מחתרנות להתמסדות: העייריות מאמצות את האמנים הפולשים

למתכננת הערים והחוקרת רות אברהם יש תחביב קצת מוזר. היא נהנית לשוטט ברחבי העיר ולהיכנס לבניינים נטושים. בפעם האחרונה שזה קרה, לפני שבוע בחיפה, הפתיע אותה לפתע מישהו משום מקום, בזמן שהיא צעדה לה לבדה בחלל הריק, הגדול והמאובק, התייצב מולה ובירך אותה לשלום.

"נכון שזאת הייתה חוויה קצת מפחידה, אבל זאת גם חוויה מרגשת", היא מספרת. "להיכנס לבניין ריק בפעם הראשונה ולעבור על החללים שלו, לראות מה עוד יש בו, איזה עוד חלל לא ראיתי, איך הרצפה נראית, איך החלונות נראים".

את התחביב שלה הפכה אברהם למקצוע ולקריירה אקדמית, אף שבכלל החלה בלימודי מדעי המחשב, כלכלה ופילוסופיה. החודש פורסמה עבודת המחקר שלה, "מפלישה עירונית להסדרה מוסדית", שסוקרת פעילות עצמאית יצירתית במרחבים ריקים בשלוש הערים הגדולות בישראל. "הערכים של חללים ריקים בעיר הם אסתטיים, רגשיים והיסטוריים", היא אומרת. "לחללים נטושים יש נרטיב, הם לא תמימים. בית נטוש מעורר רגשות".

נקודת ההתחלה של המחקר של אברהם - כמו גם של הגל המשמעותי של פעולה בחללים נטושים בישראל - הייתה המחאה של קיץ 2011. "חודש לפני מחאת האוהלים, דפני ליף התקשרה לאחר החברים שלי וסיפרה לו מה היא מתכננת לעשות", משחזרת אברהם, "בדיוק נסגר אז 'טיים אאוט' ירושלים שבו עבדתי, נשארתי בלי עבודה, ובעל הבית שלי הודיע שהדירה ששכרתי נמכרה. זה הוביל אותי למחשבות על עירוניות, דיור, חללים ריקים. ככה הגעתי ללימודי תכנון עירוני באוניברסיטה העברית".

לדבריה, "2011 פתחה להרבה אנשים את הראש. באותם ימים, לעשות הליכה בשדרות רוטשילד או בגן הסוס עם כל האוהלים הייתה חוויה כמעט אפוקליפטית. השיח היה שחסרים חללים, אין איפה לפעול, אין איפה לגור, אין איפה לבלות, ואין איפה להציג. יש ואקום וכל מה שכן קיים - יקר וקפיטליסטי".

בסופו של דבר, אברהם התחקתה במשך שבע שנים אחר הפעילות בחללים נטושים ופירקה מזווית אקדמית את המוטיבציה של האמנים, ההתנהלות הביורוקרטית והחוקית מול הרשויות, ההשפעה של הפעילות על המרחב הציבורי וניתוח השינויים שחלו בקרב מתכנני ערים בעקבות התופעה.

תל-אביב | "להסתכל על החיים אחרת"

על-פי מחקרה של אברהם, את הפלישות בתל-אביב ניתן לחלק לשתי תקופות מרכזיות: התקופה שקדמה למחאת 2011, ששיאה היה אמצע העשור הראשון של שנות האלפיים, והתקופה שאחריה.

האדריכל רועי פביאן השתייך לקבוצת האמנים שפעלה במסגרת פרויקט שביל החלב שנולד ב-2009. קורותיו של הפרויקט הזה מהווים אבן דרך בהתמודדות הממסד עם הכרה בפעולה עצמאית בחלל נטוש, והם גם שינו את מסלול חייו של פביאן עצמו. מאז, הוא מייעץ לעיריית תל-אביב בדיוק בנושא זה, ובשנה וחצי האחרונות הוא מנהל פרויקט בעירייה שעוסק באיתור חללים נטושים ושידוך של קבוצות אמנים ויוצרים אליהם.

