כך פועלות סין, רוסיה וטורקיה ללא כל עכבות או מעצורים

עיתונאים נעלמים. תמיד נעלמו, פה ושם. מלחמות אזרחים, פשע מאורגן. השבוע נרצחה עיתונאית בולגריה, אשר חקרה מעילות במענקי האיחוד האירופי, שבולגריה חברה בו. היא נתפסה, עונתה, הוכתה ונחנקה. היא הייתה העיתונאית הנרצחת הרביעית בתוך שנתיים על אדמת האיחוד. במקסיקו, גופתו המבותרת של עיתונאי נמצאה במדינת וראקרוס. רק בדיקת הצופן הגנטי שלו אישרה את זהותו. בשני המקרים הקיצוניים האלה, נראה שאלה היו מעשי-ידיו של הפשע המאורגן.

ספק אם יש תקדים, לעומת זאת, למה שקרה על-פי כל הסימנים בקונסוליה הכללית של ערב הסעודית באיסטנבול, בשבוע שעבר. עיתונאי סעודי, מבקר גולה של המשטר, סר לקונסוליה על-פי הזמנה, כדי לקבל טופסי הרשמה לנישואיו הממשמשים ובאים. ג'מאל חאשוקג'י ביקש מארוסתו הטורקייה להמתין לו בשערי הקונסוליה. הוא הפקיד בידיה את סלולרו, והורה לה לטלפן אל בכיר במפלגת השלטון הטורקית אם הוא לא ייצא בתוך זמן קצר.

ארוסתו המתינה ארבע שעות לפני שטלפנה אל המשטרה. לפי הדלפות רשמיות בטורקיה, יחידת חיסול של 15 איש הובאה מריאד באותו היום, ואנשיה חיסלו את חאשוקג'י בתוך בניין הקונסוליה. הסעודים מכחישים. הם הזמינו כתב של רויטרס אל תוך הבניין, והעניקו לו את הרשות לחפש בכל מקום. למרבה ההפתעה, הוא לא נתקל בשום גופה מתגוללת על השטיח ולא הבחין בכתמי דם על הקירות.

 כלת פרס נובל לשלום העיתונאית תוואקול קרמן עם תמונת חאשוקג'י / צילום: Osman-Orsal

שנה אחת לפני האירוע, חאשוקג'י הסביר מפני מה החליט לגלות מארצו. הוא כתב בוושינגטון פוסט, על "הפחד, הרדיפה, המעצרים וההשפלה הפומבית של אינטלקטואלים ושל מנהיגי דת, המעיזים להביע את דעתם". הוא סיפר על קבוצה קטנה של שבעה גולים, העומדים להיות "הגרעין של פזורה סעודית חדשה", באיסטנבול ובלונדון. הוא אינו מצליח להבין את מה שמתרחש בארצו, ובייחוד את המהירות ואת השרירותיות המציינות את התעמרות המשטר ביחידים שרק תמול-שלשום שירתו אותו באמונה.

חאשוקג'י עצמו היה עורך עיתון בערב הסעודית ושימש יועץ תקשורת לאחד החברים הבולטים ביותר במשפחת המלוכה, הנסיך טורקי אל-פייצל, אשר כיהן כשגריר בלונדון ובוושינגטון. הוא תהה: "מדוע שוררת אווירת פחד ורדיפה בהיקף כזה בשעה שמנהיג צעיר וכריזמטי מבטיח רפורמות, שהכול ייחלו להן זה כבר?". הוא התכוון לנסיך מוחמד, בנו ויורשו המיועד של המלך הזקן סלמן. הנסיך חולל הפיכת-חצר ביוני 2017, שעצרה את נשימתם של כל המשקיפים. הוא הדיח, כלא, השפיל ועינה נסיכים ומיליארדרים. הוא השתלט על כל מוקדי הכוח וטרף את הקלפים של בית סעוד.

 הקונסול הסעודי באיסטנבול לוקח את צוות רויטרס לסיור במבנה / צילום:רויטרס Osman Orsa

ערב הסעודית אומנם נשלטה בידי מעטים עוד לפניו, אבל מעולם לא הייתה דיקטטורה אישית. אפילו בשיא עוצמתה הפוליטית הכלכלית, היא התנהלה כקונפדרציה שבטית או נסיכות מדברית. מלכיה התנהלו כראשונים בין שווים, אגב התייעצות בלתי פוסקת ומתוך חתירה אל הסכמה רחבה במשפחת המלוכה, שעל-פי הערכה אחת יש בה 15 אלף נסיכים.

