ארגוני החברה האזרחית תורמים לתהליך המינויים

בשבוע שעבר, כשברקע הדיון הציבורי סביב מינוי ממונה חדש על שוק ההון, פרסם העיתונאי אלי ציפורי מאמר שדן בשאלת התאמת המועמדים לתפקיד ועל זכותם של ארגוני חברה אזרחיים להביע עמדתם בעניין ("כך משחירים מועמדים לתפקידים בכירים בשירות הציבורי"). במאמר ניסה ציפורי לטעון שמדובר בדיון עקר משתי סיבות - האחת, היותו של תפקיד הממונה על שוק ההון תפקיד חשוב, אך לא חשוב מספיק כדי שידרוש שיח ציבורי כה רחב ואילו הסיבה השנייה מתייחסת למעורבות החברה האזרחית בכלל והתנועה לאיכות השלטון בפרט בדיון.

קשה להפריז בחשיבות התאמתם של רגולטורים בכירים לתפקיד, אך אם נתמקד רגע בתפקיד הממונה הרי שלא מדובר ב"סתם" תפקיד בכיר, אלא במי שמצוי בראש פירמידה עצומה - בצומת המרכזי ביותר של קבלת ההחלטות. על ידו נקבעים הסטנדרטים לניהול למעלה מ-1.5 טריליון (!) שקל.

לא חסרות דוגמאות לכוח הטמון בעבודת הרגולטורים. אם זה עודד שריג, מי שהיה הממונה על שוק ההון בסוף שנת 2012 ואישר לאיש העסקים שלמה אליהו לרכוש את השליטה בקבוצת מגדל, זאת למרות שזמן קצר קודם לכן נחשד אליהו בהלבנת הון, בגינה נקנס ע"י הרשויות. כשנה לאחר פרישתו מהתפקיד, ובצירוף מקרים תמוה, ביקש שריג להתמנות לתפקיד יו"ר חברת "אליהו ביטוח". כמובן, קשה גם לשכוח את החגיגות של קונצרן IDB בתקופת כהונתו של דודו זקן כמפקח על הבנקים.

אבל חשובה לא פחות היא ההתייחסות לטענתו השנייה של ציפורי: נכון, יש ועדות שתפקידן לבחור ולאשר את המועמדים לתפקידים הבכירים, אבל בסופו של יום, זו לא תמיד כברת דרך מספקת ביחס לעוצמת הסמכות הנלווית לו. בישראל של 2018 כבר לא ניתן לדבר על הסדרים משפטיים-כלכליים בלי לעסוק בהשפעת יחסי הון-שלטון בעיצובם, ומישהו חייב לאזן את מפת האינטרסים. פה נכנסת לתמונה החברה האזרחית.

רבים וטובים כבר עסקו בשאלה "את האינטרס של מי מבקשים נבחרי הציבור לשרת?". לצד התיאוריה הגורסת שמקבלי ההחלטות מונעים מהאינטרס הציבורי בלבד, ניצבות תיאוריות המניחות שמקבלי ההחלטות מונעים, בין היתר, גם ממניעים אישיים. אחת מהן מתייחסת לתופעה המכונה "שבי רגולטורי", לפיה גם רגולטור מנוסה ובעל הכוונות הטובות ביותר אינו מקבל החלטות ב"וואקום". כשידע רב ומנופי לחץ כבדים מגיעים מצד המפוקחים עצמם, קשה להניח שלא תהיה להם ולאינטרסים שלהם דריסת רגל בקביעת סדר היום.

בעולם כבר הפנימו את הבעייתיות הטמונה ב"רגולטור שבוי", כשהדרך המרכזית להתמודדות עם התופעה היא כמובן - איזון. מעורבות אקטיבית של הציבור באופן ישיר (הפגנות, עצומות וכדו') ובאופן עקיף - באמצעות ארגוני חברה אזרחיים. ארגוני החברה האזרחית הם אלו שמאזנים את השבי הרגולטורי ומציגים בפני הרגולטורים את התמונה כפי שהציבור, או לפחות חלקו, רואה אותה.

בדיוק כפי שהתקשורת אינה זקוקה למינוי - כך גם ארגוני החברה האזרחית לא זקוקים למינוי רשמי מטעם הציבור. הם קמים על ידו ומתוכו ושואבים את כוחם מאמונו. ארגון שלא ייהנה מאמון הציבור פשוט יחדל מלהתקיים. לרמוז שלחברה האזרחית אין מקום בשיח סביב האינטרס הציבורי זה חוסר הבנה של כללי המשחק. דווקא ריבוי הדעות והשיח בנושא, ובכלל זה דעות שיש שיכנו אותן "טהרניות", הוא שמאפשר את האיזון הנכון. לכן, כל עוד הציבור ימשיך לשים מבטחו בארגונים שיקומו וישמיעו את קולו, אנחנו בתנועה לאיכות השלטון לא נתנצל על שאנו עושים את עבודתנו.

■ הכותבת היא דוברת התנועה לאיכות השלטון.