הפרויקט נולד במבנה שצמוד לרחבת התחנה המרכזית הישנה, שבאותה תקופה יועד להקצאה לבית ספר מנשר לאמנות. הבניין עמד אז ריק כבר חמש שנים, שבמהלכן הוא הפך למוקד אינטנסיבי לצריכת הרואין, זנות וסחר בנשים. העירייה הייתה אובדת עצות וניסתה לטפל במקום בכלים שלה, ללא הצלחה. לתוך החור השחור הזה נכנסה קבוצת אמנים ופעילים חברתיים, שפלשו למבנה והחלו בפעילות אמנותית-קהילתית עם אנשי המקום.

"היה בזה משהו מאוד תמים", נזכר פביאן. "בגלל שזה היה מאוד לא נפוץ בארץ, מי שכן ניסה לעשות את זה יצא מעמדת מוצא שלא באמת הייתה תקפה כלפי המציאות. אנחנו הסתכלנו החוצה וראינו מה הולך באירופה, אז אמרנו למה שלא נעשה את זה כאן? הפעילות שלנו הייתה מאוד קיצונית ביחס למקום ולסביבה. זה שינה לי את החיים לחלוטין וגם לאחרים בפרויקט".

באיזה אופן?
"זה גורם לך להסתכל על החיים אחרת, אתה במצב שבו אתה לא מתנהל על-פי הכללים המקובלים - חברתית, משפטית, כלכלית או משפחתית. אבל שלא ישתמע שאני מעודד נהירה של אנשים לנכסים לא חוקיים, אני חושב שיש פתרונות יצירתיים לקיים את התרבות העצמאית הזאת בעיר וטוב לעשות שימוש יצירתי בחללים ריקים. אם גם החקיקה תהיה יותר גמישה - לא יהיה צורך בכלל לפלוש".

לעירייה נדרש זמן להפנים כי מדובר בפעילות לא חוקית בעליל. בשלב הזה, במבנה כבר התקיימה פעילות, ואף שהעירייה הצהירה כי אינה קשורה לפעילות, נציגיה הגיעו לאירועים והיא סייעה באופן בלתי רשמי באמצעות שליחת בודק בטיחות מטעמה או סיוע בחיבור לחשמל. כך, בעצם, הפעילות במקום השתייכה לתחום האפור - האירועים לא היו מאושרים, אך הם לא נסגרו על-ידי פקחי העירייה. הפעילות נמשכה עד שנגדעה באחת בעקבות טרגדיה שכללה הצתה באחד החללים.

מה מצב התופעה היום בתל-אביב?
"עיריית תל-אביב עוסקת כבר כמה שנים בפיתוח והטמעת מדיניות בנושא. זה החל לפני שלוש שנים בהקמת צוות עבודה של שלושה יועצים חיצוניים, אני ביניהם, שערכו מחקר בנושא שימושים זמניים במבנים ריקים. המחקר נמשך שנה וחצי, והמסקנות וההמלצות אומצו על-ידי המנכ"ל, ביניהן שיש להעסיק פרויקטור שימשיך את הפיתוח של המנגנון הזה ויטמיע אותו בתוך העירייה, זה מה שאני עושה. היום חד משמעית זה חלק מהעבודה השוטפת של עיריית תל-אביב".

למה בעצם זה חשוב לעירייה?
"זה מדד ליעילות. אם יש לעיר שטחים פנויים, ויש בה קבוצות שזקוקות לשטחים ולא מסוגלות לעמוד בעלויות שוק, כי הם אמנים או בעלי מלאכה - אז זה יכול לתת להם מענה. ואם זה מכסף ציבורי, אז צריך לייצר מנגנון עם צרכים של אינטרס ציבורי, לכן מיקדנו את זה לתרבות-אמנות-חברה-סביבה והשאיפה לחבר בין השניים. תל-אביב גם מסתכלת החוצה ומנסה למצב את עצמה כעיר יצירתית כדי למשוך השקעות.

"זה חשוב כי למרות שהרבה פעמים, באמת אין דרך להתפרנס בארץ מאמנות, עדיין יש הרבה מאוד בתי ספר לאמנות והרבה אנשים לומדים ומתעסקים בזה".

