על רומנטיקה של נברנים ותרופה ללב שבור של בני אדם

כשנברן הערבה מזדווג עם נברנית הערבה, ולהפך, נרקם לו סיפור אהבה. מערכות היחסים של בעלי החיים האלה הם אולי הכי תקינות פוליטית: הם מונוגמיים ויש להם קשרי משפחה וחברה עם נברנים אחרים. התפקוד החברתי שלהם דומה לזה של בני אדם, אפילו יותר משהוא דומה לתפקוד של קרוביהם נברני השדה.

פרופ' לארי יאנג, שחוקר את נברני הערבה (Prairie Voles), סיפר באחת מהרצאותיו שכילד שגדל בחווה, הוא תמיד תהה איך זה שלכל מין של חיה יש יחסי חברה אחרים, ומדוע יש דמיון ביחסים הרגשיים שנוצרים בין אם לצאצא שלה אבל רק 5% מהמינים מקיימים קשר זוגי מעבר להזדווגות. מסקנותיו כחוקר עשויות לתרום לא רק להבנת הפיזיולוגיה של מערכות יחסים אנושיות אלא גם לפיתוח תרופה שאולי תרפא לב שבור. לאחרונה השתתף יאנג בכנס, שנערך על ידי המרכז לחקר המוח והתפתחות האדם בבית ספר איבצ'ר לפסיכולוגיה בבינתחומי הרצליה, בראשותה של פרופ׳ רות פלדמן. החוקרים הגיעו לארץ במיוחד בהזמנתה של פלדמן, לרגל חנוכת קתדרת סימס-מאן.

 פרופ' לארי יאנג. "אוקסיטוצין לא יגרום לך להיות נחמד לכל אחד" צילום מסך מיוטיוב

המפתח: הורמון האמפתיה

כאשר נברני הערבה מזדווגים, נוצר אצל הזכר ואצל הנקבה שינוי במוח: "מאותו רגע הם רוצים להיות יחד", אומר פרופ' יאנג. אם למחרת הזיווג תניחו את הנברן הזכר בכלוב, ובכלובים סמוכים תניחו בצד אחד את הנקבה שעמה הוא הזדווג ובצד האחר נקבה חדשה, הנברן יעביר הרבה יותר זמן בניסיון להיכנס לכלוב של הנברנית מליל אמש, "בשונה מרוב יתר מיני החי", מדגיש יאנג.

גם אם הנברן והנברנית ישהו יחד בכלוב והחוקרים לא יתירו להם להזדווג, הם ירצו למחרת להיות זה בחברת זו, יותר משירצו להיות בחברת זרים. לדברי יאנג, המערכת שמאפשרת זאת היא התפתחות של המנגנון המאפשר את הקשר בין אם לצאצא שלה. הסיבה שבגללה הגיע למסקנה הזאת היא ששני סוגי הקשר מבוססים על הורמון האוקסיטוצין.

"ההורמון הזה מופרש בלידה ובהנקה, והוא למעשה הופך מוח של נשים למוח של אימהות. כך בבני אדם וכך גם אצל הנברנים וברוב מיני החי", מסביר יאנג. "אם תראו לנברנית ערבה בתולה גור נברן, היא לא תרצה בו. היא תתייחס אליו כאל מטרד ואולי אפילו תנסה לקבור אותו באדמה. לעומת זאת, אם היא ילדה בעבר, תהיה לה תגובה חיובית עזה לגורים - במיוחד לגור שלה, אבל גם לאחרים". אז אם יש לכם חברה שפעם רק רצתה לרקוד ועכשיו, אחרי שהפכה לאמא, כל תינוק גורם לה להפיק קולות ומצמוצים - זו לא ההבניה החברתית בהכרח. ייתכן שההורמונים הם שאחראים לכך.

