האוצר לא רוצה שוויון, הוא רוצה כסף

במאמרה "מרוב דאגה לנשים, פוגעים להן בפנסיה" ("גלובס", 8.10.18), ד"ר גלי אינגבר מתקשה "להבין את התנגדותן החריפה של שדולות הנשים להעלאת גיל הפרישה לנשים". אז ראשית, שתי הבהרות: הראשונה היא, שבניגוד לנאמר, אנחנו בכלל לא מתנגדות להעלאת גיל הפרישה של נשים והשנייה היא, שהדיון האמיתי הוא לא על גיל הפרישה אלא על גיל הזכאות לקצבת זקנה.

גיל פרישה חובה בישראל - הגיל שבו ניתן לחייב את העובד או העובדת לצאת לפנסיה - עומד כיום על 67 לשני המינים. עובדת שמסוגלת להמשיך לעבוד אחרי גיל 62 יכולה לעשות זאת, והנתונים מראים שנשים אכן ממשיכות לעבוד. לפי נתוני ה-OECD, גיל הפרישה הממוצע של נשים בישראל הוא 66.5, גבוה ב-3 שנים מגיל הפרישה הממוצע של נשים בקרב שאר מדינות הארגון.

הבעיה היא לא עם הנשים העובדות, היא עם הנשים שאינן עובדות. תומכי "העלאת גיל הפרישה" לא מבקשים להעלות את גיל הפרישה, אלא את גיל הזכאות לקצבת זקנה שעומד היום על 62 לנשים ועל 67 לגברים. מי שיסבלו מכך הן נשים שנפלטו מוקדם משוק העבודה ואינן מצליחות להשתלב בו מחדש ונשים שעובדות במקצועות שקשה ואף בלתי אפשרי להמשיך ולבצע עד גיל מאוחר, כמו ניקיון או טיפול בילדים וקשישים. אגב, גם גברים כאלו צריכים להיות זכאים לקצבה מוקדמת.

גם משרד האוצר והביטוח הלאומי לא באמת מתעניינים בגיל הפרישה מעבודה. בהמלצות הוועדה הציבורית שהקימו נכתב במפורש כי מנדט הוועדה הוא לדון בדחיית תשלומי קצבאות הזקנה של הביטוח הלאומי. לאנשי האוצר לא אכפת באיזה גיל נפרוש, אלא באיזה גיל הם יצטרכו לשלם לנו קצבת זקנה. זה לא דיון על שוויון בין נשים לגברים, זה דיון על כסף.

קל להאשים את הארגונים הפמיניסטיים בחוסר הבנה של המציאות במקרה הטוב, או בהחלשה מכוונת של נשים במקרה הרע. אבל ההצגה המגמתית הזאת, מעבר לתפקידה בהונאת הציבור, היא צעד חסר אחריות שנועד לקדם העלאה לא מבוקרת של גיל הזכאות לקצבת זקנה בלי לספק הגנה לנשים שייפגעו ממנה.

המאמר האמור מפנה אותנו למחקר של מכון טאוב, לפיו פרישה מאוחרת יותר מעבודה מגדילה את קצבת הפנסיה החודשית של החוסכת. לא צריך מחקר כדי לדעת שמי שעובד יותר מפריש יותר לפנסיה, וגם יזדקק לפנסיה למשך שנים מועטות יותר. אך האם המחקר של מכון טאוב הביא בחשבון את הנשים שאינן עובדות? האם גם קצבת הפנסיה שלהן, שברוב המקרים לא קיימת מלכתחילה, תגדל ב-16% בחודש?

הארגונים הפמיניסטיים לא מעוניינים לגזול מנשים את זכותן לעבוד. אנחנו מסכימות שהעלאת גיל הפרישה תיטיב עם נשים רבות ועם המשק בכללותו. אבל בלי ההתאמות הנדרשות היא תותיר מספר גדול מדי של נשים מוחלשות ללא כל הכנסה, תדון אותן לשנים נוספות של עוני, או תחייב אותן להמשיך לעבוד עד גיל מבוגר בעבודות שוחקות מאוד ובשכר משפיל.

בזכות המאבק ארוך השנים של הארגונים ושל חברות הכנסת שעוסקות בנושא, ועדת הכספים של הכנסת הציעה לאחרונה מתווה אחראי ומאוזן, שיעלה מצד אחד את גיל הפרישה והזכאות לקצבת זקנה, ומצד שני יציע רשת ביטחון משמעותית לנשים שצפויות להיפגע מהמלך. חברות הכנסת והארגונים הפמיניסטיים, שמואשמות בהתנגדות להעלאת גיל הפרישה - תומכים במהלך.

מי שתוקע היום את המהלך הוא דווקא משרד האוצר, שחושף בכך שוב את האג'נדה האמיתית שמאחורי הדיון על "גיל הפרישה" - לא הארכת שנות העבודה של נשים עובדות, אלא חיסכון תקציבי על גבן של אלה שאינן עובדות.

והערה אחרונה. אנחנו מסכימות עם כותבת המאמר, הסדרי הפרישה הקיימים במשק פוגעים גם בגברים וגם בנשים. לכן, אנו תומכות בהרחבת המענים הסוציאליים לכל מי שנפלט או נפלטת מוקדם משוק העבודה, לכל מי שסובל או סובלת מאפליה על רקע גיל ולכל מי שעובד או עובדת במקצועות שוחקים . מי שרוצה להשיג שוויון בין גברים לנשים בגיל הפרישה מוזמן לעשות זאת על ידי הרחבת זכויות הפרישה של גברים ולא על ידי צמצום זכויותיהן של נשים.

■ הכותבת היא מנהלת תחום שוק תעסוקה, שדולת הנשים בישראל.