וגם מנסים לגור בתל-אביב. למה שבעלי נכסים יסכימו למהלכים כאלה?
"זה כבר יותר מורכב. יש בעלי נכסים שברגע ששמעו על התוכנית הזאת מוכנים לתת את הנכסים ללא עלות שכר דירה כדי שלא יהיו להם הוצאות נוספות כמו מאבק נגד פולשים, ארנונה או חשמל. יש גם מקרים, לא רבים, של בעלי נכסים שיש להם אהדה לתחומי אמנות ותרבות. אנחנו נמצאים עכשיו בשלב של לשכלל את המנגנון, להבין איפה הנכסים ומי הקבוצות שרוצות לפעול בתוכן".

ויש גם הרבה ביורוקרטיה.
"יש המון מורכבות כמו שימוש חורג שהוא מסלול יקר וארוך. מנסים למצוא פתרונות. עד כה, מיפינו 30 חללים ריקים בתל-אביב שאני נמצא בקשר עם הבעלים שלהם כדי למצוא בהם שימושים זמניים במבנים ריקים".

איך זה בכלל פועל מבחינה כלכלית? אנשים שבוחרים בדרך חיים כזאת יכולים לקיים את עצמם? להתפרנס?
"נניח שאני מחליט להשתלט על מבנה ולהתחיל לפעול בתוכו. אני צריך לממן את עצם הפעילות שלי ואת המשך המחיה שלי. אם אני לא נתמך בשום צורה ולא מתפרנס בשום צורה, זה בלתי אפשרי לאורך זמן. מבחינת הממסד, זאת תוצאה חיובית שגורמת לאנשים לצאת לעבודה ולהתמקד במה שחשוב - להתפרנס.

"בישראל, הפעילויות האלה כן מתקיימות בשוליים הימניים של המפה, בשטחים, אבל גם באירופה זה מאוד הצטמצם. היום זאת תופעה שהיא יותר ממוסדת ומבוססת על הסכמים בין הממסד לבין התארגנויות כאלה ובין בעלי נכסים. לכן רואים את זה יוצא דווקא החוצה מהערים. למשל, לאחרונה הייתה פעילות ביער בגרמניה של חבורת אקטיביסטים ואמנים שבנו לעצמם שכונה בצמרות של עצים ודרך זה ניסו להציל יער מכריתה לטובת תעשיית הפחם".

אז המדיניות של הרשויות כלפי התחום השתנתה בשנים האחרונות?
"כן, התנופה היחסית גדולה של התארגנות עצמאית שבקצה שלה קיבלה גם ביטוי של פלישות, השפיעה מאוד גם על מה שקורה היום. לא רק כלפי עולם התרבות והאמנות העצמאי אלא גם כלפי הממסד. רואים בשנים האחרונות יותר קולות שקוראים לרזדינסי (שהות אמן זמנית) מתוך מפעל הפיס ועיריות. רואים נכונות ברשויות בחיפוש אחר שימושים זמניים במבנים ריקים. ובוודאי בבתי ספר לאדריכלות, שם בשנתיים האחרונות זה הכי בון-טון ויש הרבה התעסקות בשימושים זמניים של חללים, אחת הדרכים היא בפלישות".

זה לא שמן ומים? פעילות עצמאית יכולה לשלב ידיים עם הממסד?
"זה לא שמן ומים. לממסד לוקח זמן לזהות תהליכים בשטח וגם לוקח זמן להיערכות, והיום יש הלימה בין צרכים של פעילות תרבות ואמנות לבין מה שהממסד רוצה. ובכל זאת, עדיין יש קושי אדיר לאמנים לפעול בהעדר תקציבים. אנחנו נמצאים בפערים אדירים לעומת מדינות ה-OECD בכל הקשור בתמיכה בתרבות עצמאית, אלה פערים כמעט דמיוניים".

ירושלים | "אנחנו לא כאן לנצח"

ירושלים מקבלת מקום של כבוד במחקר של אברהם; גם בשל זיקתה של החוקרת לעיר וגם משום שבשנים האחרונות צמחו בה כמה קבוצות עצמאיות משמעותיות שפעלו בחללים ריקים. המוכר ביניהם כיום הוא "המפעל", שמתואר בעמוד הפייסבוק שלו כ"מרכז תרבות זמני שקם על חורבות מבנה נטוש ויפה בירושלים. אנחנו לא כאן לנצח".

