעולם במהלך העשור האחרון
ובישראל, הריבית בסוף 2007 עמדה על 4.25% בדומה לארה"ב. היא הופחתה ל-1.75% בסוף 2008, הופחתה גם בהמשך, עלתה לתקופה קצרה, ואחר כך הופחתה שוב באופן דרמטי ל-0.1%, מאז מרץ 2015 ועד היום.
שיעור האינפלציה בעולם
כשבן הביא את ההליקופטר
למי מגיע הקרדיט על ההתאוששות הזו, על מה שהתרחש ב"מיין סטריט" וגם בוול סטריט?
בראש ובראשונה הוא מגיע לבנק המרכזי בארה"ב, הפדרל ריזרב. אותו פד שנשא גם בחלק גדול מהאחריות לפרוץ המשבר, ושלא זיהה אותו מתקרב.
הפד האמריקאי כן הבין את גודל המשבר כאשר זה התרחש ונקט במדיניות אגרסיבית ללא תקדים של הפחתת ריבית והזרקת כספים לכלכלה (ועל כך כונה הנגיד ברננקי "הליקופטר בן"), תוך מתן עידוד למערכת הבנקאית לתת הלוואות, ובשיתוף פעולה עם הממשל האמריקאי הציל את המשק מקריסה טוטאלית. לא רק את המשק האמריקאי הוא הציל. במהלכיו ברננקי מנע קריסה של כל המערכת הפיננסית העולמית, ולמעשה הציל את כל הכלכלה העולמית. ולצד זה היה המחיר - המאזן של הפד גדל דרמטית, יותר מפי 4 ליותר מ-4 טריליון דולר. קוראים לזה מינוף. עומס החוב של המגזר הפרטי-הצרכני עבר לכתפי המגזר הממשלתי.
הוא לא היה לבד במהלך הדרמטי שהוביל. הקרדיט מגיע גם לשיתוף הפעולה שהצליחו הבנקים המרכזיים לייצר בינם לבין עצמם, מהסוג שאפשרי רק כאשר קיימת תחושת חירום. התיאום שהיה כל כך חיוני להצלת הכלכלה העולמית, לא היה נטול חריקות, אבל בסך הכל הוא עבד.
הבנק המרכזי האירופי בראשותו של ז'אן קלוד טרישה פעל באופן שמרני הרבה יותר ואיטי הרבה יותר מאשר הפד, דבר שאופייני מאוד לאירופה. וכך נוצרו שתי "מעבדות" שונות לטיפול במשבר.
המעבדה האמריקאית עבדה והוכיחה את עצמה, המעבדה האירופאית - לא, ולכן בשלב מסוים, ה- ECB תחת הנהגת מריו דראגי, חיקה את המודל האמריקאי.
המעבדה האמריקאית הפסיקה את "הניסוי" לפני כשנתיים ומאז הפד מצמצם בהדרגה את מעורבותו ואת המאזן שלו, בעוד ה-ECB ממשיך בכך, אם כי מאט לאחרונה וצפוי אף הוא לחדול לגמרי בסוף השנה הנוכחית.
השווקים הפיננסיים מיטיבים לבטא את הזרמות הכספים האדירות ורמת הריבית הנמוכה. אם ה-S&P500 עלה מה-9.3.2009, שהייתה נקודת השפל של שוקי המניות העיקריים בעולם, ב-326% (ללא דיבידנדים), הרי ש"מקבילו" ה-DAX הגרמני עלה רק ב-237%. כך או כך, אין ספק שלמדיניות הבנקים המרכזיים היה משקל גדול מאוד בהתאוששות הכלכלית ובגיאות בשווקים הפיננסים. כאשר הריבית בארה"ב עמדה זמן רב על 0%-0.25%, והריבית באירופה עמדה ועדיין עומדת על 0%, הרי מה שקרה הוא דבר צפוי.
המהפך של ברק אובמה
במישור הפוליטי מתנהל כיום ויכוח בשאלה למי מגיע הקרדיט, לנשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה, או למחליפו, דונלד טראמפ.
לדידי, התשובה לשאלה היא ברורה לגמרי ואיננה קשורה בכלל להתייחסות לאישיותם השונה כל כך, או לתפיסת העולם הקוטבית שמפרידה ביניהם. הקרדיט מגיע לאובמה.
אובמה נכנס לתפקידו בינואר 2009 וקיבל לידו משק קורס עם שיעור אבטלה שרק עלה ועלה והגיע לשיאו באוקטובר 2009 לכ-10%, עם שיעור צמיחה שלילי שהיה בדרכו לשיא שלילי של 2.8%- בשנת 2009, עם שוק מניות שירד עד אז בכ-40% והיה בדרכו לשפל נוסף כחודש וחצי אחרי כניסתו לתפקיד, בתוך פרק הזמן של "100 ימי החסד" המוקנים לכל נשיא.