"אם ניקח אותה נברנית בתולה ונזריק לה אוקסיטוצין, התוצאה תהיה כאילו היא עברה לידה, כלומר, היא תטפל בגורים", אומר יאנג. "זה קצת שונה מכבשים, לדוגמה. אוקסיטוצין יגרום להן לטפל בצאצא שלהן, אבל לא בצאצאים של אחרים". לא כל מיני החי רואים משפחה וחברה באותו אופן, אבל אצל כולם, אומר יאנג, כאשר יש קשר חברתי חזק, הוא מתווך על ידי אוקסיטוצין.

"חזרה לנברנים, אם נשים אותם יחד ונזריק להם אוקסיטוצין, הם יתחברו באופן חזק יותר. אם נחסום את האוקסיטוצין, הם יזדווגו, אבל לא יפתחו העדפה הדדית".

אוקסיטוצין נחשב "הורמון האמפתיה". רמות גבוהות שלו מזוהות עם רמה גבוהה יותר של הזדהות והבנה של מחשבות ומעשי הזולת. לכן הוצע בעבר לתת אותו לאנשים הסובלים מאוטיזם, כדי לעזור להם לנווט את חיי החברה שלהם.

גם אצל נברני הערבה אוקסיטוצין קשור בהתנהגות אמפתית. באחד הניסויים שנעשו, הוכנס זכר לכלוב של נברנית שהזדווגה עמו ועברה לאחר מכן טיפול לא נעים. התוצאה הייתה חלומו של כל רומנטיקן: הזכר ליקק וליטף את אהובתו הנברנית כדי להקל מעט את סבלה. כאשר הכניסו זכר לכלוב של נברנית זרה, הוא עשה זאת הרבה פחות. וכאשר מנעו ממנו להגיע אל הנברנית שהזדווג עמה הוא פיתח מצוקה ברמה דומה לזו שהיא עצמה פיתחה. כאשר חסמו אצל הנברן את האוקסיטוצין, הוא נעשה אדיש לחלוטין.

אגב, הקשר הרומנטי הזה אינו אומר בהכרח שהנברן יימנע ממין מזדמן עם נברנית במקרה שזוגתו המקורית אינה בנמצא. מעבר לכך, בקרב אוכלוסיית נברני הערבה יש גם כמה נברנים שאינם נוטים להיקשר. הם פשוט בנויים אחרת.

בניגוד למה שחשבו תחילה, ההבדל בין נברני השדה לנברני הערבה בדפוסי ההיקשרות אינו נובע מרמות אוקסיטוצין שונות. "מתברר שיש להם אותה כמות של ההורמון", אומר יאנג, "מה ששונה הוא מיקום קולטני האוקסיטוצין. אצל נברן הערבה החברותי, הם ממוקמים ברובם באזור החיזוק החיובי ובאזור התכנון של המוח".

אותם ממצאים התגלו גם בקופים. המינים החברתיים הציגו ריכוז גבוה יותר של קולטני אוקסיטוצין באזורי התגמול והתכנון במוח. אצל קופים פחות חברותיים, הקולטנים היו מחולקים אחרת. "אצל בני אדם, הפיזור הוא כמו בחיות חברתיות".

הנברן המתאבל ורעיון השבעה היהודי

יאנג רואה באוקסיטוצין "מעין חומר סיכה המשמן את האזור במוח שאחראי על קליטת מידע חברתי, הופך אותנו קשובים יותר למידע חברתי ומחזק את הזיכרון עבורו". האוקסיטוצין, הוא אומר, אינו החומר שמתגמל על יחסים חברתיים; לרוב, התגמול הוא בזכות הדופמין. כאשר האוקסיטוצין והדופמין מופיעים יחד, בין אם בעקבות הזדווגות מוצלחת ובין אם בעקבות מפגש חברתי מתגמל מסיבות אחרות, אנחנו עשויים ללמוד (בעזרת האוקסיטוצין) שאדם מסוים גורם לנו הנאה (דופמין). למידה וחיזוק חיובי מובילים יחד להתמכרות.