מרכיב השימוש הזמני הוא קריטי בפעילויות מסוג זה, גם בשל אופי ההסדרים בנכסים המדוברים וגם משום שקבוצות אמנים לא מעוניינות, על פי רוב, להתחייב לטווח ארוך. למעשה, המפעל הוא גלגול של קבוצת "בית ריק" שפעלה בשנים 2016-2011. כשהתבגרו, הם חיפשו יציבות וכיום חלקם פועלים בשיתוף פעולה עם העירייה שאפשרה להפעיל בבניין נטוש מהמאה ה-19 בלב ירושלים גלריה, סדנאות, בית קפה-בר ומטבח צמחוני, חדרי רזידנסי וחלל תצוגה רב-תכליתי לתיאטרון, מחול, קונצרטים, דיונים והקרנות. תודו שזה נשמע כמו חלום אורבני.

ראשית הפעילות העצמאית בירושלים, כך אברהם, הייתה בין השנים 1997 ל-2001, אז ארגנו קבוצה בשם "מאה-מטר" כמה עשרות מסיבות בחללים נטושים כתשובה המחתרתית לאומן 17. הגל הבא של הפעילות התרחש בתחילת העשור השני של שנות האלפיים, בסמיכות למחאת קיץ 2011. בתקופה זו, שתי קבוצות הובילו את פעילות הפלישה בירושלים: "בית ריק" (האירוע הראשון של הקבוצה התקיים במבנה נטוש שנבנה כ"מלון הנשיא" בטלביה ונמכר לאפריקה ישראל) וה"תלתליסטים" שפועלים כקולקטיב של אמנים.

 רות אברהם/ צילום: איל יצהר

כיום חברים בתלתליסטים ארבעה אמנים בגרעין, שאותם מלווים יוצרים נוספים לאורך הדרך. הם פועלים כך כבר 11 שנה באופן בלתי ממוסד ובהחלטה עקרונית שכך זה יישאר. "אנחנו בחרנו לשמור על העצמאות שלנו כדי לשמור על טוהר העשייה ולא להיות מחויבים לכל מיני עקרונות. כשאנחנו נכנסים לחלל ריק, אנחנו מחפשים את החזון, ההשתנות, ההשתלטות עליו והיצירה של חוויה מחודשת", מוסרים התלתליסטים כקבוצה.

"לאחרונה עשינו אירוע פופ-אפ בשם הסאבלט בנכס שעמד ריק 15 שנה וקיבלנו את הסכמת בעל הנכס לאחר הפלישה. מדי שנה אנחנו עורכים כמה אירועים, לאחרונה חזרנו לפעולה ביותר חללים ריקים ואנחנו מתכננים הפתעות בשנה הקרובה כמו רייבים מסורתיים בפורים ונקודות מעניינות בגבעת שאול, תלפיות, רחביה וגם ביערות ירושלים. אנחנו משתדלים לעשות את זה מתוך כבוד ושמירה כמה שיותר על הסביבה".

מי שכן רוצים לעבוד בשיתוף פעולה מול הרשויות, יכולים להיעזר בעמותת בר-קיימא שפועלת בעיר. את העמותה, ששמה לעצמה מטרה לתווך בין קבוצות יוצרים עצמאיים ובין הרשות המקומית, מנהל נועם כוזר, שבאופן לא מפתיע מכיר את התחום מקרוב. כוזר היה ממובילי הפעילות בביתו של הצייר מירון סימה, שהחלה להתגבש בתקופת האינתיפאדה השנייה כשמבנים רבים בעיר ננטשו עקב המעבר של משרדי הממשלה ממרכז העיר לקריית הממשלה.

מדובר במבנה שהיה צמוד לבר ה"דיוואן" בעיר, ונותר ריק ונטוש מאז שסימה, צייר שחי בגפו והיה מזוהה עם הבוהמה הירושלמית, נפטר ב-1999. בהמשך, הנכס חזר לבעליו המקוריים ומאוחר יותר נמכר ליזם פרטי והוסב למלון בוטיק.

