יש כאן משחק ציני של פוליטיקאים המשתמשים בביטחון כדי ליצור לעצמם את התדמית הרצויה, ולשכנע את מצביעי הפריימריס שבמקרה שמר ביטחון יהפוך למר אסיר - לא אלמן ישראל.
הפוליטיקאים מנותקים מהשטח
כמה זמן עוד נצטרך לחכות על למימוש הבטחותיהם והצהרותיהם של הפוליטיקאים הימניים בענייני ביטחון, בעיקר ביבי שהכתיר עצמו כ"מר ביטחון", האדם שביטחונה של ישראל תלוי בו. הוא הצליח לשכנע רבים כי ביטחון וביבי הולכים ביחד ולהיפך - כלומר - בלי ביבי אין, וגם לא יהיה, ביטחון. הבעיה היא שהעובדות בשטח מלמדות שגם איתו אין ביטחון. את מקום העשייה של ממשלה זו תפשו דיבורים של פוליטיקאים שאין להם מושג מה באמת קורה בשטח.
מנצחים ומחסלים - רק בדיבורים
הדובר המתמיד ביותר הפך שר הביטחון אביגדור ליברמן, זה שהבטיח לחסל את הנייה תוך 48 שעות. אחרי ש"חיסל" בהבל פיו את מנהיג החמאס, ליברמן לא מפסיק לשגר אש וגופרית - מילוליים, כמובן, נגד האויב. אין כאן שום עניין ביטחוני, אלא בניית תדמיתו של ליברמן כאיש ביטחון, כמי שמבין בנושאי ביטחון, כרב טוראי שלנגד עינינו הופך להיות פילדמרשל בדיבורים, כמובן.
מדי פעם מגיחה לשטח הקשקושים גם דמותו של האלוף (מיל') יואב גלנט, שרואה חובה וצורך להזכיר לציבור את כישוריו הביטחוניים. איך? באמצעות דיבורים, ולא חס וחלילה באמצעות גיבוש אסטרטגיה מקיפה. גם נפתלי בנט לא מפסיק לשגר תובנות ביטחוניות עמוקות, אבל נגד ליברמן, שלא נשאר חייב. גם בנט, כמו ליברמן, נלחם על מקומו במערכת הביטחון, ולא על שיפור ואיכות המערכת המתקשה בימים להגן עלינו מפני עפיפונים ובלונים.
במסלול לכיפור נוסף
הדיבורים, המריבות, ההצהרות חסרות השחר אמורות לחזק את כוחו של הציבור? - ובכן, הן לא. יש כאן משחק ציני של פוליטיקאים המשתמשים בביטחון כדי ליצור לעצמם את התדמית הרצויה, ולשכנע את מצביעי הפריימריס שבמקרה שמר ביטחון יהפוך למר אסיר, אז לא אלמן ישראל, ויש לנו עדיין את גלנט, בנט, ליברמן, וכל שאר "הגיבורים". אם הליכודניקים ימשיכו להאמין לרהב של מנהיגיהם, אנחנו עלולים לקבל עוד מלחמת יום כיפור.