שיטת הפירמידה: למה למדינה מותר להיות בגירעון תקציבי ולהפסיד כסף - ולכם לא

גם למדינה יש דוחות כספיים. השבוע התפרסמו נתוני הגירעון התקציבי, מעין שורה תחתונה של דוח רווח הפסד של המדינה. הגירעון בספטמבר הסתכם ב-8.4 מיליארד שקל, "הפסד" משמעותי - גבוה משמעותית מהערכות הכלכלנים. הגירעון עלה ל-3.35% מהתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג), לעומת 2.5% בחודש אוגוסט.

הפרשנים הכלכליים מודאגים והכותרות ביקרו את חוסר המשמעת התקציבית של הממשלה ובעיקר את שר האוצר כחלון שמתכוון להוריד מסים (כי הוא פוליטיקאי לפני בחירות) בשעה שהגירעון בתקציב עולה.

הכל נכון - הביקורת מוצדקת. אבל כחלון נלחם במבקרים. האוצר הסביר שהחריגה ממסגרת התקציב שנקבעה - 2.9% היא "טעות אופטית". החריגה מיוחסת בעיקר לדחייה של הכנסות מסים מספטמבר לאוקטובר. המדינה פשוט החליטה שאת תשלומי ספטמבר ישלמו העסקים באוקטובר, כדי להקל עליהם בחודש החגים שגם כך כולו היה חופש אחד גדול. הדחייה הזו יצרה "חור" בתקציב של ספטמבר.

המבקרים המשיכו לבקר וטענו שהסיבות לגירעון עמוקות יותר מדחיית המסים. מדובר גם בחריגה גדולה בתקציב ההוצאות - וגם זה נכון. אבל, הדיון על שברירי אחוז של חריגה בתקציב הוא לא הנושא המרכזי.

אין באמת סיבה לגירעון

הנושא המרכזי הוא הגירעון כולו, לא סטייה של כמה עשיריות בחודש או בשנה; הנושא המרכזי הוא החתולים ששומרים על השמנת - הפוליטיקאים שאחראים על התקציב; הנושא הוא גירעון מתמשך של המדינה, למרות שאין באמת סיבה להיות בגירעון. אתם - בתא המשפחתי שלכם נמצאים בגירעון שוטף, מדי שנה בשנה? אתם יכולים לגייס חובות בלי הפסקה למימון ההוצאות שלכם? אתם מראש מגדירים שיהיו לכם השנה (ובכל שנה) יותר הוצאות מהכנסות? מה שמותר למדינה - אסור לכם, האזרחים.

המדינה בלי סיבה אמיתית החליטה שהיא "חיה" עם גירעון שוטף בתקציב - אפילו יש חוק שמדבר על העניין, כי ככה זה במדינה מתוקנת - מחוקקים חוקים כדי להכשיר ולקבוע מה מותר ומה אסור. אז המדינה חוקקה שמותר לה להיות בגירעון.

זה כך בכל העולם (כמעט), לא רק אצלנו - המדינות מעל החוק, ויש בזה היגיון למרות שהוא אולי קצת מתערער בעידן הגלובלי והדיגיטלי; ועדיין - כדי שלא יהיה ג'ונגל אמיתי, צריך את המדינה ואת מוסדותיה, צריך חוק וסדר.

אלא שקיים פער בין השולטים במדינה - הפוליטיקאים - לבין העם. הפוליטיקאים רוצים מנגנונים גדולים וחזקים, הם רוצים שליטה והם רוצים המשך שליטה. כל הדברים האלה עולים כסף. כסף כדי לשלם למנגנון, כסף כדי להעביר לאזרחים (ככה הם יבחרו בפוליטיקאי). מאיפה מגיע הכסף הזה? מהציבור.

כן, זה עדיין הרזה והשמן

אנחנו ממנים דרך המסים שאנו משלמים את המנגנון הענק הזה - השמן. כן, זה עדיין אנחנו - "הרזה" שסוחב את השמן.

השמן הזה, הוא המגזר הציבורי, מגזר ענק ובחלקו מיותר שעולה לנו הרבה מאוד מיליארדים. השמן הזה התנפח ברציפות ובעקביות בכמות התפקידים, בעובדים, במדורים, בעוזרים, ביועצים, ובחברים של חברים שצריך לסדר להם עבודה. אתם רואים את זה בכל מקום (כמעט), וזה משולם מהכיס שלכם.