"בבית של מירון סימה התארגנה קבוצה ובמשך כמה וכמה סופי שבוע ניקינו, הוצאנו חרא של יונים, סידרנו, חיברנו חשמל, הבאנו מקרר וצבענו קיר לבן, עשינו עבודה משותפת", נזכר כוזר. "פעלנו בו במשך שנה וחצי און ואוף. בחורף היה קצת בלתי נסבל לפעמים והיה צריך לתקן את נזקי הגשם. פעם אחת הגיע קבלן, הוריד את הרצפה ולקח אבן ירושלמית. באיזשהו שלב גם הגיע עורך דין של בעל הבית שאמר שיתבע אותנו. זה היה מקום מפלט מהמצב הביטחוני הקטסטרופלי באותן שנים. לא הבנו הרבה בביורוקרטיה וחשבנו שנתחכם ונעשה עמותה לתרבות. אחר כך הבנו שזה קצת יותר מסובך ולכן לא הפעלנו את העמותה עד שנת 2012".

כיום, כאמור, פועלת העמותה ככתובת עבור קבוצות יוצרים עצמאיות או מיזמי תרבות שמחפשים דרך להוציא לפועל רעיונות. בין היתר, עומדת העמותה לצד גלריית ברבור שפועלת בעיר ועלתה לאחרונה לכותרות לאחר שהעירייה פתחה נגדה בהליכים משפטיים על רקע הפעילות הפוליטית במקום.

מדוע לדעתך רואים כיום פחות פלישות של אמנים לחללים ריקים?
"כי המרחב הציבורי כיום הרבה יותר ממושטר", משיב כוזר, "יש מצלמות בכל מקום וגם אנשים משתמשים יותר במצלמות. פעם, אם ראית משהו שמעצבן אותך, היית צריך לקחת צבע כדי למחות נגד זה. היום אתה מצלם, עושה פוטושופ ומשתף בפייסבוק. זה מגרד את העקצוץ ואנשים עושים לך לייק. ככה אתה מפזר את הדעה שלך באונליין ולא באופליין. זה מתבטא גם במרחב הציבורי. לא פעם משתמשים באמנים בהקשר של ג'נטריפיקציה או כמעין סוס טרויאני, צריך להיזהר מכאלה מוקשים".

וכשהממסד מתערב בפעילות עצמאית, זה לא בעייתי?
"כשמקבלים כסף מרשויות, אנחנו לפעמים אומרים שצריך להיזהר מניכוס וגם מניחוס. הרבה פעמים קורה שקבוצות מתפרקות אחרי שהן מתמסדות. כשנכנס כסף לתוך ארגון מתנדבים, אז דברים משתנים. המערכת באה ואומרת 'תעשו את זה יפה', אז יש קונפליקט. לא פעם משהו שהתחיל כפעולת מחאה, מקבל חיבוק דוב וחייב להמציא את עצמו מחדש".

חיפה | "זה היה מקום מופקר"

על אף שחיפה מאופיינת בריבוי של חללים ריקים ביחס לירושלים ותל-אביב, במחקר של אברהם אותרו בה רק שלוש פעולות של כניסה בלתי חוקית לחללים ריקים, ועוד שלוש פעולות של פלישה לחללים ריקים בשיתוף עם הממסד. כלומר, ריבוי של חללים ריקים, מסיקה מכך אברהם, אינו מהווה בהכרח קרקע פורייה לפלישה.

הצלמת ליבי קסל היא חברת קבוצת האגף שפועלת בעיר זה עשור. "אנחנו הגענו לרחוב הנמל 51 בעיר התחתית אחרי שנים של עזובה. זה היה מקום שלא הולכים אליו ולא גרים בו, הייתה הרגשה של ואקום של שנים שהאבק עומד ודריסת הרגל שלנו מעוררת אותו", היא משחזרת. "היינו צעירים ועניים והגענו לשם קודם כול כי זה היה זול נורא ושם יכולנו להיות. לא יכולנו לעשות את זה בשום מקום אחר או לשכור חלל בשכונה אחרת. זה היה זול כי זה היה מקום מופקר, שכונה שאף אחד לא הסתכל עליה החל מהשעה ארבע אחר הצהריים".

ההתמודדות המעניינת יותר של הקבוצה לא הייתה עם הבעלים החוקיים או עם רשויות החוק, אלא דווקא עם "האנשים שהוואקום הזה משך אליו לפני שהוא משך אותנו", כפי שמגדירה זאת קסל. "הם היו פולשים אמיתיים, ונרקמו בינינו מערכות יחסים מאוד יפות. כל מיני אוספי מתכות וגרוטאות שהגענו איתם למצב של יחסי גומלין - הם נותנים לנו דברים שחושבים שישמשו אותנו, ולהיפך. אחד שהתקרבנו אליו במיוחד עזר לנו בפתיחות והיה פותח דוכן של צמר גפן מתוק. הוא אפילו הזמין אותנו לחתונה של הבת שלו".