זו הייתה קבלת הפנים שלה הוא זכה, ירושת הממשל הרפובליקני של ג'ורג' בוש. הוא נדרש לקבלת החלטות קשות כאשר מולו ניצב רוב רפובליקאי בקונגרס שלא עשה לו חיים קלים. בתנאים אלה, ההצלחה שלו הייתה מרשימה, אמנם הדרגתית מאוד, אבל מרשימה. שיעור האבטלה ירד מ-10% ל-4.7% בשלהי כהונתו, ושיעור הצמיחה עלה מ-2.8%- בשנת 2009 ל-1.5% ב-2016, שנת כהונתו האחרונה. ב-19 החודשים האחרונים לכהונתו נוספו כ-4 מיליון מקומות עבודה.
השווקים הפיננסים היטיבו לשקף את ההתפתחויות החיוביות ועלו בצורה מטאורית. נכון, אובמה לא הצליח בכל. התשתיות בארה"ב נשארו בפיגור שלהן מזה שנות דור, החינוך לא השתפר, רפורמת בריאות שלו הצליחה, אבל רק חלקית, אבל נוכח כובד המשימות בתקופה הכל כך קשה, המאזן שלו הוא בהחלט חיובי.
טראמפ, כמובן, כהרגלו, מנכס לעצמו את הפעילות החזקה במשק האמריקאי, את ירידת שיעור האבטלה לשפל של כל הזמנים ואת הגיאות בבורסה מאז היבחרו. צריך לזכור שטראמפ קיבל לידיו משק הרבה יותר רגוע, בקצב צמיחה סביר ועם שיעור אבטלה נמוך.
נכון, מאז היבחרו, תוך כשנתיים, השווקים הפיננסים המשיכו לגאות. מדד ה-S&P500 עלה ב-39% ומדד הנאסדק ב-57%, כאשר חלק גדול מזה נבע מהציפיות לרפורמת מס גדולה, ציפיות שהתממשו ונתנו זריקת מרץ גם ל"מיין סטריט" וגם לוול סטריט. גם שיעור האבטלה המשיך לרדת מ-4.7% ל-3.9%. ב-19 החודשים הראשונים לכהונתו נוספו כ-3.6 מיליון מקומות עבודה. אבל, וזהו אבל גדול, מדובר בפחות משנתיים וקשה לקבוע אחרי פרק זמן כל כך קצר, שכן את התוצאות החיוביות המיידיות אנחנו רואים, אבל למדיניות של טראמפ בנושא המיסוי ובנושא מלחמות הסחר עלולות להיות תוצאות שונות מאוד בהמשך, כמו גירעון עצום של הממשל, תוצאות שיקרינו גם על השווקים הפיננסים.
וצריך לומר כאן עוד דבר. עם כל הניסיון לקבוע למי מהשניים מגיע הקרדיט, חשוב לחזור ולומר שעיקר הקרדיט מגיע, כאמור, לבנק המרכזי בארה"ב, וכן - במידה לא קטנה לחדשנות האמריקאית שהשתקפה היטב במדדי השוק שמניות ה-FANG משכו אותם חזק למעלה. לחדשנות האמריקאית אין ולא כלום, לא עם הממשל של אובמה ולא עם הממשל של טראמפ.
המשבר באמת מאחורינו?
ואחרי שאמרנו את כל זה, ואחרי המאבק על הקרדיטים, חשוב לומר שהעשור האחרון לא היה רק חגיגה. היו לא מעט בעיות ולא מעט משברים.
היה לנו את המשבר של יוון, את המשבר במדיניות דרום אירופה פרט ליוון, ובהן פורטוגל, ספרד, וכיום בעיקר - איטליה, את החשש להתפרקות גוש האירו ב-2011, חשש שעדיין קיים, את המשבר בבורסה של שנחאי בקיץ 2015 שסחף אחריו את הבורסות בכל העולם, את צניחת מחירי הנפט והבורסה בינואר-ראשית פברואר 2016, שהייתה תחילת השנה הגרועה ביותר זה עשורים, את משאל הברקזיט בבריטניה באמצע 2016, את מלחמת המטבעות ועוד מרעין בישין. כמעט כל המשברים האלה היו פועל יוצא של המשבר הגדול של 2008, או שקיבלו ממנו את הדחף, כולל הברקזיט שספק אם היה מתרחש אלמלא תחושת הקיפוח והתסכול של ההמונים.
אגב הטיפול המאוד מאוד אגרסיבי שניתן כדי לנטרל את הסיכונים המערכתיים והסיסתמטיים שנוצרו במשבר ואחריו, נוצרו סיכונים חדשים שעומדים לפתחנו, ועליהם - בכתבה הבאה.
■ הכותב הוא בעלי בית ההשקעות מיטב דש. אין לראות באמור הצעה או ייעוץ לרכישה ו/או מכירה ו/או החזקה של ניירות ערך, והוא אינו מהווה תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים של כל אדם
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