ערב הסעודית הייתה נתונה לאוליגרכיה, זאת אומרת שלטון המעטים, מאז ייסודה, לפני 86 שנה. ב-2017 היא הפכה לדיקטטורה אישית, לפותה בידיו של נסיך יהיר בן 33, שגמר אומר לתקן את דרכיה בכל האמצעים. עד עלייתו היא הייתה, לפחות להלכה, מעוגנת באידיאולוגיה של אסלאם טהרני ומשיחי, אשר בקע מן המדבר בסוף המאה ה-18. עכשיו, במידה שיש לה אידיאולוגיה בת-הגדרה, אפשר להגיד עליה שהיא מתקרבת אל פשיזם אירופי משנות ה-20 וה-30; או מוטב, אל בן-דמותו של הפשיזם הזה, המשטר הסיני, קומוניסטי לכאורה, טוטליטרי למעשה.

 הנסיך הסעודי בן סלמן / צילום רויטרס Yoan-Valat Pool via

מקנאים ברודנים

אין לנו כמובן ראיות שהנסיך מוחמד קורא את הגיגיו של נשיא סין, שי ג'ינפינג. אבל שי הוא עכשיו מופת לעשרות ארצות ומשטרים, שהדמוקרטיה המערבית חדלה לקסום להם, במידה שקסמה אי פעם. הדרך המקווה אל הצלחה כלכלית עוברת עכשיו לא בפרלמנטים של המערב, אלא ב"עיר האסורה" של בייג'ין.

הניסיון לחקות את סין התחיל עוד בשנות ה-90 של המאה שעברה. עוד לפניה, סינגפור הייתה מקור השראה, אומנם בלי משטרה חשאית, אבל עם מינימום של דמוקרטיה. ולפניה, השראה באה מן הרודנות הצבאית של דרום קוריאה ומן הדיקטטורה של משפחת צ'אנג בטייוואן, לפחות עד שנות ה-80 של המאה שעברה. הן סיפקו נוסחאות של חילוץ ארצות מפגרות, במהירות בלתי רגילה, מפיגורן החקלאי אל תיעוש מסיבי ואל כיבוש של שוקי-יצוא במערב.

כמובן, יפן לא התיישבה עם הדגם הזה, מפני שהיא הייתה דמוקרטית מאז הורשתה לחזור ולנהל את ענייניה לאחר תבוסתה במלחמת העולם השנייה. אבל יפן גם לא סתרה את הדגם הזה, מפני שהביורוקרטיה שלה ותעשייתה התנהלו הרחק מהישג ידם של הפוליטיקאים.

כשלעצמה, אינה חדשה היא ההנחה שרק איש חזק, המוכן לנקוט אמצעי דיכוי, יכול לחולל מודרניזציה מהירה. אפשר לחזור הרחק אחורה, אל מלכים אבסולוטיים, או לפחות אל מה שקראו לפני 250 שנה "אבסולוטיזם נאור". אבל אם נגביל את עדותנו לזמן המודרני, נמצא שדיקטטורות היטיבו לא פעם יותר מן הדמוקרטיות שהן הפילו.

נפוליאון השלישי יצר את פריז המודרנית, ביסמרק יצר את גרמניה המודרנית (והרס את נפוליאון השלישי, אם כי לא את פריז). מוסוליני והיטלר חיסלו את האבטלה, ועסקו בפיתוח תשתית, לפני שהתפנו להריסה שיטתית של יבשת שלמה. לנין רצה "סובייטים וחשמל". סטאלין בנה סכרים והיטה נהרות; מעריציו וסנגוריו אומרים שכל חטאיו הכבדים ראויים למחילה, מפני שהוא הביס את היטלר, ולא היה מסוגל להביס אלמלא ליכד את רוסיה בכוח, נגד הרגליה ונגד הציפיות הטבעיות.