הקבוצה החלה להציג אמנות בגלריה שפתחה במקום, אלא שעם הקהל שהלך וגדל הגיעה גם המשטרה. "אמרנו לנו שזאת התקהלות לא מוסדרת ויש איסור על כך", אומרת קסל. "זה כבר היה בשלב די מתקדם בפעילות שלנו בחלל הזה, שבו היינו עד שנת 2013. לאחר מכן היה לנו פרק בחלל ריק נוסף, שכונה 'האגף השני'".

 מבנה שבו פעלה קבוצת האגף / צילום: ליבי קסל

כאן כבר היה מדובר בחלל שהקבוצה קיבלה באופן מוסדר מהעירייה. "בהתחלה, כחלק מאירועי 'החג של החגים' בחיפה, דיברו איתנו על (שהות) חודש וחצי, אבל בסוף היינו שם שנה וחצי. זה היה חלל מדהים וזה השלב שבו גם הכפלנו את כוח העבודה שלנו והצטרפו אלינו עוד אמנים מחיפה. המקום היה ריק אחרי שעבר שריפה והיה צריך להכשיר אפילו את הרצפה, אז שפכנו צבע כדי שתהיה סוג של רצפה. היה צריך להכשיר שירותים, ובהמשך, כשראינו שנשארים לקראת הקיץ, העירייה התקינה שם גם מזגנים - זה דבר מדהים לעשות וזאת הייתה תקופה קסומה".

אלא שהפעילות במקום נגמרה אחרי שנה וחצי ללא הסברים של ממש, ולמעשה מאז המקום נותר ריק כבר ארבע שנים. גם הקבוצה עצמה התפרקה, וחלק מהגרעין המייסד שלה מפעיל בשכונת "הדר" בית ספר לאמנות וחלל עבודה בשם "הנביאים", וחלק אחר מפעיל גלריה מסחרית ללא מטרות רווח שמקיימת אירועי אמנות רב-תחומיים בשם "שער 3" בעיר התחתית.

"אני חושבת שיש כיום בחיפה דוגמאות של שיתופי פעולה מאוד טובים בין האמנים לעירייה, אבל אנחנו לא היינו מסוגלים לשחק את המשחק, אין בנו קמצוץ פוליטיקאיות, יכולנו להיות רק 'האגף'. לכן, ההפסד הוא גם שלנו וגם של העירייה שהפעילות לא נמשכה", אומרת קסל, שבימים אלה עומלת על סרטי תיעודי שיסקור את העשור שבו פעלה הקבוצה.

"בכל עיר יש חורים שחורים"

באירופה, תרבות הסקוואטינג היא תופעה חברתית-תרבותית; תנועת הסקוואטים הגדולה ביבשת התרחשה באיטליה משנות ה-70 של המאה הקודמת כשבשיאה היא כללה כ-250 מרכזים. בערים כמו רומא, מילאנו, וינה, אמסטרדם, ברלין וקופנהגן, התופעה זכתה ללגיטימציה ממסדית ומשפטית שהביאה לכינונם של מרכזים אוטונומיים לתרבות ולאמנות. בישראל, המחקר של אברהם (בהנחיית פרופ' גלעד רוזן מהאוניברסיטה העברית) סוקר בסך הכול 13 מקרים של פלישות.

למה חשוב לחקור את התופעה הזאת?
"בישראל עדיין לא התפרסם מחקר מעמיק שבוחן פעילות של קבוצות יוצרות בחללים נטושים. כיום, התופעה זוכה ליחס מצד הרשויות המקומיות, ויש ניסיונות גיבוש של מודלים ממסדיים לחיבור בין קבוצות יוצרים עצמאיות לחללים שאינם בשימוש, כדי לקדם התחדשות ושינוי עירוני. לכן, יש חשיבות גדולה במיפוי פלישות בישראל ובלימוד תהליך המיסוד שלהן. חקר התופעה יכול לפתוח צוהר לחשיבה אחרת".

