חוק הפיקוח על הפעוטונים עדיין רחוק מלהגן על הילדים

חודש וחצי בלבד עברו מאז פתיחת שנת הלימודים ושנת הפעילות בגנים ובפעוטונים, ונראה שהדיון הציבורי והתקשורתי סביב עתידם החינוכי של ילדינו שליווה את 1 בספטמבר, דעך כלא היה. עכשיו חוזר לדיון הנושא - כשאתמול עבר בכנסת "חוק הפיקוח" בקריאה שנייה ושלישית.

אלא שגם חוק הפיקוח לא צפוי לשנות את העובדה, שאני כאימא, לא יודעת מי אחראי על הילדים שלי בזמן שאני בעבודה. נראה, שהילדים נותרו מופקרים, דבר שאיני מוכנה לקבל. אני לא מוכנה לקבל את העובדה שמכל נבחרי הציבור שלנו - אין מי שמקבל אחריות על הילדים שלנו. אביה שלי הקטנה - תחת אחריותו של שר החינוך שלנו, נפתלי בנט; בעוד ראם, שהתחיל לעשות את צעדיו הראשונים בעולם - תחת אחריות שר העבודה והרווחה, חיים כץ.

מבחינת המדינה, הילדים שלנו נולדים בגיל 3, ואין צורך בשום משרד ממשלתי שיפקח על הפעוטונים והמסגרות הביתיות שבהם הילדים נמצאים רוב שעות היום.

חוק הפיקוח לא מספק. הוא רק קצה הקרחון של שינוי, יש שיאמרו פלסטר, במקום שבו צריך לעשות ניתוח רחב היקף. ניתוח, שגם הוא נעשה רק בזכותנו, ההורים הנאבקים, והלחץ הציבורי שהפעלנו וייכנס לתוקף כבר ב-1 בספטמבר 2019 ויהיה תקף בכל מסגרת שבה מטופלים שבעה ילדים ומעלה. אך למרות תנאי הסף הכוללים, בין היתר, הבטחה שעבריין מורשע לא יוכל לעבוד עם ילדים, מה שהיה מונע למשל מהמטפלת המתעללת באשקלון לפתוח גן חדש ולחזור על מעשיה עם ילדים אחרים - עדיין איננו יכולים להסיר דאגה מליבנו. החוק הזה הוא רק הוכחה לכמה הילדים שלנו עוד צריכים אותנו.

בשלוש וחצי השנים האחרונות שבהן אני אמא, אני מרגישה חסרת אונים אל מול נבחרינו שעסוקים בחילופי האשמות ובהסרת אחריות מעצמם. הם אמנם אוהבים מצלמות, אבל כשזה נוגע ל"חוק המצלמות", אין להם יד בדבר.

באשר לכך ולחוק הפיקוח - שאף חבר-כנסת או שר בממשלה לא ייקח עליו בעלות - הוא שלנו! והדרך עוד ארוכה, אבל מי אם לא אנחנו נמשיך לחולל פה שינוי. המדינה על כל 120 הח"כים שבה, שמחממים היטב את כיסאותיהם - רובם לא יקומו מהכיסא עד שמישהו ישלם בחייו. ואנחנו, אנחנו לא נגיד "אמרנו לכם"! אנחנו נמשיך לפעול כאן ועכשיו כדי להבטיח שלא תהיה עוד יסמין וינטה אחת.

אני ועוד אלפי הורים, חברי תנועת "הורות בזכות", לא מוכנים לחרוץ את גורל ילדינו בנקודת הזמן הנוכחית, לא מוכנים שיהיה עוד תינוק אחד שישלם בחייו או בבריאותו הפיזית והנפשית, ומבינים שאין דרך אחרת מלבד לצאת מחוסר האונים הזה. כי להשליך את יהבנו על נבחרנו - פשוט לא מביא תוצאות.

ועובדה, אנחנו מצליחים. באמצעות שיחות מסדרון בכנסת, הפגנות ברחובות, ראיונות בתקשורת והגברת התודעה הציבורית, נוכל להוביל לשינוי שאנחנו מייחלים לו עבור עתיד ילדינו, או לפחות הילדים הבאים שלנו. אם נמשיך לצאת מהרפיון שלנו, ונפעל יחד כתנועת הורים שמבינה את כוחה האזרחי במדינה דמוקרטית לחולל שינוי, נצליח להזיז את נבחרינו לעשות מעשה. אולי ייכנסו לתמונה דמויות רלוונטיות נוספות, כמו השרה איילת שקד.

אם השרה תנהיג החמרה בענישה, לא נמצא את עצמנו חיים בסרט אימה ששמו "המתעללת מאשקלון חוזרת". רק משום שריצתה עבודות שירות ולא מאסר בפועל, לא נמנע ממנה רק שנתיים לאחר מכן להפוך לגננת, להמשיך להיות "חכמה" על חסרי ישע, ולהכות בהם בלי רחם. איזו מדינה "מיוחדת במינה" מאפשרת לעלובת-נפש שכזו - לא לשבת מאחורי סורג ובריח, אלא להמשיך לסכן את חיי ילדינו.

■ הכותבת היא מנהלת תחום החינוך בארגון "הברית הישראלית".