פרנקו בספרד קיבל ארץ חקלאית מפגרת, לאחר מלחמת אזרחים הרסנית, והחזיר אותה כעבור 36 שנה כמעצמה תעשייתית מוכנה לדמוקרטיה (לא שהוא התכוון). אמריקה הלטינית למדה תחילה את מוסוליני ואחר כך את פרנקו בהתלהבות ניכרת. זה היה הדגם שאוגוסטו פינוצ'ט חיקה בצ'ילה בשנות ה-70 וה-80 של המאה שעברה, במידה של הצלחה. אבל המחיר היה כבד מנשוא. ספרד וצ'ילה חיות בצל הטראומות של העבר.

"כולכם בוגדים!"

כך או כך, לשם גורר הנסיך מוחמד את ערב הסעודית: פיתוח כלכלי, שגשוג, מעמד בינוני משכיל - בלי חרויות פוליטיות. ממש כמו סין, אף הוא חושב כל מידה של פלורליזם לאיום ישיר וממשי על הרפורמות שלו.

צאו וראו את איבת המשטר הסיני לדמוקרטיה ואת חרדתו מפני כל גילוי של מחשבה עצמאית. בתי הסוהר ומחנות הריכוז בסין מלאים בני אדם, שהמשטר מפחד מפני מחשבותיהם. שמענו באחרונה על מיליון אויגורים, מוסלמים דוברי לשון טורקית, המוחזקים במחנות לחינוך מחדש בחבל שינגיאנג, מפני שהם חשודים בעניין במסורת. בהונג קונג, שסין התחייבה ב-1997 להעניק לה 50 שנות דמוקרטיה, החגורה מתהדקת והולכת סביב מותניהם, וצווארם, של פעילים פוליטיים ושל עיתונאים.

ההיסטריה של המשטר הסיני מגיעה אל שיאים חדשים. כתבת של רשת טלוויזיה ממשלתית בבריטניה התפרעה בשבוע שעבר באסיפה פוליטית בברמינגהם, אנגליה, במהלך הוועידה השנתית של המפלגה השמרנית. האסיפה יוחדה לדיכוי בהונג קונג, והסינית, קונג לינלין, התפרצה בצרחות, "כולכם בוגדים!". כשלא חדלה לצעוק, המארגנים ניסו להוציא אותה. הכתבת הסינית קראה, "הו, כמה שבריטניה דמוקרטית! אתם כל-כך מתגאים בזה!". סרקזם, כמובן, אבל סרקזם מצד מי?

הדיכוי בסין עצמה הוא מן המפורסמות. הוא מעולם לא פסק ב-70 השנה האחרונות, אבל גבר ביתר שאת לפני 30 שנה, לאחר דיכוי תנועת הדמוקרטיה של הסטודנטים (ההפגנה הארוכה של מיליון סינים במרכז בייג'ין באביב 1989). החידוש הוא בסימנים המתרבים שהסינים מרחיבים את רשת הדיכוי אל מעבר לגבולותיהם. עד לאחרונה הם כללו בה סינים גולים, או סינים המתגוררים זמנית מעבר לים. עכשיו הם כוללים בה לא-סינים, המבקרים את סין בארצותיהם, מתוך שימוש טבעי בחופש הדיבור והמחשבה שלהם.

 נשיא רוסיה פוטין ונשיא סין ג'ינפינג / צילום:רויטרס Jason Lee

"הפלישה השקטה"

מאמציה של סין לכוון את דעת הקהל ולהגביל את חירותם של מבקריה, הפכו לנושא פוליטי לוהט מן המעלה הראשונה באוסטרליה. שם, היחס לסין הוא סלע מחלוקת בין המפלגות הפוליטיות, באקדמיה ובעיתונות. בפברואר התפרסם באוסטרליה ספר, הנקרא "הפלישה השקטה: השפעת סין באוסטרליה". המו"ל המקורי של הספר שינה את דעתו ברגע האחרון, וסירב לפרסם. לפי המחבר, קלייב המילטון, המו"ל קשר את סירובו בחשש מפני הליכים משפטיים מצד "סוכני-השפעה של בייג'ין" ("סוכן השפעה" באנגלית אינו סוכן ביון, אלא מישהו העוזר מבלי דעת וללא תשלום למעצמה זרה).

המילטון מצא מו"ל חלופי. עצם הסירוב לפרסם אימת בעיניו, ובעיני רבים אחרים, את התיזה המרכזית של הספר: התערבות מסיבית של סין בענייניה הפנימיים של אוסטרליה. המילטון הזהיר כי אם אוסטרליה לא תעמוד על ריבונותה, "שום ספר ביקורתי על המפלגה הקומוניסטית של סין לא יוכל להתפרסם באוסטרליה. פירושו של דבר, שאנחנו נקריב למעשה את חרויותינו הדמוקרטיות".