הפלישה לחלל נטוש בעיר היא מהלך אמנותי שעולה על האמנות המוצגת בו. היא מהווה דרישה חתרנית לאוטונומיה ולניתוק מהרשויות - על בסיס כישרון ותעוזה - שצומחת באמת מהשטח, לא מהפייסבוק. דווקא בשנים שבהן יותר אמנים מתבטאים באופן נחרץ נגד מדיניות משרד התרבות, וכשעוד ועוד אזרחים יוצאים למאבקים עירוניים, כלי מסוג זה יכול להוות פתרון הולם. וזה, עוד לפני שהתייחסנו למשבר הדיור: פעילות אמנותית-תרבותית בתוך עולם הנדל"ן עצמו הוא מהלך כמעט מתבקש.

מדוע, אם כן, התופעה בישראל מצומצמת כל-כך? אברהם מצביעה על כמה גורמים. הראשון הוא החקיקה בישראל ואכיפת החקיקה שהן מחמירות ביחס לזכות הקניין הפרטי ומרתיעות יוצרים ויזמים. השני נוגע לעניין תרבותי-כלכלי: "ביחס לתנועה באירופה, אנחנו צייתנים יותר, קפיטליסטים יותר, אנחנו חוששים שיעיפו אותנו וישפטו אותנו, או ידרשו מאיתנו לשלם על השהות. יש לנו הרבה פחות נכסים ציבוריים ויותר נכסים פרטיים... והרי אף אחד לא רוצה להיפגש בבית משפט עם בעל נכס פרטי. להסתבך עם החוק זה לא נעים".

יחד עם זאת, היא מציינת כי פרט למקרה אחד בתל-אביב (של קבוצת סקוואט BA) לא נרשמו בישראל פינויים בכוח של אמנים פולשים. להיפך, הרשויות השונות הגיבו לגל של האמנים שביקשו ליצור בחללים דיסטופיים די מהר, ובשנים האחרונות הן בעצמן משדכות בין קבוצות אמנים ובין חללים ריקים, ככלי לפיתוח עירוני.

 קבוצת BA סקוואט / צילום: activeStills

בימים אלו, למשל, עובדת אברהם על תוכנית-אב לתרבות בעיר נתיבות. שם, היא מספרת, הציגו לה את המבנים הריקים בעיר והציעו בעצמם לחבר אותם לפעילות של תרבות ואמנות. "זאת תופעה שהולכת וגדלה. הממסד מבין שליוצרים ואמנים יש יכולת הסתגלות טובה יותר לחללים האלה. כאן נכנס עולם הרזדינסי (שהות אמן), למשל. כמתכננת, כשאני עושה פרוגרמה תמיד מראים לי גם בתים נטושים שקשה להכניס לתוכם פעילות, ובכל עיר יש חורים שחורים כאלה או בסיסי צה*ל נטושים. בעבר הרימו גבה על הצעה שלי לקיים בהם פעילות תרבות. היום הרעיון הזה מגיע מאדריכלי העיר".

בסופו של דבר, מהמחקר שעשית עולה שהמוטיבציה של אמנים לפלוש לחללים ריקים קשורה לחוויה אסתטית בלבד או שמדובר באמת במהלך ביקורתי של תרבות עצמאית?
"בהרבה מהמקרים זה מהלך אסתטי. למה? כי ליצור בתוך מבנה נטוש זה שונה מליצור במרחב ציבורי וזה שונה מליצור ולהציג בתוך גלריה. יש הבדל מהותי. אבל יש גם קבוצות שמחפשות להיות אלטרנטיבה לממסד כי השיטה לא עובדת, ואז הפעולה שלהם יותר אקטיביסטית מאמנותית. ויש אמנים שהכניסה שלהם לבניינים ריקים כן נעשית כדי לייצר שינוי חברתי במרחב בו הם פועלים".

מה לדעתך צפוי בעתיד לתרבות הזאת?
"אני חושבת שהממסד יבין יותר את הערך של זה ובעצמו ינסה לעשות עוד חיבורים בין חללים ריקים ובין יוצרים. ובמקביל, ימשיכו להיות פלישות של אנשים שנכנסים לבניינים ועושים מסיבות או תערוכות באנדרגראונד. אנחנו נמשיך לראות כל מיני דברים מהסוג הזה, בצורה ממוסדת או לא".