אבל כך קבעה המדינה; למדינה כאמור מותר. העלות של המנגנון הזה היא בין הסיבות לגירעון. אז למה לא להתייעל? למה חברה עסקית לא יכולה להרשות לעצמה להפסיד, ומדינה כן יכולה להפסיד מדי שנה בשנה? למה משפחה לא יכולה להתקיים לאורך זמן עם פרנסה שנמוכה מההוצאות, ומדינה יכולה להתקיים כך עשרות שנים?

יש הסבר. הנחת העבודה של "מדע" הכלכלה (כדי להיזכר בתשובה הייתי צריך לחזור לספרי הכלכלה ולהיעזר בחבר מספסל הלימודים - תודה לד"ר אביחי שניר) היא שמדינה חיה לנצח.

חברה כנראה שלא תחיה לנצח (זאת ההנחה), משפחה לא חיה לנצח. רק מדינה. ומה המשמעות? כשמדינה נמצאת בגירעון, הנחת הבסיס היא שהיא יכולה לפנות לאזרחים שלה ולגייס מהם אג"ח. ככה נסגר הגירעון. ושנה הבאה? אותו דבר - היא תגייס אג"ח. עד מתי? לנצח. אם זה קצת מזכיר לכם תרמית פונזי או הונאת פירמידה, יש בזה משהו, אבל זו פירמידה חוקית.

פגיעה בדורות הבאים

למעשה, אם חושבים על זה לעומק, המנגנון הזה פוגע ומכביד בעיקר על הדורות הבאים - אנחנו משאירים לדורות הבאים מדינה עם חובות גדולים ועל זה נאמר - "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"- אנחנו נהנים מהגירעון השוטף (השמן נהנה והמדינה משקיעה יותר באזרחים, תשלומי העברה, פרויקטים שוטפים ועוד) והדור הבא הוא שישלם את המחיר.

אם הדור הבא ייהנה מכך, אז סבבה - שישלם. הוא ייהנה מהתשתיות (רכבת, גשרים וכו'), אבל רוב ההוצאות הן שוטפות - בלי קשר לעתיד. משמע - הדור הבא יממן אותנו.

האמת רעיון מגניב - בא לי גם. אני רוצה לבזבז מיליונים ושהילדים שלי ישלמו על זה. אהה אני לא יכול - לא ייתנו לי מימון. ואם אני אגיד שהילדים שלי יחזירו? אני כנראה אהפוך לבדיחה. אבל למדינה מותר. למדינה מותר לקחת חובות, לגלגל חובות, כי הנחת הבסיס שתמיד היא יכולה לקחת מהאזרחים - או במימון או במסים.

וכך, בלי להיות מודעים, אנחנו בעצם פוגעים בדור הבא. לא ידעתם שאתם הורים כאלה - נכון? אתם לא אשמים. הפוליטיקאים שלנו הרדימו אותנו.

פוליטיקאי לא יכול לנהל תקציב מאוזן

הבעיה הגדולה היא ההתנהלות התקציבית של הממשלה בפועל לעומת ההתנהלות הרצויה. מדינה צריכה לשמור על תקציב מאוזן - ויש הרבה מדינות שיש להן תקציב מאוזן.

אם הוא לא מאוזן צריך לקצץ בשומנים, לפני שפונים לציבור לגייס חוב. זה לא קורה כי הגורמים האחראים על התקציב לא מוכנים לעשות צעדים נכונים כלכלית שפוגעים בהם פוליטית - לפטר עובדים, להעלות מסים ולצמצם תקציבים - אלה כנראה צעדים מוצדקים כלכלית, אבל הם עלולים לגרום לירידה במספר המנדטים.

וככה האיוולת הזו נמשכת על פני הרבה שנים, ובדרך מספרים לנו שהמצב הכלכלי של המדינה טוב, ואפילו מצוין, והיא מחזירה חובות (וזה נכון), והחוב היחסי שלה ביחס לתמ"ג קטן (וזה נכון - הוא 60% מהתמ"ג), אבל למה בכלל צריך שיהיו חובות? החובות של המדינה הם בעצם החובות שלנו - החוב הנוכחי של המדינה, אגב, מבטא חוב לכל אחד מכם בסכום של כמעט 90 אלף שקל. משפחה ממוצעת חייבת 350-400 אלף שקל. לא נעים. טוב, לא נשלם את זה מחר בבוקר, בשם המדינה החוב הזה יתגלגל מדור לדור.

אז המצב הרצוי הוא מדינה בלי חובות, ובהתאמה רזה יותר. רק שכדי שזה יקרה צריך להתנהל כמו חברה עם מטרת רווח. צריך להוציא את הפוליטיקאים מהמגרש הכלכלי. הם בהגדרה לא יכולים לעשות זאת. אבל אני יודע שזו (בינתיים) רק משאלת לב.