הממשלה הימנית השולטת באוסטרליה ראתה את עצמה נאלצת לאמץ חוק לפני ארבעה חודשים המחייב כל תושב של אוסטרליה העובד לטובת ממשלה זרה להצהיר על קשריו. ראש הממשלה דאז, ג'ון ת'רנבל, הכריז בפרלמנט, כי החוק נועד "להגן על אורח חיינו, להגן על הדמוקרטיה שלנו ולחזקה, ולהבטיח כי אוסטרלים יקבלו החלטות על יסוד רצונותיהם של אוסטרלים". הוא הזכיר לסינים, בציטוט במנדרינית, כי הם חקקו את ההגנה על ריבונות סין על לוח לבה של הרפובליקה העממית, שקמה ב-1949, ואין זה אלא טבעי שגם האוסטרלים יעמדו על ריבונותם.

ספרו של המילטון טוען כי סין קיבלה החלטה אסטרטגית עוד לפני 14 שנה להוציא את אוסטרליה מן המחנה האמריקאי, ולהפוך אותה לגרורה סינית. התלות הכלכלית האוסטרלית בסין היא עצומה. ב-2016, סין רכשה כמעט 32% של היצוא האוסטרלי, בעיקר מינרלים.

סיפור ההתערבות הסינית בדמוקרטיות הליברליות של דרום האוקיאנוס השקט צריך להדאיג כל דמוקרטיה ליברלית באשר היא. החדירה הכלכלית היא תמיד הקדמה לחדירה פוליטית ולתביעות פוליטיות. אני מעז להגיד, מבלי שיש לי הוכחות, כי בישראל יש כבר "סוכני השפעה" סיניים. אני חוזר ואומר שאינני מדבר כאן על מרגלים, או על אנשים המקבלים בהכרח טובות הנאה. אני מדבר על מי שנרתמו לייצג את קו המחשבה הסיני ומשרתים את האינטרסים של סין, מפני שהם מאמינים כי ידידות קרובה עם סין היא לטובת האינטרס של ישראל.

אבל אני מציע לדאוג, מפני ש"סוכני השפעה" כאלה מנסים להרדים את הציבור, ולהגביל כל דיון באיום הנשקף מצד התערבות סינית לביטחון הלאומי. יש סכנות כאלה, וראש המוסד לשעבר אפרים הלוי הקדים להתריע על הקשר בין רכש סיני של נכסים כלכליים ועסקיים בארץ לבין הביטחון הלאומי, בנייר עמדה באוקטובר 2013.

ישראל כ"ץ, לימים השר לענייני מודיעין, הגיב בנחירת בוז. "צחקתי על השטחיות וחוסר ההתמצאות שעמדו בבסיס חוות הדעת", אמר הפוליטיקאי המפלגתי הוותיק על אחד המומחים הגדולים ביותר לביטחון לאומי בישראל.

אילו מר כ"ץ היה אוסטרלי, אני מניח שקלייב המילטון היה כולל אותו ברשימת "סוכני ההשפעה" הסיניים, המנסים ככל יכולתם למנוע דיון ציבורי בשאלת החדירה הסינית. טקטיקה בדוקה היא להגיב על רצינות בלעג.

האינטרפול. האינטרפול!

לעג אינו נחלתם של אנשים שהמשטר הסיני חושב לאויביו. בסוף החודש שעבר נעלם נשיא האינטרפול, האינטרפול! בנמל התעופה של בייג'ין. האיש הוא אזרח סין, אבל מתגורר עם משפחתו בליון, צרפת, ומנהל שם את שירות המשטרה הבינלאומית. הוא טס לביקור מולדת, ונעלם מן המכ"ם. אשתו פנתה אל משטרת צרפת, הצרפתים פנו אל הסינים, עד שלבסוף באה הידיעה מבייג'ין, ביום א* השבוע, כי האיש, מנג הונגוויי, נעצר בחשד של עבירה על החוק - והתפטר מנשיאות אינטרפול.

