אנחנו משרתים את ההשכלה הגבוהה

"אתה חייב לשרת מישהו. יהיה זה אלוהים, יהיה זה השטן - אבל מישהו אתה חייב לשרת", שר בוב דילן. בסופו של דבר, כולנו משרתים משהו. מה שבטוח, זה לא חייב להיות המעסיק שלי. אוניברסיטת תל-אביב היא המעסיקה שלי, אבל אני לא נמצאת במוסד הזה כדי לשרת אותו.

אוניברסיטה היא לא מפעל תעשייה או חברה בע"מ, גם אם היא מתנהלת, כמו כל מוסד חברתי, באופן כלכלי. אני עובדת באוניברסיטה, אבל אני משרתת את הסטודנטים שלה. השירות שאני נותנת להם נקרא הוראה, ואני מייצרת בשבילה הרבה יותר תוצרים ממה שמגולם בתלוש המשכורת שאני מקבלת מהאוניברסיטה. איך ניתן לגלם את העבודה שמשקיעים עובדי הוראה בתוצרים הסופיים שסטודנטים מקבלים באולם הרצאות או בכיתת תרגול או בסמינר? איך ניתן לתרגם שעות ארוכות של קריאה ומחשבה וחקירה, של תכנון וכתיבה של מערכי שיעורים ומצגות, של איסוף חומרים בספריה פיזית או וירטואלית לגמול כספי?

אנחנו לא סתם מורים, אנחנו יצרני ידע שנדרשים להמציא ולהפתיע כל שנה בתוכני ההוראה, להיות מעודכנים במפת הידע העולמית וליצור עבור הסטודנטים שלנו קשרים לעולם. אנחנו עמלנים שמתאמצים באלף ואחת תחבולות לצייד אזרחים צעירים בכלים לשיפוט ולהערכה בשלל תחומי דעת רלבנטיים לשלל תחומי עשייה ויצירה מחוץ לאקדמיה, כמו בתוכה.

קוראים לנו "זוטרים" כדי לציין את מיקומנו הנמוך בסולם הדרגות, אבל אין שום דבר זוטרי או נמוך בעשייה האקדמית שלנו, שזהה במהות ובתוכן לזו של ה"בכירים". יתרה מזאת, בעשורים האחרונים, על רקע המשבר התקציבי שנקלעה אליו, העבירה האוניברסיטה את מרבית נפח ההוראה לזוטרים; כמובן על מנת לחסוך בכסף. ואמנם מבחינת תנאי ההעסקה, תהום פעורה בין כ-5,000 העובדים הארעיים על-פי הגדרה של אוניברסיטת תל-אביב לבין מאות העובדים בעלי קביעות. אנחנו מתנדנדים בין גלי הים על גבי ספינה טרופה, בעוד הם יושבים בחוף מבטחים.

אי לכך, לא רק שהאוניברסיטה בתורת המעסיק שלנו עובדי ההוראה אינה פטורה, אלא שהיא מחויבת פי כמה וכמה להקפיד על תנאי העסקה הוגנים וראויים לשכבה המוחלשת בתוך הקהילה שלה. אחרי הכול, אנו מהווים 80% מסגל ההוראה והמחקר בכלל הפקולטות שלה. היא בוודאי מחויבת, על פי חוק, לשלם לנו את תוספת השכר של 1.5% לשנה שמגיעה לנו (כמו לכל עובדי המגזר הציבורי במשק) כבר מינואר 2014 (לאחר פקיעתו של הסכם השכר הקודם שלנו), ושאותה הסגל הבכיר והמנהלי באוניברסיטת תל-אביב כבר קיבלו מזמן. היא אמורה לשלם לנו אותה מיידית ולא לפרוס אותה טיפין טיפין עד 2023 (כפי שהציעה), כך שאם נפוטר מחר או בעוד שנה- לא נזכה לקבל פיצוי על שחיקת השכר שלנו.

היא בוודאי אמורה להקפיד על זכויות עובד בסיסיות כמו תשלום עבור ימי מחלה או אבל, ולא להתנות את תשלום המשכורת המלאה בהשלמת שעות הוראה שהתבטלו בגין מחלה או מוות במשפחה.

היא בעיקר אמורה להתעשת ולהבין אחת ולתמיד, שהאיום המתמיד בפיטורין שתחת צלו אנו מתנהלים מסמסטר לסמסטר, עוד שנה ועוד שנה, עד שמגיעה הבשורה המרה 'מצטערים, אבל לא השנה', הוא חרב פיפיות שעשויה לפגוע בתכלית קיומו של המוסד להשכלה גבוהה.

במקום הסחרחרת של תחלופה בלתי פוסקת יש להעניק ביטחון תעסוקתי מוגבר לעובדי הוראה "מתמידים", שהוכיחו את יכולתם וכישוריהם והשקיעו את מיטב שנותיהם ומשאביהם האנושיים והאינטלקטואליים בהוראה של תואר ראשון ומתן התשתית גם לתארים מתקדמים. אם היא מוסד שמכבד את עצמו,עליה לכבד את כל מי שעוסקים במלאכה שלשמה האוניברסיטה נוצרה.

אנחנו לא המשרתים מן הקומה התחתונה. אנחנו משרתים של ההשכלה הגבוהה.

■ הכותבת היא עמיתת הוראה בפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת תל-אביב.