"ישנם מיני חי שפיתחו התמכרות לסקס ואחרים לבן זוג מסוים", אומר יאנג. "הדבר מתבטא בהתנהגות שלהם. לדוגמה, ב'מבחן הדוושה והצינור', שבו מאפשרים למכרסמים ללחוץ על דוושה וכך להביא לנפילת חפץ או יצור מתוך צינור המונח מעליהם, המכרסמים כולם ילחצו על הדוושה למען אוכל, הזדווגות והפעלת אלקטרודה המושתלת אצלם באזור הדופמין במוח. נברני ערבה, אך לא נברני שדה, ילחצו פעמים רבות על דוושה כדי לקבל את בת הזוג הספציפית שהם קשורים אליה".

קשר כזה, הדומה במידה מסוימת להתמכרות, עלול להיות מסוכן במקרה של אובדן ואבל. "אצל בני אדם, ידוע שאבל ואובדן גורמים תחלואה ומוות מוקדם", אומר יאנג, "ומה לגבי נברני ערבה? הפרדנו בין זוג נברנים לאחר שהזדווגו ונקשרו זה בזה, וגם בין שני אחים שגדלו יחד - סוג אחר של קשר חזק אצל נברני הערבה, גם אם פחות מהקשר הזוגי. ב'מבחן הדלי', שבו בוחנים כמה זמן ייקח לנברן להתייאש ולהפסיק לשחות (כלומר, לאבד אמון באפשרות שיצליח להיחלץ), לנברנים שאיבדו בן זוג היה קשה יותר מאשר לנברנים שאיבדו אח".

אותה תוצאה חזרה במבחנים נוספים מהסוג הזה, לדוגמה "מבחן הזנב", שבו מחזיקים נברן בזנב ובוחנים כמה זמן הוא מתפתל בניסיון להתיישר, עד שהוא מתייאש.

"אם מזריקים לאותה חיה אוקסיטוצין, הדבר מקל את האבל ומחזיר אותה להתנהגות דומה לזו של נברן שלא איבד בן זוג או אח", אומר יאנג. "נראה שהאבל על אובדן של יצור שנקשרת אליו מתבטא, לפחות אצל הנברן, ברמות נמוכות של אוקסיטוצין".

המבחנים מעלים השערות שונות לגבי המנגנון אצל בני אדם ואופני ההתגברות האפשריים על לב שבור או על אובדן: צריכת אוקסיטוצין ממקור חיצוני או "התבוססות" בקשרים חברתיים אחרים, המציפה בעצמה אוקסיטוצין. מנהג ה"שבעה" היהודי עולה מיד לראש, אך לדברי יאנג הוא כלל לא שמע עליו.

כיצד משפיעים החיים המוקדמים של הנברנים על מערכת האוקסיטוצין ועל חיי החברה שלהם?

"כאשר בודדנו את הגורים של נברני הערבה במשך שלוש שעות ביום בשבועיים הראשונים לחייהם, ואחר כך נתנו להם לחיות חיים רגילים, ראינו שאפילו הבידוד החלקי הזה פגם ביכולתם ליצור קשר חברתי. אבל זה לא היה נכון לגבי כל הפריטים. נראה היה שחלקם 'עמידים' לטיפול שלנו וממשיכים בחייהם כרגיל, ואחרים נפגעים.

"מי עמיד בפני פגיעה? מי שיש לו רצפטורים רבים יותר לאוקסיטוצין הוא בעל עמידות גבוהה יותר ויכול להמשיך לפתח חיי חברה תקינים למרות נטישה. אנחנו לא יודעים עדיין מה גורם לריבוי הרצפטורים מלכתחילה - האם מדובר בהשפעה גנטית או סביבתית, האם הדבר תלוי בהתנהגות ההורים אל הצאצא, או כל סיבה אחרת".

הדמיון בין נברן לבן אדם

עד כמה ניתן להשליך מנברני ערבה אל בני אדם? הקשר אינו קלוש, אך גם לא מלא.