קשה להימנע מן הזיכרון של מה שעולל הנסיך מוחמד בן סלמן לראש ממשלת לבנון סעד חרירי. זה האחרון הגיע לביקור בריאד בנובמבר 2017, לא חזר הביתה, ונראה פתאום מודיע על התפטרותו, בשידור בטלוויזיה הסעודית. חודש אחד אחר כך, לאחר שהסעודים נאלצו להרשות לו לחזור הביתה, חרירי חזר בו מהתפטרותו. לא קשה לנחש מה קרה בימים שקדמו להודעת ההתפטרות.

עניין לנו במשטרים שוויתרו אפילו על מראיות עין של שמירת החוק ושל הגינות בסיסית. הטלת פחד היא אמצעי השיור העיקרי שלהם. לשום טאבו אין תוקף. יקירי המשטר משכבר הימים, אנשי מפתח במדינה ובכלכלה, נשלחים לכלא, או נעלמים, או מושפלים, או מעונים, או נסחטים (אם יש להם הרבה כסף), או אפילו מוצאים להורג. זמן קצר לאחר ההפיכה שהעלתה את מוחמד בן סלמן לשלטון בלבדי, בית מלון גדול בריאד היה בית מעצר ועינויים, וכל מי שרצו לצאת ממנו בחיים נאלצו לוותר על רוב רכושם לטובת המשטר.

המשטר הסיני חטף בתחילת הקיץ שחקנית מפורסמת, הסתיר אותה מעין הציבור במשך ארבעה חודשים, עד שהיא התוודתה על חטאי העלמת מסים. קנס של 70 מיליון דולר הושת עליה - וכוכבים אחרים בענף הבידור הוזהרו מגורל דומה.

אל הליגה הזו אפשר לצרף ללא קושי ארצות נוספות. רוסיה של פוטין מפורסמת בשיטות ההפחדה שלה. עיתונאים שהעזו לחקור, פוליטיקאים שהעזו לבקר, עורכי דין שהעזו לתבוע, אנשי עסקים שסירבו לשתוק ולהחניף - מצאו את עצמם נרדפים, נכלאים, נשלחים למחנות ריכוז, או נרצחים באור יום, או לפחות בפנסי לילה.

 מנג הונגווי, נשיא האינטרפול שנעצר בסין / צילום:רויטרס Jeff-Pachoud Pool via

מה שהתחיל כהתקפה על החרויות מבית, מתפשט באופן בלתי נמנע גם אל מעבר לגבול. הניסיונות להרעיל פוליטיקאים באוקראינה התחילו כמעט לפני 15 שנה. סוכנים של המודיעין הצבאי הרוסי הם החשודים העיקריים בניסיונות ההרעלה האחרונים בבריטניה. זו כמובן ירושה של שיטות הביון הסובייטי, מזמן לנין וסטאלין עד ברז'נייב ואנדרופוב.

כל מתנגד "טרוריסט"

לליגה הזו הצטרפה בשנים האחרונות גם טורקיה, שסוכניה מנסים להשתיק מבקרים של משטר ארדואן בפזורה הטורקית באירופה ובצפון אמריקה. בתוך טורקיה עצמה, כמעט כל מתנגד של המשטר הוא בחזקת "טרוריסט". הם מחילים אותה תווית על מבקרים מעבר לים ותובעים את הסגרתם. האפשרות שאנשים ייפגעו, או ייעלמו, היא ממשית מאוד.

ההתקפה האינטלקטואלית והפוליטית על אושיות הדמוקרטיה הליברלית הופכת בהדרגה להתקפה פיזית על מליצי היושר שלה ועל יחידים שנקלעו לרשת קורי העכביש של משטרי דיכוי רבי-כוח ומעוטי-עכבות. אי-יציאתו של ג'מאל חאשוקג'י מן הקונסוליה הסעודית, היעלמותו של נשיא האינטרפול בבייג'ין, הפקרותה של רוסיה ואלימותה של טורקיה הן מבחן לכוח הרצון של דעת הקהל הדמוקרטית.

כל ארץ העוצרת ללא משפט, המתנקשת בחיי יריביה מעבר לים, החוטפת בוגדים, המונעת אנשים מלהיכנס לתחומיה בגלל ביקורתם על מעשיה ומתערבת בענייני הפנים של ארצות זרות צריכה הוקעה והקאה. היא אינה ראויה להימנות בין הדמוקרטיות גם אם יש בה עדיין מכניזמים דמוקרטיים. קשה להאמין שהם יוכלו להאריך ימים.