סטודנטים ערבים: לא רק מורים ורוקחים

שיעור התעסוקה וההשתתפות בכוח העבודה של אזרחי ישראל הערבים נמוך בהרבה מהשיעור בקרב שאר האוכלוסייה ועומד על 56.6% וכמחצית מהם חיים מתחת לקו העוני. אם נוסיף למציאות הזו את השינויים בשוק העבודה, שקורים בקצב מסחרר, ואת עשרות המקצועות שנעלמים וימשיכו להיעלם, יש פתרון אחד מרכזי שיגדיל את השוויון - רכישת השכלה אקדמית. השכלה גבוהה חשובה לא רק משום שהיא מבטיחה שילוב איכותי יותר בשוק העבודה, אלא גם מגדילה את הסיכוי למוביליות כלכלית-חברתית.

מדינת ישראל השכילה להבין זאת לפני מספר שנים, ובהובלת הרשות לפיתוח כלכלי למגזר המיעוטים והמועצה להשכלה גבוהה, והשקיעה בתחום מאות מיליוני שקלים. התוצאות לא איחרו לבוא וכך נראה שבמהלך העשור האחרון הוכפל מספר הסטודנטים הערבים במוסדות ההשכלה הגבוהה מ-23 אלף ל-47 אלף.

מה שמרשים במיוחד זו ההצלחה והעמידה ביעדים, שהוועדה לתכנון ותקצוב במועצה להשכלה הגבוהה הציבה לעצמה, לפיה לפחות 17% מהסטודנטים יהיו ערבים עד שנת 2022, יעד שכבר הושג.

ההצלחה מקבלת משנה תוקף בייחוד בשל המאפיינים הייחודיים של האוכלוסייה הערבית שמעבר לאתגרים הכלכליים, סובלת מחסמים כמו התמודדות עם שפה שאינה שפת אם, פערים תרבותיים, ריחוק גיאוגרפי מרוב המוסדות להשכלה גבוהה והיעדר תמיכה ודמויות לחיקוי בקרב סביבתם הקרובה.

אבל כמו שכולנו יודעים - הזמן הכי טוב ללכת לבנק, הוא כשיש כסף. אז השירות יותר טוב ואדיב. זו בדיוק הסיבה שאת ההצלחה צריך לקחת צעד אחד קדימה. ראשית, משום שהיעד הושג, יש לעדכן אותו ולהכין תוכנית לשנים הבאות - צריך לחשוב בגדול. בתוך התוכנית הבאה, יש לטפל בסוגיית הנשירה בשנה א', שהיא גבוהה במיוחד בקרב סטודנטים ערבים, על ידי איתור הסטודנטים המועדים לנשירה בשל רקע כלכלי-חברתי קשה ובניית תוכנית אישית-אקדמית ורגשית המותאמת לצורכיהם.

מעבר לכך יש להרחיב את המכינות הקדם אקדמיות לסטודנטים הערבים, הרחבת תוכניות הליווי בשנה הראשונה על ידי סטודנטים ותיקים.

יש גם צורך להשקיע יותר בסיוע לסטודנטים ערבים שמעוניינים ללמוד בתחומים נדרשים, כמו הנדסה ומחשבים. כיום הערבים מהווים רבע מהסטודנטים במכללות להוראה ולמקצועות תומכי הרפואה, כמו סיעוד ורוקחות, אך בשלב זה, למרות שיפור קל, רק מקצתם משתלבים במקצועות בעלי הכנסה גבוהה ועתיד תעסוקתי שתואם את שוק העבודה העתידי.

בהקשר זה, יש למקד את התוכניות הייעודיות שמתקצבות ומסייעות לערבים להשתלב באקדמיה, לחוגים שבהם יש דרישה בשוק העבודה ולא להוראה וסיעוד - שם יש רווייה. לא יזיק כמובן גם לפרסם קולות קוראים למוסדות שעיקר הלימודים בהם הם במקצועות אלו, להכין תוכניות לשילוב ערבים ולקבל על כך תגמול כספי. בהקשר זה, יצוין כי השנה טרם פורסם הקול הקורא בנושא זה למוסדות, דבר שעשוי לפגוע במגמה החיובית הכללית.

צריך גם לתת טיפול ממוקד דווקא לגברים הערבים, שסובלים מפחות תוכניות ייעודיות והתקדמו פחות מאשר הנשים, ולקדם את המכרז לפתיחת המכללה הערבית הציבורית הגדולה הראשונה שתקוע.

ולא פחות חשוב - לגעת בשורש העניין ולהקצות יותר תקציבים לשיפור המסגרות החינוכיות הפורמליות והבלתי פורמליות בחברה הערבית, שסובלות מהיעדר תקצוב ותשתיות. מה שלא יתחיל בבית הספר היסודי, קשה ויקר להשלים באוניברסיטה. כבר היום חייבים לחשוב על המשך תוכנית החומש לחברה הערבית שנמצאת באמצע התהליך, ולהפיק לקחים כיצד ניתן לטייב אותה ולגרום לה להשפיע יותר על נושא החינוך.

החברה הערבית משוועת לשיפור איכות חייה וליציאה לתעסוקה איכותית וגם הכלכלה הישראלית זקוקה לה כדי להמשיך בצמיחה - אסור לנוח על זרי הדפנה, חייבים לפעול בכל החזיתות.

■ הכותבת היא ראשת התוכנית ליחסי יהודים-ערבים במכון הישראלי לדמוקרטיה.