"אצל בני אדם, מצאנו שהבדלים בגן המקודד אוקסיטוצין, המשפיעים על כמות החומר במוח ועל פיזור הרצפטורים, נמצאים במתאם עם היכולת ליצור קשרים חברתיים חזקים", אומר יאנג. "בניסוי, הראינו לגברים תמונות של הנשים שלהם ושל נשים אחרות, שהוגדרו על ידי שופטים ניטרליים אטרקטיביות פחות או יותר כמוהן. כאשר הזרקנו לגברים אוקסיטוצין, הם נטו לראות בנשים שלהם אטרקטיביות יותר מהנשים האחרות - יותר מכפי שנטו לכך ללא השפעת ההורמון.

"נראה שגם אצל בני אדם, אוקסיטוצין, שהוא הדלק החברתי, מחזק את הקשר הספציפי לאישה שעמה הזדווגת ואיתה אתה רגיל לחיות.

"ניסויים נוספים הראו שאוקסיטוצין הוא בעל משמעות במערכות יחסים בין בני אדם לבין חיות המחמד שלהם, בעיקר כלבים, והוא משמעותי גם עבור בני אדם וגם עבור הכלבים".

לא ברור עד כמה המחקרים הללו, שרובם נערכו על קבוצות נבדקים קטנות, אכן מייצגים את פעילות ההורמון או שהם סובלים מ"הטיית המגירה" - מחקרים שמצאו אפקט מסוים מתפרסמים ואילו עשרות מחקרים אחרים שלא איתרו אפקט כזה נגנזים. בימים אלה, יאנג ואנשי הצוות שלו עובדים על מיפוי פעילות האוקסיטוצין במוח האנושי.

בינתיים, המחקרים הקיימים מצביעים על כך שצריכת אוקסיטוצין מגבירה את האמון בין בני אדם זרים, משפרת זיהוי פרצופים, מגבירה ביטחון עצמי, משפרת קריאה של רמזים חברתיים ומחזקת קשרים חברתיים. עם זאת, נמצא כי להורמון יש גם צדדים שליליים: הוא מגביר עוינות כלפי מי שאינו בקבוצת הייחוס שלך, עלול להגביר נטייה להחצנת עליונות חברתית, למשל שמחה לאיד חברתית מופגנת, ואפילו עלול להגביר אלימות במצבים מסוימים. השניות הזאת מתיישבת עם ממצאיו של יאנג במחקריו על בעלי חיים ועל בני אדם, שלפיהם אוקסיטוצין אינו "הורמון האהבה" או "הורמון האלטרואיזם", אלא הורמון שהופך אותנו קשובים יותר למידע חברתי - לטוב או לרע.

תרופה ללב שבור וטיפול באוטיזם

אם ממצאיו של פרופ' יאנג מדויקים, הרי שתרופת אוקסיטוצין עשויה להביא מזור במצבים בעייתיים רבים - מהפרעה בזיהוי פנים, דרך שיפור היכולות החברתיות של אנשים הסובלים מאוטיזם, ועד תרופה ללב שבור. הוא אפילו יכול להיות "שיקוי אהבה": כמה טיפות של אוקסיטוצין למושא החיזור ישדרגו את התגובה שלו לאינטראקציה חברתית מהנה.

האמת היא שאוקסיטוצין כבר נמצא בשוק כתרופה - תחת השם פיטוצין, אך התכלית של התרופה הזאת שונה לחלוטין - זירוז לידה בנשים. בגרסתו זו, האוקסיטוצין כמעט שאינו מגיע למוח.

ברוב הניסויים הקליניים, השימוש באוקסיטוצין הוא באמצעות שאיפה דרך האף. ברשת ניתן היום לרכוש אוקסיטוצין לשאיפה, שממותג כ"תרופה טבעית לאוטיזם ובעיות חברתיות", אולם לא ברור כמה אוקסיטוצין באמת יש במוצרים האלה, וכמה ממנו נספג במוח.

