היום שבו תופעת אורן חזן התחילה להיות מטרידה

בתחילת האינתיפאדה הראשונה נסעה משפחה ישראלית ברחוב הראשי של העיר עזה. אבא, אמא, דודים ושני בני דודים הספונים במושב האחורי של המכונית. מאחת הסמטאות הגיח פתאום בחור צעיר, רזה ומצולק ששרשרת זהב נוצצת ענודה על צווארו. פניו מזרי אימה ובידיו היו שני בקבוקי תבערה. איש מנוסעי המכונית לא הבחין בו. איש חוץ מלוסי, הילדה בת השש שבמושב האחורי. לשבריר שנייה מבטיהם הצטלבו: עיני המחבל המאיימות ננעצו בעיניים הגדולות, התמימות, של הילדה הקטנה. היא התכווצה בפחד בכיסאה, ואמה גערה בה בתגובה, כמנהג האימהות: "לוסי, שבי יפה". אבל לוסי הייתה משותקת מפחד. ואז הבחור זרק את הבקבוקים לתוך המכונית, ופיצוץ אדיר נשמע.

בראיון ל"גלובס" שערכתי עמה לפני כ-4 שנים, באוגוסט 2014, סיפרה לי העיתונאית ומגישת הטלוויזיה לוסי אהריש על אותו אירוע טראומטי בילדותה. 

"אני זוכרת את בן הדוד שלי עולה בלהבות, ואת אבא שלי מכבה אותו עם המטף של הרכב. אני ואמא שלי נזרקנו לרצפת המכונית, ולדוד שלי נשרפו הידיים. אחר-כך אבא שלי התחיל לצעוק: 'אנחנו ערבים, אנחנו ערבים, איך אתם עושים לנו את זה?'. בהמשך הגיעו כוחות צה"ל ופינו אותנו מהמקום".

הראיון הזה נערך הזמן מבצע "צוק איתן" של צה"ל בעזה, שבמהלכו התוודתה בפניי אהריש שהיא שוקלת לעזוב את הארץ לכמה שנים. "יש לי הרבה מאוד כעס על המקום שאני חיה בו. בשביל הנפש שלי וגם כדי שאולי אפסיק לכעוס אני צריכה קצת להתרחק מכאן ולהתגעגע", אמרה אשת התקשורת המובילה שגדלה למשפחה הערבית-מוסלמית היחידה בעיירה הדרומית דימונה.

אבל אהריש, למרבה השמחה, לא עזבה את הארץ. היא נשארה פה והמשיכה לעשות חיל ולהיות דוגמה לאפשרות של דו-קיום ושפיות. השבוע היא גם נישאה במזל טוב לשחקן צחי הלוי, והשניים מקימים בית בישראל.

עד שלשום, חבר הכנסת אורן חזן - או מה שאפשר לכנות "תופעת אורן חזן" - לא הטרידו אותי במיוחד. אומנם קורותיו של חזן בבולגריה, כפי שנחשפו על-ידי עמית סגל, היו דוחות ומעוררות שאט-נפש, ואומנם חזן מעולם לא היה ראוי להשתייך לבית הנבחרים הישראלי; אבל באופן חסר הרסן וחסר העכבות שבו חזן מתנהל כחבר כנסת היו גם יתרונות - חזן אומר בגלוי את מה שחלק מחבריו לוחשים בסתר, והקריירה הפוליטית שלו חשפה לאור השמש את ערוותה של הפוליטיקה הישראלית בכלל ושל הפוליטיקה הליכודית בפרט.

זה קרה, למשל, באותו אירוע מכונן של ביקור נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, בארץ, שבו שלף חזן את הטלפון הסלולרי מהכיס וצילם סלפי עם הנשיא. חזן הזכיר לי לפעמים את הילד מהסיפור "בגדי המלך החדשים" של הנס כריסטיאן אנדרסן, שחשף את המציאות העגומה שכולם מתכחשים לה.

אבל שלשום הסימפטיה המסוימת שלי לתופעת אורן חזן התפוגגה כליל, והתחלפה בתחושה של כעס וסלידה. בעקבות ההודעה על נישואי אהריש והלוי, כתב חזן: "אני לא מאשים את לוסי אהריש שפיתתה נפש יהודי במטרה לפגוע במדינתינו ולמנוע מעוד צאצאים יהודים להמשיך את השושלת היהודית, להפך - היא מוזמנת להתגייר".

וחזן הוסיף: "(אני) כן מאשים את צחי המתאסלמלוי שלקח את פאודה צעד אחד רחוק מדי - אחי צא מהסרט. לוסי זה לא אישי, אבל דעי, צחי אחי ועם ישראל עמי, די להתבוללות!"

נכון, גם כאן חשף כנראה חזן את מה שחושבים למרבה הצער נוספים. אבל הפעם לא היה בכך ולו בדל של חינניות. סתם שנאה טהורה, גזענית, חשוכה, מזיקה. התבטאות העלולה לעודד אלימות. התבטאות שאסור לשתוק לה. בכללי האתיקה של הכנסת נקבע, ביו היתר, כי "חבר הכנסת ישמור על כבוד הכנסת וכבוד חבריה" ו"ינהג בדרך ההולמת את מעמדו כחבר כנסת".

חזן ביזה את כבודה של הכנסת, בית המחוקקים הישראלי. הוא מבזה את כולנו.

הסגנון המשתלח והבוטה שבו יצא חזן נגד נישואי אהריש והלוי הוא אומנם ייחודי לו, אבל הוא לא הפוליטיקאי היחיד שהעז להעביר ביקורת על ברית הנישואים של אהריש והלוי.

שר הפנים אריה דרעי פנה אתמול בבוקר בגלי צה"ל לאהריש בראיון לאילנה דיין ואמר לה: "אם נפשך חשקה ביהדות - תתגיירי. זה לא דבר נכון להתחתן נישואי תערובת - לילדים שלכם תהיה בעיה בישראל". דרעי כנראה שכח שהוא חבר בממשלת ישראל ועומד בראש משרד הפנים, ושבכוחו לדאוג לכך שלילדים של זוגות מעורבים בארץ יהיו כאן חיים יותר קלים. הרי לא יעלה על הדעת שדרעי לא מעוניין בכך.

אהבה חופשית / נתן אלתרמן

אהבה היא נחושתיים,
אזיקים היא וכבלים,
אך בעצם, חי שמיים,
אין חוקים לה וכללים.

היא חופשית, וגבול לה אין,
היגיון בה אל תדרוש.
ונוס היא בלי ידיים,
אך בעצם היא בלי ראש.

אהבה חופשית,
אהבה בלתי מוגבלת.
אהבה חופשית,
מפורסמת, מהוללת.
אם אראנה - אהבנה.