הקשיבו למורי הסגל הזוטר

לא השתתפתי בדיונים שנוגעים למאבק העובדים המתנהל באוניברסיטת תל-אביב ואין לי מידע "מאחורי הקלעים" מעבר למה שכולנו שומעים ויודעים. גם לא שותפתי, כאיש סגל בכיר, בפרטי האירוע החשוב ביותר שמתרחש השבוע בקמפוס, שביתת הסגל הזוטר. בכל הנוגע אליו שוררת שתיקה גמורה, כאילו יד מכוונת לוקחת על עצמה לתעל את התקשורת ברחבי הקמפוס בערוצים מבודדים, שפונים לקהלים מוגדרים היטב: עדכונים עבור התלמידים בדבר הנעשה בכיתות, עדכונים לאנשי הסגל המינהלי בדבר ההתנהלות היומיומית ותקשורת ישירה עם אנשי הסגל הזוטר שכוללת הפעלת לחצים, איומים וקריאה לשבירת שביתה. זו דרך תקשורת שכל מטרתה לאיין את מה שקורה מן המרחב הציבורי של האוניברסיטה ולנתב אותו לערוצים מינהליים וטכניים ככל האפשר.

כיתות ריקות, סטודנטים מתוסכלים, ומסביב שתיקה

כאיש סגל בכיר באוניברסיטה הזו, שחשובה לי מאוד, אני לא יכול להשלים עם הקור הביורוקרטי שנושב מסביב. חברותינו וחברינו, סגל צעיר וסגל שכבר אינו צעיר, אך עדיין זוטר, במקרים רבים בשל שיקולים כלכליים ולאו דווקא אקדמיים, שובתים מזה שבוע. וזאת, תוך שכל אחד מהם מאויים בתשלום מחיר אישי כבד. כיתות ריקות, סטודנטים מתוסכלים, ומסביב שתיקה. לכל היותר מתייחסים לאירועים כמו לחדשות מזג האוויר ודיווחים בדבר שיבושי תנועה, משהו שחשוב להתעדכן לגביו אבל אין טעם לנסות להבין או לפעול ביחס אליו. האווירה הכללית בקמפוס לנוכח כל זה מקרינה אדישות. חלק מהסטודנטים מגיבים בכעס לכיתה הסגורה וחלק מן המרצים מתוסכלים כשהשיעורים שלהם נפגעים ישירות בשל היעדר התרגילים. כל אחד מהם נותר לבדו, לעצמו, כל אחד עם כעסיו ותסכוליו.

אוניברסיטה אחת שאותה אני חוקר, זו שנוסדה לפני למעלה מ-800 שנים, הייתה בניין עשוי אוויר ורוח, כולו מיוסד על תשוקת ידע, ועל סולידריות בתוך הקורפורציה של המורים והתלמידים. קורפורציה של נאמנות הדדית שהצליחה לייסד מרחב של אוטונומיה ושל חופש. עם השנים מגדלי האוויר הללו הפכו למגדלי בטון והסולידריות התחלפה בתקציבי עתק של תאגידים מודרניים. ועדיין, ביום שבו יתמוטטו סופית הפיגומים הבלתי נראים של הסולידריות הבין דורית והבין מעמדית בתוך "האוניברסיטה הבלתי נראית", באותו יום נחזה גם בהתרוקנות הסופית של הנדל"ן מתכניו. הדבר הזה נכון בכל מקום בעולם אבל הוא נכון שבעתיים כאן, כשהאוניברסיטאות מאויימות מכל עבר על ידי פוליטיקה רעה ומושחתת.

נשיא האוניברסיטה יוסי קלפטר אמר השבוע דברים חשובים ואמיצים בנושא זה כלפי שר החינוך נפתלי בנט, אבל אני קורא לו כאן היום להתעשת ולהציץ אחורה מעבר לכתפו, אל המקום שבו החיילים החשובים ביותר שלו נשחקים והולכים לאיבוד.

אני ואנשי הסגל הבכיר שהצטרפו להפגנה מול משרד המנכ"ל תובעים סולידריות, שמלווה בהקשבה ודיאלוג. אין לי בכיס המתווה האופטימלי והנכון לסיום סכסוך העבודה הזה אבל הדרישה הברורה היא להתייחס למה שמתרחש כאן כמשבר אוניברסיטאי ולסיים אותו בדרך המכובדת והראויה, לא על ידי נסיון לשבירת המאבק אלא מתוך הדברות. הסכם ייחתם בסופו של דבר ובניגוד לחלק מעמיתי בהנהלה אני מסרב לראות בסעיפים הקטנים שלו את חזות הכול. הרבה יותר חשובה השאלה איזו מן אוניברסיטה תהיה לנו כשכל זה ייגמר. בואו ננסה להפוך אותה למקום שאליו כל אחד מאיתנו, מהסטודנטים בסמסטר הראשון ועד להנהלה הבכירה, יוכל להמשיך להגיע מתוך הזדהות ושמחה.

■ הכותב הוא חבר סגל במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, אוניברסיטת תל-אביב.