חברות תרופות גדולות אינן ממהרות לקפוץ על מציאת האוקסיטוצין, כי המולקולה הבסיסית כבר מזמן אינה מוגנת בפטנט.

"חשוב לי לומר שאני לא מקדם בהכרח תרופת אוקסיטוצין מסוימת, כי לא ברור שהתרופות בשאיפה אכן מגיעות למוח ואם הן כן מגיעות, לא ברור על אילו מהרצפטורים במוח הן פועלות", אומר יאנג. "אני כן מאמין שאם נמצא חומר שיכול להגיע למוח ולעורר רצפטורים מסוימים לאוקסיטוצין, באזור מסוים, בהקשר של אינטראקציה חברתית מסוימת, יהיו לכך תוצאות מסוימות. כלומר אני לא מקדם את התרופה אלא את המטרה המוחית".

לדברי יאנג, הבדיקה המשמעותית הראשונה שנעשתה במוצר כזה היא לטיפול בחוסר חשק מיני אצל נשים אחרי גיל המעבר. "בעבר נעשו ניסיונות לפתח 'ויאגרה נשית', אבל בעוד שאצל הגברים חוסר התפקוד המיני לרוב נובע מבעיה פיזיולוגית, אצל הנשים כנראה מדובר בהפרעה רגשית וחברתית", אומר יאנג. המחקר הראשוני במוצר נעשה בנברני ערבה.

אם מוצר כזה אכן משתמש במנגנון האוקסיטוצין, הרי שהוא יוכל לעורר אצל אישה חשק לבן זוגה רק אם הסיטואציה החברתית ביניהם היא מתגמלת מלכתחילה.

"נכון. הוא יכול לחזק את הקשר בין בן הזוג לתגמול חיובי".

התקווה הגדולה היא שמנגנון האוקסיטוצין יוכל לשמש בטיפול באוטיזם ובמבוגרים שמערכת ההיקשרות הרגשית שלהם התפתחה באופן לא תקין, מסיבות שונות. "אבל חייבים להשתמש בתרופה כזאת מתוך מחשבה", מסייג יאנג. "אם תיתן לילד אוטיסט תרופה שהופכת אותו קשוב יותר לרמזים חברתיים ואז סתם תשלח אותו למגרש המשחקים ומישהו יצחק עליו, הוא יהיה קשוב מאוד לאותו גירוי חברתי אבל ילמד לקשר אותו עם תגמול שלילי. תרופה כזאת, אם אמנם תפותח, תהיה חייבת להינתן בסיטואציה חברתית מבוקרת מאוד, כדי לעודד למידה חיובית.

"אוקסיטוצין לא יגרום לך להיות נחמד לכל אחד. אם את עכשיו בטבע, ואת קשובה מאוד לתינוק שלך, ומגיע אריה - את לא רוצה להיות נחמדה לאריה. המידע המדעי אכן מראה שנקבות מניקות מוצפות באוקסיטוצן.

"הניסיונות הראשונים בחומר היו פשטניים מדי. זה לא ויטמין שאם הוא היה חסר לך והתחלת לקחת אותו, פתאום תאהב, פתאום תרצה קשר זוגי. אנחנו גם לא רוצים ליצור תלות או התרגלות שבה הגירוי של מערכת האוקסיטוצין הוא כולו מתרופה או מסם, ואחר כך קשר חברתי אמיתי לא ישפיע עליו".

עד שתימצא התרופה, ייתכן שאפשר לעורר את מערכת האוקסיטוצין באמצעות הקשרים החברתיים עצמם. פסיכולוג, לדוגמה, יכול לעשות זאת באמצעות יצירת קשר עין עם המטופל וקשב. "ברגע שאתה מעורר את המערכת באמצעות קצת קשר חברתי מתגמל, ייתכן שאתה פותח את המערכת לקלוט סימנים חברתיים שיאפשרו קשרים חברתיים מתגמלים נוספים".